<h1>נמוקי יוסף על כתובות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
גמרא. ועכשיו ששנינו שקדו אותה ששנינו הגיע הזמן ולא נשאו וכו'. פי' אוכלות משלו, שהבעל חייב במזונות אשתו. ופי' הריא"ף ז"ל דוקא חולין אבל תרומה לא, דקיי"ל כמשנה אחרונה דתנן אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחפה, מתוך שאינו יכול, דהא מעוכב הוא מפני תקנת חכמים, אינו מעלה דאנוס הוא דהא מעוכב מפני תקנת חכמים.
לפיכך חלה הוא או שחלתה היא וכו'. פי' לפי' הואיל ולמדנו שהמעוכב מחמת אונס אינו חייב לזונה.
חלה הוא וכו'. יש מי שכתב דדוקא חלה מיד כשהגיע הזמן, אבל אם אח"כ חלה כבר נתחייב במזונותיה ואינו נפטר. וכן אמרו לענין יבם לאחר ג' חדשים עמד בדין וברח נזונית משל יבם. ואמרו בירושלמי חלה כברח. ואמאי הא אמרי' הכא דהוי אונסא, אלא כאן שחלה מיד כאן שחלה (ל)אחר כך.
או שפירסה נדה. כתב הריטב"א ז"ל פרשו בתוספות דלאו למימרא דלאו (בר) [בת] חופה היא משום דלא חזיא ליחוד, דהא קיי"ל ביבמות דיש חופה לפסולות וכ"ש נדה שיש לה שעת הכושר, אלא טעמא דהכא שכל אדם רוצה לעשות חופה בטהרה. ומיהו אנו שאנו קהל מועט ויבא עכוב לנשואין אם תמתין עד שתטהר לא חיישינן לכך.
<h2>דף ב:</h2>
אמר רבא ולענין גטין אינו כן. פי' עלה דלעיל [ב' ע"א] דאמרינן חלה או חלתה או פרסה נדה אינו מעלה לה מזונות, דכל אונסא לא אכלה. אמר רבא דטענת אונס בגטין אינה טענה ולעולם לא בטל גטא ונמצא שהיא מגורשת ומותרת להנשא לאחר. וכן משמע מסתמא דתלמודא דאמר התם בריש השולח גבי ההוא דאמר אי לא נסיבנא עד תלתין יומין להוי גטא וכו' ואי משום אונס אין אונס בגטין. ואע"ג דבפרק מי שאחזו מסיק דבין אמר הרי זה גטיך אם מת[י] מחולי זה בין אמר אם לא אעמוד מחולי זה, ונפל הבית עליו או נשכו נחש או אכלו ארי דלא הוי גט, אינו קשה, דהא תירץ ר"י ז"ל דג' עניני אונס הם, אונס דלא שכיח כלל כזה דצנועות דזמנין דלא אניס וסברה דאניס ומעגנה ויתבה, או דפרצות דאי אמרת לא להוי גטא, זמנין דאניס ואמרה דלא אניס וקימא ומנסבא, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים, בזה יש טענת אונס, דלא שייך לתקן משום צנועות ומשום פרוצות, דאינו עולה על לבן לחוש לענין כזה. ואונסא דשכיח כי הא דפסקיה מברא לכולי עלמא אין טענת אונס, דאיבעי ליה לאתנויי, שדרך הספינה המעברת לעמוד בצד אחר. אונסא דשכיח ולא שכיח כמיתה וחולי, זו היא פלוגתא דתרי לישני דרבא, והלכתא כלישנא קמא דאין טענת אונס, כדאמרן משום צנועות ומשום פרצות. והכי פסק ר"ח ז"ל וטעמא דמילתא משום דאמדינן ליה לדעתיה דבעל דאסקיה אדעתיה לאונסיה ומדאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני ש"מ אחולי אחליה לאונסיה, ומשום הכי אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ולאו אפקעותא גמורה הוא, אלא דכיון דאיכא נמי סרך גטא אפקעוה, אבל בכדי לא אפקעי רבנן לקדושי כל היכא שחלו קדושיו ברצון חכמים ונעשו כהוגן. ומשום הכי טבע במים שאין להם סוף לא אפקעו רבנן לקדושי משום עגונא דליכא שום סרך כי הכא, אבל אי איכא סרך עדות כל דהו אפקעוה אפילו בגוי מסיח לפי תמו משום עגונא כי הכא. ומיהו לא הויא אפקעותא אלימתא כיון דליכא סרך גטא אלא דסמכו אדיוקא דידה ומימר אמרי אתתא דיקא עד דלא מתנסבא. והילכך היכא דאגלאי מילתא דלא דיקא לא הוי הפקעה, ואם נשאת לאחר ואתי בעל תצא מזה ומזה, והולד מן האחרון ממזר גמור, כדאיתא התם בפרק האשה רבה. וכן פרש"י ז"ל בשבת פרק חבית גבי אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד דמשום אפקעותא היא.
<h2>דף ג.</h2>
אמר רבא בר רב יצחק לא שאנו אלא מתקנת עזרא ואילך שאין בתי דינין קבועין שם אלא בשני וחמשי וכו'. ופי' קבועין בכל יום, כלומר שהקביעות בשוה כל הימים. אשה נשאת בכל יום, לאו דוקא בכל יום דהא איכא שבת דאינה נשאת בו משום קנין, כדאיתא בירושלמי א"ר מנא הדא אמרה אלין דכנסין ארמלן צריכה להכנס מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת. והא דאמרינן נשאת בכל יום אם יש לו טענת בתולים יכול לקבול בשבת בפני שלשה, כיון שאינו ב"ד קבוע כדרך שעו' בחול. והא בעינן שקדו. שיהא טורח בסעודה ג' ימים, כתב ר"ח ז"ל וכן הר' יוסף בן מגש ז"ל דכיפינן ליה לחתן למטרח בסעודה כפום מנהגא דחזי לדידיה ולדידה, דקיי"ל דעולה עמו ואינה יורדת. וכן העיד הלכה למעשה משמו של רבינו אלפסי ז"ל. דטריח ליה, אם טרח לפני השבת ותקן צרכי סעודה, כונסה באחד בשבת או בשני בשבת.
<h2>דף ג:</h2>
עלה דשקדו, אמרינן ומן הסכנה ואילך נהגו וכו'. פי' ואע"ג דא"א (היה נבעלת) [היתה, ונבעלת] (ו)בפרהסיא, כיון שהאשה קרקע עולם, ובע"כ נבעלת, לא אמרינן בהאי גוונא תהרג ואל תעבור. עוד אמרינן גבי ולידרוש להו דאונס שרי דהא נתפסה מותרת, ומשני איכא פרוצות שנבעלות ברצון ואסורות לבעליהן, [ואיכא נמי כהנות שנאסרות לבעליהן] ומסרן נפשייהו לקטלא. מכאן משמע דביאת גוי פוסלת אשה לבעלה (ולכהנא) [ולכהונה]. אבל ביאת בהמה אינה פוסלת דאין זנות לבהמה, כדאיתא פ' הבא על יבמתו. ואפ"ה התיר ר"ת ז"ל לבת ישראל שנשתמדה ונבעלה לגוי ושוב חזרה למוטב, ונתגייר הגוי עמה ונתגרשה מבעלה והתירה לגר שנתגייר עמה, דלא שייך למימר כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, דלא אמרי' הכי מונטמאה ונטמאה ב' פעמים, אחד לבעל ואחד לבועל, אלא כשאינה אסורה לבועל אלא מחמת ביאה זו, אבל לגוי דבלאו הכי אסורה לו ולא ניתוסף בה אסור לבועל בשביל ביאה זו לאו אחד לבעל ואחד לבועל הוא, והכי מוכח בסוטה פרק ארוסה דאף על גב דקרינן ונטמאה לבעל לא קרינן ונטמאה לבועל, כיון דבלאו הכי אסורה לו לגוי.
תניא. הרי שהיה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג וכו'. פי' ופורש, וקוברי' את המת ונוהג ז' ימי המשתה דהא לא חייל עליו אבלות דהוה ליה כרגל. דאפילו למאן דסבר דאבלות יום ראשון דאוריתא והוה ליה למדחי יום טוב דרבנן, דז' ימי המשתה שהם כרגל מדרבנן נינהו, מכל מקום ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. א"נ מצינן למימר דלא קברי ליה ביום ראשון עד למחר כי היכי דתהוי אבלותו מדרבנן, [ואע"פ שהמלין את המת עובר בעשה, משום כבודו מותר להלינו] כגון להביא לו ארון ותכריכין. והכא נמי מפני כבודו הוא שלא יתבזה בנו ביום חתונתו. ואח"כ נוהג וכו', והא דאינן עולין ימי המשתה לימי אבלות, מידי דהוה ביום טוב אחרון של רגל דאע"פ שאין נוהג אבלות עולה הוא למנין ז', כיון שאינו אלא מדבריהם שאני התם דמנכר אבלותו בשאר ימים, אבל הכא אם עלו לו אבלותו אינו ניכר. כן העלו רוב המפרשים ז"ל.
<h2>דף ד.</h2>
מצאתי זה כתוב. חתן שחל אחד מארבע צומות בתוך שבעת ימי שמחה שלו מסתבר לי שהוא חייב להתענות דאע"ג דימי רגל ושמחה שלו הוא ואין אבלות חדשה חלה בהם כדאיתא בדוכתה, ואין שמחה אלא באכילה כדאמרי' גבי רגלים [פסחים ק"ט ע"א] וגבי פורים [מגילה ז' ע"ב], מ"מ כיון דרגל שלו רגל יחיד מדרבנן ותעניות אלו הם דרבים אתי אבילות דרבים ודחי רגל דרבנן דיחיד, ועוד מקרא מלא דבר הכתוב [תהלים קל"ז] אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, עד כאן מצאתי.
וכל אותן הימים בין שבעת ימי המשתה בין ז' ימי אבלות הוא ישן וכו'. כתבו בשם הראב"ד ז"ל דתרויהו דוקא בעינן האנשים עם החתן והנשים עם הכלה. ואין מתיחדין זה עם זה שמא יבעול, ואבל אסור בתשמיש המטה כדילפינן באלו מגלחין. ואף בז' ימי המשתה שהם כרגל נוהג אבלות של דברים שהם צנעה, דהינו אסור תשמיש. והרשב"א ז"ל כתב דהיכא דמת לו מת תוך שבעת ימי המשתה ובעל, מותרת אשתו, שאינה ישנה בין הנשים, דלא חישינן ליה שמא יבעול ולא יקל באבלות זה. ואין מונעין וכו', שאפילו ארע לה אבלות תוך שלשים יום לחופתה אינה מונעת תכשיטיה ואפילו כל שבעה, כדי שלא תתגנה על בעלה. ולפיכך אמרו מן הכלה דבשאר נשים שבעה גרידי נוהגות, ומיהו כל אשה מותרת לאחר ז' מיד בכל תכשיטיה ואפילו על אביה ועל אמה, כדאיתא באבל רבתי.
אבל איפכא לא. אם מת אביה של כלה או אמו של חתן וה"ה שאר קרובים לא עבדי חפה עד שיעבור האבלות שבעה, ולאחר ז' מותר, אבל לא יבעול עד לאחר שלשים, כדמוכח ממעשה דיוסף הכהן שמתה אשתו ואמר לאחותה בבית הקברות צאי ופרנסי בני אחותיך, ואעפ"כ לא בא עליה עד זמן מרובה. מאי זמן מרובה שלשים יום. ואומר ר"ת ז"ל שאם מתו לו אביו ואמו מותר לישא אשה לאחר ל', אע"ג דלבית השמחה אינו נכנס עד י"ב חדש, ולשאר מתים עד שלשים יום, הני מילי שאר שמחות, אבל לישא אשה שהוא מצוה יתירא מותר אפילו יש לו בנים גדולים. אבל איפכא לא, אפילו טבחו טבוח ויינו מזוג דלא קפדינן אפסידא. אבל כי ליכא איניש דטרח קפדינן או ליינו מזוג או לטבחו, וכן כתב הרשב"א ז"ל עלה דאו או קתני.
וכן מי שפרסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. פי' שפרסה בכניסתה לחפה ולא בעל. הוא ישן וכו' משום דתקיף ליה יצריה. וכתב הר"י בן מגש ז"ל דמדאמרינן דפרסה נדה אסורה להתיחד עמו שמעינן מינה שהנדה אינה ראויה להכנס לחפה, ואין מברכין ברכת חתנים כלל עד שתטהר ותהא ראויה להתיחד שאין חפה אלא ליחוד. וכן כתב רב נטרונאי גאון ז"ל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל [וה"מ לכתחלה, אבל בדיעבד גם נדה בת חופה היא], וגדולה מזו אמרינן בפרק הבא על יבמתו דיש חפה לפסולות, וכ"ש אלו שכשרות וטובלות לערב.
אמר מר הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה וכו'. פי' הוא ישן וכו'. משום דאין נאמנין זה עם זה משום דקילא ליה בעיניו האי אבלות, מדקתני נוהג שבעת ימי המשתה. שבצנעא, כגון תשמיש. בשלא בעל, דתקיף ליה יצריה, אבל בעל אשתו ישנה עמו בבית ולא בין הנשים.
<h2>דף ה.</h2>
תאני בר קפרא בתולה נשאת ביום רביעי וכו'. פי' ונבעלת בחמשי, משתחשך ברביעי. ברכה לדגים דכתיב פרו ורבו ומלאו את הארץ. למחר משכים וכו', שאין משתה אלמון ואלמנה אלא יום א'. חמשי יום חפה, ששי חבת ביאה, ושבת כ"ע בטלין. לכאורה נראה דבשמחה שוות כל האלמנות בין שנשאו לאלמון בין שנשאו לבחור, אבל לברכה מחלקינן דא"ר אבא בר זבדא אמר רב אחד אלמנה ואחד בתולה טעונה ברכה ומסקינן שאלמנה שנשאת לבחור שבעה לברכה וג' לשמחה, וליכא בתולה דבצירא משבעה, וליכא אלמנה דבצירא מיום אחד. והטעם לפי שהברכה באה על שמחת הלב והבחור לעולם שמח הוא בין שנשא אלמנה בין שנשא בתולה, אבל להתבטל ממלאכה כדי לשמחה, בבתול(י)ה דוקא, שצריך לפתותה, צריכה שבעה. אבל אלמנה לא צריכה פיתוי ודי בג' ימים. וכן דעת הנגיד רב שמואל, והרמב"ם ז"ל. ויש מי שפירש דבבחור שצריך ברכה כל ז', ה"ה בטול מלאכה, ובריתא דקתני שקדו בנשאת לאלמון היא, וליכא דבצירא הוא דקאמר. ונראין הדברים שכן ראוי לעשות דהאיך אפשר שישכים למלאכתו וחבילתו על כתפו ומברכין לו ברכת חתנים, [והא אין] יוצא חתן מחדרו [זכר לדבר יצא חתן מחדרו]. ואע"פ שמברכין שהשמחה כל י"ב חדש, ואע"פ שמחמר אחר בהמתו, ההיא לאו ברכת חתנים היא, אבל כל שקורין אותו חתן ומברכין לו ברכת חתנים אסור בעשיית מלאכה, ולצאת מפתח ביתו יחידי. והכי איתא בפרק ר' אליעזר פ' י"ו חתן דומה למלך מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו אף החתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה המלך שמחה ומשתה, אף החתן שמחה ומשתה לפניו כל ז' ימי המשתה. ואע"פ שאתה יכול לפרש[ה] בנושא בתולה, ממנה אתה דן לכל שהוא חתן.
<h2>דף ו.</h2>
אמר רב שימי משמיה דרב האי מסוכרייא וכו'. פי' תלמוד מביאה הכא עלה דהא דאמרינן מותר לבעול בתחלה בשבת ועושה פתח בשבת ומוציא דם. מסוכריא, פרש"י ז"ל משום סחיטה. ומסוכריא, מלשון ויסכרו שסותמין נקבה בבגדים בלואים. ואמרינן בגמרא דבהא אפילו ר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, מודה דאסור, משום דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, והכא נמי אי איפשר בלא סחיטה פורתא. אבל ה"ר נתן בעל הערוך פי' דלא איירי הכא אלא במגופה שעל פי החבית משום דכי סחיט ליה לא אזיל משקה לאבוד, כאותה שאמרו בפרק תולין לא ליהדוק איניש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה משום דניחא ליה בשמן הנסחט, וכי האי גונא אמרינן דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, אבל נקב שבצד החבית דהולך המשקה לאיבוד שרי, וראיה מסכה דאמרי' התם גבי הדס היו ענביו מרובות מעליו פסול ואין ממעטין ביום טוב, ר' אליעזר בר' שמעון מתיר משום דסבר לה כאבוה, דאמר דבר שאין מתכוין מותר. ופריך והא ר' שמעון מודה בפסיק רישיה, ותירץ הכא במאי עסקינן בדאית ליה הושענא אחריתי, אלמא בדלית ליה הנאה מניה שרי. ועוד דאמרינן ביומא בפרק אמר להם הממונה תניא רבי יהודה אומר עששיות של ברזל היו מחממין בערב יום הכפורים ומטילין בתוך המים כדי שתפוג צנתן. ומקשי' והלא מצרף, ופריק אביי דבר שאין מתכוין מותר והא הכא דפסיק רישיה הוא ואפ"ה כיון דלית ליה הנאה מניה שרי. ועוד דאמרינן בשבת פרק הבונה המלקט עצים מתוך שדהו אם לעצים כגרוגרת, ואם ליפותה כל שהו. ואקשי' והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, והא על כרחיה מיפה הוא. ופרקינן לא צריכא דעביד בארעא דלאו דיליה, כלומר דאינו נהנה ממנו. ועוד דאמרינן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ואין חוששין משום כלאים ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואע"ג דפסיק רישיה הוא, אלא שאינו מתכוין לו ואינו נהנה ממנו דאין צריך לו. ומיהו רבינו יצחק בעל התוספות פי' כפרש"י ז"ל ואמר דהא דאינו אסור פסיק רישיה כשאינו נהנה היינו מדאוריתא אבל מדרבנן אסור. ור"ת ז"ל פי' דתרי גווני סחיטה (דאסירא) [דאסירי] נינהו, סחיטה דאסירא משום ליבון, וההיא ליתא אלא במים דשאר משקי מלכלכי ולא מלבני. וסחיטה שהיא אסורה משום תולדה דדש, כגון סחיטת ענבים שהוא מפרק ואסור משום דישה, הלכך אם המשקה הולך לאבוד שרי אע"ג דפסיק רישיה הוא.
<h2>דף ז.</h2>
רב אמי שרא למבעל בתחלה בשבת אמרינן וכו'. פי' אתפסוה מטלטלי, יתנו לה מטלטלין תחת ידה במשכון לשעבוד עד שיכתבו לה שטר כתובה בשעבוד קרקעות. ואפשר לפרש דבערב שבת הוה ולא היה שהות ביום לכתוב כתובה, והיה שהות להתפיסה מטלטלין. וכתב הרמב"ם ז"ל וכן אם העידו עליו וקנו ממנו שהוא חייב לה מאתים או מנה הרי זה מותר עד שיהא לו פנאי לכתוב לה. וי"מ דאפילו היה שבת מיירי וכגון שלא הקנו לה מטלטלין הקנאה גמורה אלא יחוד (דעלמא) [בעלמא] כדי שתהא דעתה סומכת עליהן ודבר מועט כזה דלפי שעה הוא שרי. וכדתנן אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו. ותדע דלא הויא אלא סמיכות דעת בעלמא, דהא קיי"ל דמי שלא כתב כמי שכתב דמי וגובה כתובתה, מפני שהוא תנאי ב"ד, אלא משום דאיהי לא סמכה דעתה ועושה בעילתה בעילת זנות. ועוד ראיה דלא הויא אלא סמיכות דעת עד מוצאי שבת שיכתוב לה כתובה על כל נכסיו, דאי הקנאה גמורה באותן מטלטלין, הא תנן בפרק האשה שנפלו לה נכסים לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת ליך על השלחן הילכך ליכא הכא משום קנין, ואע"פ שאסרו בירושלמי לישא נשים בשבת, הכא כיון שכנס כבר מצוה היא יותר לבעול, והלכתא מותר לבעול לכתחלה בשבת.
אמר רב נחמן אמר לי הונא תנא מנין לברכת וכו'. פי' במקהלות וכו' ממקור ישראל. על ברכת מקור צריך קהל, והינו עשרה כמו הקהל את העדה, אין הקהל פחות מעדה ואין עדה פחותה מעשרה. אבל ברכת אירוסין אי בעינן עשרה או לאו פלוגתא היא ביני רבוותא דרב אחא ז"ל כתב דברכת ארוסין בעשרה. וכן דעת הרא"ש ז"ל דלמאי דיליף מבועז הרי בועז עשה אף ברכת ארוסין בעשרה. ולמאי דיליף ממקהלות ברכו אלהים גם ברכת ארוסין על עסקי מקור היא, דא"א לישא אשה בלא ברכת ארוסין. והנגיד רב שמואל ז"ל חולק בדבר ואמר שאינה צריכה עשרה, שלא הוזכר עשרה אלא בברכת חתנים. ועוד שהרי קידושין בפני שנים וא"כ אתה מצריכו עשרה. ונהגו לברך ברכת ארוסין אחר קדושין ולא קודם קדושין, ואע"פ שאמרו כל הברכות מברך עליהן עובר לעשייתן, שאני הכא דדילמא הדרי בהו כיון שהדבר תלוי ברצון שניהם. ועוד שבכל המצות לפי שמזכירין עשיית המצוה מברכין עובר לעשייתה. אבל כאן אין מברכין אשר קדשנו לקדש את האשה. וכיון שאין מזכירין עשיית המעשה אין צריך לברך עובר לעשייתה. ומה שאין מברכין אקב"ו על הקדושין לפי שאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה, וזו אינה נגמרת אלא בחפה, ואפילו קדש בשעת כניסתה לחופה אין מתקנין שתי מטבעות. אלא שיש לתמוה היכן מצינו ברכה כזו שמברכין על האיסור, וכי מברכין אשר אסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוטים, ועוד מה ענין עריות לכאן, ועוד מה ענין חופה לכאן והלא אין כאן חופה אלא קדושין. ואפשר דכיון שאין מברכין אשר קדשנו על ידי קדושין כדי שלא יהיו סבורין השומעין שהקדושין מתירין כדאמרן הוצרך להזכיר ואסר לנו את הארוסות עד שתנשאנה על ידי חפה, ולפיכך מזכיר [חופה] תחלה, אע"פ שהיא אחר קדושין. ומשלים להזכיר קדושת ישראל שהם מוזהרין על העריות כדי לברך על קדושתן של ישראל, הואיל שאין לו נוסח ברכה מיוחדת כטעמא דאמרן. וכיון שאין החפה עכשו ולא הוזכרה אלא להודיע שאין הארוסה מותרת לארוס אלא ע"י חפה אין ראוי לחתום מקדש ישראל ע"י חופה, אלא כך חותמין ברוך מקדש ישראל. וכך חותמין בשתי ישיבות מימות חכמים הראשונים עד עכשו ותוספת זו שאתם מוסיפין גריעותא היא שאין קדושת ישראל תלויה בכך. ונ(ר)אה לכם לחזור להלכה ולמנהגנו בהסכמת הכל עכ"ל הגאון ז"ל, וכן העידו שבהלכות הריא"ף ז"ל שכתב בכתב ידו היה כתוב מקדש ישראל ע"י חופה וקדושין, ואח"כ מחק וכתב מקדש ישראל בלחוד. אמרו בתוספות דברכת ארוסין איתא אפילו כשמקדש שליח, מדא' במדרש [שלמדו] לברכת אירוסין מויברכו את רבקה, ושם לא היה אלא אליעזר. וה"ה אם שלחה היא השליח, הריטב"א ז"ל. וזהו נוסח הברכה כדאיתא בגמרא מאי מברכין רבין בר רב אדא אמר אקב"ו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקדושין בא"י מקדש ישראל. והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה, יש שהוא מדקדק מכאן שפלגש בקדושין אסורה ואינו, דהא חזינן בימי הראשונים שהיו נוהגין לקחת פלגש. ואומר הרמב"ן ז"ל דכי אסרינן ארוסות הינו כשדעתו ליכנס בחפה אבל אם אין דעתו לעשות יותר מותרות, הריטב"א ז"ל. והגאון ז"ל לא היה גורס הנשואות כלל ואע"פ דחפה דאוריתא היא לענין נדרים (וקנו לא) [וקטלא], וגם לא קנאה אפילו בא עליה שלא בחופה ליטמא ולהפר נדרה, כדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחפה. ואמר רבא אמר לי אמי חפה בהדיא כתיב וכי יהיה נערה בתולה מאורסה, נערה ולא בוגרת, בתולה ולא בעולה, מאורסה ולא נשואה. מאי נשואה, אי לימא נשואה ממש היינו ולא בעולה, אלא לאו שנכנסה לחפה ולא נבעלה. ותו דקיי"ל דארוס אינו זכאי בהפרת נדריה עד שתכנס לחפה כדאיתא פרק ד' אחין, גמרא שלשה אחין נשואין ב' אחיות ואחד מופנה, וגם אם קנא לה כשהיא ארוסה ובא עליה בבית אביה ונסתרה קודם שתכנס לחפה לא היתה שותה, דלא קרינא ביה תחת אישך, ולא והביא האיש את אשתו, כדאיתא פרק הבא על יבמתו, אמן שלא סטיתי ארוסה האי ארוסה היכי דמי וכו', ואסקה רב"ח כגון (שקנה) [שקינא] לה כשהיא ארוסה ובא עליה ארוס בבית אביה ונסתרה בעודה ארוסה ואח"כ נכנסה ולא נבעלה, אבל קודם שתכנס לחפה לא, דלא קרינא ביה והביא האיש את אשתו ולא תחת אישך אע"פ שנבעלה בבית אביה, כיון דלא נמסרה לחופה, מיהו לענין התר ביאה מכיון שנתקדשה הרי היא קנויה לבעל ומותרת לו מעתה, [ו]ראיה ממנהג יהודה שמיחדין קודם כניסתה לחופה. ומ"מ מברכינן ואסר לנו והתיר לנו, אע"פ שהוא מדרבנן מידי דהוה אנר חנכה ומקרא מגלה כדפי' רש"י לעיל.
<h2>דף ז:</h2>
תנו רבנן. מברכין ברכת חתנים בבית חתנים וכו'. פי' בבית חתנים, כשנשאת לחפה לנשואין. אף בבית הארוס כשמקדשה מברכין ברכת חתנים כדמפרש. וביהודה שאני הא דר' יהודה ביהודה שאני, שמתיחד עמה בארוסין כדי שיהא לבו גס בה כדלקמן לפי' מברכין ברכת חתנים. דתניא במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ואסר את הארוסות, מדרבנן גזרו על ייחוד של פנויה ואף ארוסה לא התירו עד שתכנס לחפה ואדרבנן נמי מברכינן וצונו ואסר לנו כדאשכחן בנר חנכה. והתיר לנו את נשותינו הנשואות לנו על ידי חפה וקדושין, בבית חתנים משום ששם החפה. ואין מברכין ברכת חתנים אלא בחפה לפי שאין מברכין אותה אלא מחמת השמחה ואין שמחה אלא בחפה, כדאמרינן במסכת סכה חתן וכל השושבינין פטורין מן הסכה, ואקשינן וליתבו בסכה ולחדו בסכה, ומפרקינן אין שמחה אלא בחפה, אלמא אין מברכין אלא בחפה. וכן אין מברכין אשר ברא אלא כל ז' ובחפה, דאף היא מכלל ברכת חתנים. אבל שהשמחה במעונו אינה מכלל ברכת חתנים ומברכין אותה חוץ לחפה. ותדע לך דהא מברכין אותה כל י"ב חדש וקודם כניסה מברכין אותה מכי רמו שערי באסינתא, ומדאמרינן בפ' ע"פ כוס ראשון מברך עליו בהמ"ז והשני אומר עליו קדוש היום משום שאין עושין מצות חבילות חבילות כיון דברכת המזון וקדושה תרתי מילי נינהו. א"כ היה בדין גבי ברכת המזון וברכת חתנים דליבעו נמי תרי כסי דתרי מילי נינהו אלא שלא נהגו. ואין ספק דאם החתן דר בי חמוה, כיון ששם בבית חמיו ביתו של חתן שמתיחד באשתו ככל אדם בביתו בית חתנים גמורה היא. וכן אין ספק שאם לא בא החתן בבית חמיו הוא וסיעתו אלא להוליך אשתו עמו למקומו ולא להתיחד שם עמה בבית חמיו בית ארוסין היא, והסעודה סעודת ארוסין היא. ואם מתה קודם שילכו אין הבעל יורשה, ומיהו אם הכינו לו במקום חמיו בית של אחר לעשות שם חופה ואם ירצה להתיחד שם עמה הרשות בידו, הרי היא כחצר שלו לשם נשואין והרי היא ברשות הבעל, ובעודו שם יש שמחה והוא בית חתנים גם כי ישכים ללכת לדרכו, אבל לעשות כן מבית חמיו שהוא בית ארוסין אינו נכון.
תנו רבנן. מברכין ברכת חתנים כל שבעה וכו'. פי' פנים חדשות בין בשעת אכילה בין שלא בשעת אכילה כל שמתאספין שם לשמח החתן, וכן היא במסכת סופרים ונהגו רבותינו לומר בבקר ברכת חתנים על הכוס בעשרה ובפנים חדשות כל שבעה וכן בערב קודם סעודה, בלשון הזה כתוב שם. אלמא אין הכל תלוי באכילה אלא באסיפת העם לשמחם. ועכשו נהגו לברך בששי שהוא יום ראשון לנשואין במקומותינו ובשבת כשבאין מבית הכנסת לפי שהחתן יוצא מבית הכנסת ומוציאין את הכלה בתוך העם ומכניסין אותה לחפה ומפני כך מברכין דשמחה גדולה היא לנו. ואע"פ שכבר ברכו בששי סמכו להם לברך בשבת שאי אפשר שלא יהא שם אחד שלא היה שם אתמול. ובתוספות אמרו דשבת כפנים חדשות, כדאמרינן במדרש מזמור שיר ליום השבת כיון שבאת שבת אמר הב"ה למלאכי השרת אמרו שירה לפני שפנים חדשות באו לכאן. ועוד אומר בתוספות דה"ה יום טוב ראשון ושני שהם פנים חדשות. ועוד אומר בתוספות דיום שבאו פנים חדשות אפילו באו בלילה מברכים לילה ויום. וי"א דאינם פנים חדשות אלא לאותה סעודה ואשה וקטן לא הוו פנים חדשות. לשון הריא"ף ז"ל מאי שנא דאשר ברא התחיל בה בברוך ומסיים בה בברוך, דהא ברכה הסמוכה לחברתה היא, משום דכי ליכא פנים חדשות מחייב לברוכה כל שבעה, הלכך חשובה היא כברכה בפני עצמה.
<h2>דף ח.</h2>
רב אשי אקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך וכו'. פי' אפושי שמחה בעלמא הוא. מדאמרינן הכי ש"מ שאין מברכין שהשמחה במעונו אלא בעושה סעודת מרעות לחתונתו אבל אם לא זמן אלא שהחתן עם בני ביתו אינו מברך כלל וכן נמי אינו מברך אשר ברא מטעם זה שאמרנו כך כתב הרשב"א ז"ל.
דרמו שערי. היו רגילין לשרות שעורים במים בערבות להטיל שכר לצרכי החפה. א"נ לשם החתן והכלה שיפרו וירבו כשעורים הללו. וכתוב בספר המצות דהאידנא ערבה כל שמחה, ואין לומר אותו כלל אחר שבעה. דטריח ליה, משמע דתרי בעינן דטריח ליה ושקדשו כבר, אבל קודם קדושין כלל לא.
רב תחליפא אקלע לבי מהולא וסבר לברוכי וכו'. פי' י"א שבפדיון הבן יש לברך שהשמחה במעונו, משום דליכא צערא לינוקא. וה"ר טוביה אומר שאין לברך, דהיכא דמת הבן לאחר שלשים צריך לפדותו והתם איכא צערא ולא מברכינן, הלכך בשום פעם אין מברכין, בתוספות הרא"ש ז"ל.
<h2>דף ח:</h2>
אמר ר' יצחק א"ר יוחנן מברכין ברכת חתנים בעשרה וכו'. פירוש וחתנים מן המנין. הא דנקט חתנים לשון רבים על חתנים דעלמא כמו בוגרות בוגרות דעלמא, אבל אין לברך ברכה א' לשני חתנים בבית א' שאין לערב שמחה בשמחה. הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל. פנים חדשות אומר ר"י ז"ל דפנים חדשות אין קורא אלא בבני אדם שמרבים בשבילם. ברכת רחבה, כשמברין האבל סעודה ראשונה משל אחרים היו מברין אותם ברחבה, ומברכין שם ברכת אבלים ברוך מנחם אבלים, ולפיכך אין אבלים מן המנין, שאינם מן המנחמין, אלא מן המתנחמין. וכתב הרא"ש בשם רב פלטוי ז"ל דהאידנא לית לן שורה ולא ברכת רחבה אלא מברכין אחר המזון, אל אמת דיין אמת שופט צדק, ומשום תוספת זה היה סבור שאין אבל מן המנין ואין אומר לברך מנחם אבלים. בברכת המזון הוא דאמרינן אבלים מן המנין, והעלו בתוספות דברכת אבלים שבברכת המזון שמוסיפין בהטוב והמטיב אל אמת וכו' צריך עשרה, מדסליק אדעתין בגמרא דהא דבעי' עשרה הוא בברכת אבלים ולא בברכת רחבה דפריך ברכת רחבה כל ז' מי איכא, משמע דברכת אבלים שבבהמ"ז [צריכה י'] וע"כ לא מקשינן אלא אם אבלים מן המנין או לא. ברכת בתולים כתב בה"ג אשר צג אגוז בעדן שושנת העמקים בל ימשול זר במעיין חתום, על כן אילת אהבים שמרה בטהרה וחוק לא הפרה ברוך הבוחר בזרעו של אברהם. ואז"ל אפשר שברכה זאת גאונים תקנוה ומסתבר לברכה אחר שמצא בתולים עכ"ל. הורה רבינו נסים ז"ל דהמארס אשה ולא ברך ברכת ארוסין יברך בשעת נשואין עם שבע ברכות, וכן כתבו בשם הרב ר' יונה ז"ל וכן דעת הרא"ש ז"ל.
<h2>דף ט.</h2>
אמר ר' אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו. פי' משום דשוייה אנפשיה חתיכה דאסורה וה"מ באשת כהן דאפילו באונס אסורה. הלכך ספק אחד בלחוד הוא שמא (ברצון) [לאו תחתיו] נבעלה. וליכא למימר שמא מוכת עץ היא, (והוא) [שהוא] טוען שברור לו דפתח פתוח מצא. וליכא דם בתולים שיכחישנו כגון שנאבדה מפה או שהיא ממשפחת דור קטי, כלומר דור קטוע שאין להם דם בתולים. א"נ באשת ישראל וכגון שקבל אביה קדושיה פחותה מבת ג' שנים ויום א' ואם קודם זה הזמן נבעלה היו חוזרים בתוליה דכנותן אצבע בעין הוא, א"כ ודאי זינתה תחתיו, וליכא אלא ספק א' ספק באונס ספק ברצון וספק א' דאוריתא לחומרא, אבל אשת ישראל שקדשה יתרה על ג' שנים ויום א' מותרת לבעלה משום דאיכא ספק ספקא, ספק תחתיו זנתה ספק לא, ואם תמצא לומר תחתיו, ספק באונס ספק ברצון ותרי ספקי דאוריתא לקולא. ומיהו כשמצא דם אע"פ שהוא אומר פתח פתוח מצאתי הסכימו הרבה מגדולי המורים לדברי ר"ח ז"ל שאינה אסורה דטענת פתח פתוח לא קים להו לאנשי שפיר דמטעא טעו. ועוד דאיכא חזקה דגופה. והא דאמרינן פתח פתוח כשני עדים, היינו בשאין דם לפניך שמכחישו. אבל כשיש דם לפניך שמכחישו נימא מיקם הוא דלא קים ליה ודי לנו כשנאמר דקים ליה היכא דליכא מדי דמכחיש לטענתיה.
<h2>דף י.</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח וכו'. פי' חכמים תקנו כלומר אי הואי כתובה דאוריתא לא היה נאמן להפקיעה אלא בעדות ברורה, אבל כתובה חכמים תקנוה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. והם האמינוהו, הם אמרו והם אמרו, הם שתקנוה הם אמרו שנאמן להפסידה מה הועילו וכו', שתקנו לה כתובה. חזקה אין אדם טורח וכו', ואין לחוש שיטעון אלא באמת שאם היה שונאה מתחלה לא היה טורח בסעודה וכונסה ומפסיד סעודתו חנם אלא מגרשה מתחלה. ומיהו דוקא כשטרח איהו בסעודה דאי לא חזקה דגופה שהיא בחזקת בתולה (ורובה) [ורובא] דרוב נשים בתולות נשאות עדיפי מחזקה דאוקי ממונא בחזקת מריה. חכמים תקנו, משמע דכתובה דרבנן. וכתב הרשב"א בשם רבו ז"ל דהללו שכותבין דחזו ליכי מדאוריתא היינו דמשעבדי נפשייהו כמדאוריתא ואפ"ה נאמנים להפסידה כתובה וגם התוספת, אע"פ שחייב עצמו בקנין. אבל רבינו אלפסי ז"ל כתב וחזינן לגאון דאמר הני מילי לענין מנה מאתים, אבל לענין תוספת לא מהימן. וטעמא דמסתבר הוא דלא תקינו רבנן אלא מנה מאתים, אבל תוספת דאיהו כתב אנפשיה הילכך לא מהימן. וכתב הרמב"ם ז"ל פרק א' מהלכות נשים עד מתי יש לו לטעון טענת בתולים אם נסתרה מיד, ואם לא נסתרה אפילו לאחר ל' יום. ולשון הגמרא ביבמות פרק ב"ש טענת בתולים כל ל' יום, דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר נסתרה מיד, לא נסתרה אפילו לאחר כמה ימים כלומר דכשנתיחד עמה יש לו לטעון.
ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה פתח פתוח וכו'. פי' נשוי לא מסבינן ליה כופרי ונאמן לאסרה עליו, וי"מ אף להפסידה כתובתה. גרסינן פרק אלו נערות החרשת והשוטה והבוגרת ומוכת עץ אין להם טענת בתולים. הסומא והאלונית יש להן טענת בתולים, והא דאמרינן דבוגרת אין לה טענת בתולים היינו טענת דמים משום שיש מהם שכלו דמיה, אבל טענת פתח פתוח יש להם.
ההוא דאתא לקמיה דר"ג ברבי א"ל וכו' פי' שמא הטית וכו'. נראה מזה שצריך להתישב בדבר קודם שנחתוך הדין הן בטענת פתח פתוח הן בטענת דמים, לפי שמביא בגמרא מעשים שלא היו להם דמים הן מפני משפחת דורקטי הן מפני רעב ובצורת.
<h2>דף יא:</h2>
גמרא. אמר רבא מוכת עץ לרבנן יש לה כתובה וכו'. פי' בין הכיר וכו', דהכי תניא בבריתא כיצד הוצאת שם רע, בא לב"ד ואמר פלוני לא מצאתי לבתך בתולים, אם יש עדים שזנתה תחתיו בסקילה, זנתה מעיקרא ולא כלום, נמצאת מוכת עץ יש לה כתובה מנה, ופריך והא רבא הוא דאמר לרבנן הכיר בה מנה, לא הכיר בה ולא כלום, הדר ביה מההיא מדאמר נמצאת משמע דלא הכיר בה ואמרי רבנן מנה, ומתני' תני ומוכת עץ בהדי אינך דהכיר בהו וקתני לרבנן נמי, ש"מ דבין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה אית לה.
<h2>דף יב.</h2>
מתניתין. האוכל אצל חמיו ביהודה. פי' האוכל אינו יכול לטעון, משום דחזקה בא עליה, ומתחלה בתולה שלמה נבעלה לו, שאם לא כן מעיקרא הוה ליה למטען, כדאמרינן נסתרה לאלתר. ומיהו אם אין עדים שאכל והיא טוענת שאכל, עליה להביא ראיה, כיון דאיכא מקומות דלא אכלי.
ולא מיחו וכו'. שגובין מן הסתם ואע"פ שלא כתב כיון דנהיגו שררה זו בעצמן כל הכונס מבנותיהן על דעת כן היה כונס ומסכים להסכמתן מתוך חשיבותן. אלמנת כהנים, אלמנת בת כהן, היו גובין לבתולה בת כהן כשנשאת לכהן וכ"ש כשנשאת לישראל, דגנאי הוא להם גרוש בנותיהן יותר מישראל.
<h2>דף יב:</h2>
מתניתין. הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים וכו'. פי' נסתחפה שדהו. כלומר מזלו גרם כאדם שמטר בא וסוחף שדהו את זריעתו ועקרה. מקח טעות, אמרינן בגמרא מקח טעות לגמרי משמע ואין לה כלום. הלכך כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לית לה כלום, והא דתנן בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הנשואין כתובתן מנה. שאני התם דלא כנסה בחזקת בתולה שהרי כנסה ראשון ואדעתא דבתולה לא הוה ליה למכנס, ואפילו העידו לו שבתולה היא כדתניא בבריתא, ת"ר כנסה ראשון לשם נשואין ויש לה עדים שלא נסתרה או נסתרה ולא שהתה כדי ביאה אין השני יכול לטעון טענת בתולים, שהרי כנסה ראשון הילכך אינו יכול להפסידה כתובתה שהיא מנה, דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא נבעלה כיון שכנסה ראשון והעדים לא דקדקו היטב. ופריך וניחוש שמא תחתיו זנתה, כלומר ואמאי קאמר אין השני יכול לטעון, דמשמע דלא מזדקיק לבא לב"ד, ולא יתברר הדבר, ומשני כגון שהשני קדש ובעל לאלתר, הלכך אין לחוש שזנתה תחתיו. מכאן נלמוד דהיכא שלא בעל לאלתר אע"פ שאינו יכול לטעון טענת בתולים מזדקיק לבא לב"ד שמא מתוך כך יצא הקול ויתברר הדבר אם זנתה תחתיו. ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג דאמר נאמנת.
<h2>דף יג.</h2>
מתניתין. היא אומרת מוכת עץ אני, והוא אומר וכו'. פי' נאמנת. ק"ל כר"ג ור' אליעזר. וטעמא דנאמנת משום דאיכא חזקה דגופה דבחזקת בתולה קימא, ואע"ג דאיכא נמי חזקה דממונא והוה לן למימר אוקי ממונא בחזקת (מרה) [מריה]. שאני הכא דהיא טוענת נמי בריא והוא שמא, אבל בריא לחוד כגון חזקה דממונא חזקה עדיפא, ואע"פ שהבריא טוב והשמא גרוע כדאמרינן הכא בגמרא איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מריה, ומ"מ משבעינן ליה שבועת היסת, שכן הוא כדבריו שאינו יודע שהוא חייב לו, והרי הכא שהבריא טוב והשמא גרוע דודאי הוה ליה למידע אם היה חייב לו אם לאו, ואפילו הכי פטור משום דחזקה דממונא [עדיפא]. וק"ל כותיה, כדאמרינן בגמרא אמר לך רב נחמן אנא דאמרי אפילו לר"ג, ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דאמרינן אוקי אתתא אחזקתה, אבל הכא מאי חזקה אית ליה להאי. ואמרינן בגמרא תו והכי נמי מסתברא דאי לא תימא הכי קשיא הלכתא אהלכתא, דק"ל הלכה כרב נחמן בדיני ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג אלא לאו ש"מ כדקא משנינן ש"מ. ומיהו הא דאמרינן והלה אומר איני יודע פטור פי' איני יודע אם הלויתני מעולם, אבל [ה]לויתני ואיני יודע אם החזרתיו לך תנן בהדיא פרק הגוזל דחייב.
<h2>דף יג:</h2>
גמרא. א"ר יוחנן לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, ור' אלעזר אמר אף לדברי המכשיר בה פוסל בבתה. וק"ל כר' יוחנן דרביה דר' אלעזר הוא. ועוד דקאי ר' יוחנן כאבא שאול דאפסיקא הלכתא כותיה בפרק עשרה יוחסין, דתנן אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי, ואמרינן מאי בדוקי שבודקין את אמו ואי אמרה לכשר נבעלתי נאמנת, ואע"ג דאיכא רוב פסולין אצלה, ואמר רבא הלכה כאבא שאול. פי' בבתה, אם עובר זה נקבה תנשא לכהנה. ומכשיר בבתה, כלומר אפילו בבתה דלית לה חזקה דגופה. הלכה כאבא שאול, והה"נ שהלכה כשמואל דקאי כוותיה בארוסה שעברה דאמר הולד שתוקי ומסיק התם בעשרה יוחסין דשתוקי הינו בדוקי והכי נמי מסקינן הכא דהלכתא כר"ג בדיעבד אפילו ברוב פסולין והכא בארוסה הכל פסולין אצלה חוץ מן הארוס, וכדיעבד נמי דמי כיון דארוס וארוסה הם אע"פ שלא נשאו ומיהו הני מילי בבתו אבל בבנו אעפ"י דכשר, מ"מ משתקין אותו מדין כהנה שאסור לאכול בתרומה ואינו עובד עבודה דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו מי שזרעו מיוחס אחריו יצא זה שאין זרעו מיוחס אחריו, והאי אינו מיוחס ממש אחריו דלא ידעינן אבוה מנו. ואע"ג דמדאורייתא לא בעינן זרעו מיוחס אחריו, מדרבנן מיהו בעינן, כדאיתא בסוף פרק נושאין על האנוסה [יבמות ק' ע"ב], דדייק לה התם דמדרבנן היא, וקרא אסמכתא בעלמא, וה"נ מוקמינן לה כדשמואל (וכ)דאמר שמואל עשרה כהנים עומדין ופרש א' מהם ובעל הולד שתוקי, מאי שתוקי אי לימא שמשתקין אותו מנכסי אביו פשיטא, אטו מי ידעינן אבוה דהאי מנו, אלא שמשתקין אותו מדין [כהונה], אע"ג דודאי בן כהן הוא כיון דלאו מיוחס ממש אחריו משתקין אותו מדין כהונה. ואמרינן בגמרא א"ר יהושע בן לוי לדברי המכשיר מכשיר ברוב פסולין משום דאזלינן בתר חזקתה ולא פסלינן לה מספק, א"ל שמואל לרב יהודה שיננא הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובדא לכתחלה עד דאיכא רוב כשרין אצלה. הילכך אם בא כהן לימלך אין מתירין אותה לינשא לו, דחיישינן שמא נבעלה לפסול כיון דרוב פסולין נינהו הא בדיעבד אם נשאה אינו מוציא. והינו דוקא במעוברת דליכא מגו הוא דפלגינן בין לכתחלה לדיעבד, אבל במדברת דהינו נסתרה כיון דאיכא מגו מעליא דמציא אמרה לא נבעלתי כי אמרה נבעלתי ולכשר נבעלתי מהימנא ומתירין לה להנשא לכהנה, מה שאין כן בשבויה שיש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני שאינה נאמנת, דשאני שבויה דרוב גוים פרוצים בעריות. ואע"ג דמעוברת יש לה עדים שהרי כריסה בין שניה, מ"מ סבירא ליה לר"ג דאשה מזנה בודקת ומזנה, אבל שבויה כלן פסולין אצלה. מ"מ משמע דכודאי נבעלה משוינן לה, ועוד דכלן פסולין אצלה, הלכך אם נשאה כהן אסרי' לה אבל אם נתיחדה בישראל אין חוששין לה ואפילו בפסולין כיון דאמרה טהורה אני נאמנת. ומיהו מכין אותה מכת מרדות כדאמר רב מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד ביחוד דאשת איש דאמרינן עלה בקדושין בסופו אמר רב אשי לא שנו אלא ביחוד דפנויה אבל יחוד דאשת איש נמצא אתה מוציא לעז על בניה. וא"ת והא אמרינן פרק בתרא דנדרים גבי ההוא נואף דעייל לגבי דההיא אתתא, א"ל נואף לבעלה דאתתא לא תיכול מנהון דטעמינון חויא, אמר רבא אתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דלימות דכתיב כי נאפו ודם בידיהם, משמע דאי לאו האי טעמא היתה נאסרת על היחוד, ותרצו בתוס' דנואף שני, אבל המפרשים האחרונים ז"ל אמרו דלאו למימרא דאי לאו האי טעמא אסירא שהרי אין האשה נאסרת על בעלה אלא בקנוי וסתירה או בעדי דבר ברור, אלא ה"ק דאי לאו האי טעמא היה ראוי לכל בעל נפש לחוש.
ההוא ארוס וארסתו דאתו לקמיה דרב יוסף וכו' פי' אין מנאי אמת (ממנו) [ממני] הוא. ובהא כי לא מודה וכו' דקאמרת ועוד רוב פסולין אצלה חוץ מן הארוס, הא לכתחלה אם בא כהן לימלך לב"ד לא שרינן ליה לכנסה אלא א"כ היו רוב כשרין אצלה, דיעבד אם נשאה כהן ולא נמלך לא מפקינן לה מניה, כדיעבד דמי דמשנתעברה ואתה בא לפסול העובר ולאסרה על הארוס הרי אתה מוציאה מבעלה. בגמרא העיד ר' יהודה בן בתירא ור' יהושע על אלמנת עסה שהיא כשרה לכהנה, אמר להם ר"ג קבלנו עדותכם, אבל מה אעשה שהרי גזר רבן יוחנן בן זכאי שלא להושיב ב"ד על כך, לפי שהכהנים שומעין לרחק אבל לא לקרב. אלמנת עסה הויא ספק ספקא דבעלה ראשון היה בן ספק מגורשת דקודם שנשאה בעלה השני שהוא כהן, בעלה ראשון גרשה וזרק לה גטה ספק קרוב לו ואינו גט, ספק קרוב לה והוי גט. נמצא שבן שיש לה מבעל שני שהוא כהן הוא ספק חלל, וכשנטמע האי חלל במשפחת כהנים כשרים יש בכל אחד מהם ספק ספקא שמא הוא מן הכשרין, ואם תמצא לומר שהוא [מן] הספק שמא אין בו שום פסול, שקרוב לו היה ואינה מגורשת, ואפ"ה באלמנתו שומעין לרחק ולפסלה לכהנה דאמר קרא ולא יחלל שני חלולין הוא עושה, אחד לו ואחד לאשתו. ואין שומעין לקרב. ולר"ג כשם שאי אתה נושא את בתו כך אי אתה נושא את אלמנתו. ור' יוסי הכי נמי אית ליה בפרק עשרה יוחסין דכל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו, וכ"ש בתו דלית ליה חזקה דגופה דפסלינן לה משום מעלת יוחסין ומשום שאינה טוענת בריא, והינו כשאנו יודעין ספקו, אבל כשאין ידוע ספקו פלוגתא היא דתני חדא שתוק חלל פסול שתוק ממזר כשר, ותניא אידך שתוק חלל כשר, שתוק ממזר פסול, לא קשיא הא ת"ק אליבא דר' מאיר, הא ר' שמעון בן אלעזר אליבא דר' מאיר, הא דפסלי הכא כי קרו ליה בפסולו ושתיק היינו במי שנסתפק בפסולו, אבל המוחזקין בכשרין לא, דאדרבא כי שתיק מיוחס טפי כדאמרינן מיוחסות דבבל שתיקותא.
<h2>דף יד:</h2>
מתניתין. א"ר יוסי מעשה בתנוקת (אחד) [אחת] שירדה למלאות וכו'. פי' אם רוב העיר, מדקא מצריך ר' יוחנן בן נורי רוב כשרים מתמה תלמודא ר' יוחנן בן נורי דאמר כמאן דליכא למימר דמחלוקת שלישית היא, דהא לא איירי לעיל בפלוגתיהו דר"ג ור' יהושע. א"כ ר' יוחנן בן נורי דאמר כמאן, דאי כר"ג ור' יהושע ובטוענת בריא אפילו ברוב פסולין נמי מכשר, ואין לומר דסבירא ליה דהלכה כר"ג דיעבד, אבל לכתחלה לא נעביד עובדא, דא"כ הינו מחלקת שלישי, ועוד דלא הוה פסיק שמואל לעיל כר"ג אלא כר' יוחנן בן נורי, ואי כר' יהושע אפילו ברוב כשרים נמי פסול, ואפילו בטענת בריא, ואי בטוענת שמא כדמשמע מפשטיה דמתניתין ומדנקט תנוקת כ"ש דלא אתיא לא כר"ג ולא כר' יהושע ומסיק בקרונא וכו', כלומר ביום השוק ששיירות ממקום אחר באות שם. והוא סיעה וכו' רוב העיר וכו', משמע ודאי דלא איירי בטוענת בריא דבההיא הלכה כר"ג ולא בעי תרי רובי ולא אפילו ברוב כשרים, א"כ צריך לומר דאיירי או בשותקת או בטוענת שמא ואתיא כר' יהושע דקיל ליה ספק ספקא דאפילו בשמא נמי מכשר. הלכך נהי דבחד רובא פסיל משום מעלת יוחסין, מ"מ בתרי רובי בטלה ההיא מעלה ומכשר, נמצא דק"ל כר' יהושע בשמא בספק ספקא או בתרי רובי, והלכתא כר"ג דוקא בטענת בריא וברוב כשרים לכתחלה, והא דשומעין לרחק באלמנת עסה לאו מדינא, אלא מנהג סלסול הוא להם.
<h2>דף טו:</h2>
גמרא. ואידך פלגא איתי ראיה דלאו ישראל אנא ואתן לכון, דשור של נכרי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם. ומיהו הא דמצי אמר ליה איתי ראיה היינו במחצה ומחצה, אבל ברוב גוים גוי לא מצי למימר איתי ראיה דלית ליה לגוי חזקה דממונא, וכל זה איירי בזמן שאין ידנו תקפה להטבילם לשם גרות.
האשה שנתאלמנה וכו'. בירושלמי וחש לומר שמא בתולה אלמנה מן הנשואין, ופריק הדא דתימא שאינה יוצאה בהינומה וראשה פרוע, הא ליכא עדים בעל מהימן ולא תגבה אלא מנה דדמיא לתובע לחברו מנה והלה אומר אין לך בידי כלום, דהוי אידך המוציא מחברו ועליו הראיה. וא"ת והלא מודה מקצת ישבע, והבעל מודה מקצת הוא דמודה לה מנה, ואמאי מהימן בעל בלא שבועה, וי"ל דלא אמרינן מודה מקצת ישבע אלא כשיכול לכפור באותו מקצת אבל הכא אינו יכול לחסרה דהוה ליה כטוען אחר מעשה ב"ד, והטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, א"כ אין התביעה אלא במנה והכפירה במנה ולא שייך שבועה אלא ה"ל מוציא מחבירו ועליו הראיה. אבל רבינו אלפסי ז"ל פסק דבמקום שכותבין כתובה טוענים ויכול לומר שכבר פרעה, דאם לא כן תביא כתובתה, א"כ הוה ליה מודה מקצת ולפיכך ישבע על המנה שהוא כופר ופטור. וכן דעת הרמב"ם ז"ל. לפיכך נראה שיש לחוש שלא לפטרו בלא שבועה. אע"פ שיש מי שפירש שאינו חייב לישבע לעולם בענין כתובה, ואפילו מצי למימר פרעתי, משום דכתובה שעבוד קרקעות היא שלא נתנה לגבות אלא מן הקרקעות, ואפילו הודה במקצת קרקעות וכפר במקצתן אין נשבעין על שעבוד קרקעות. ותדע דאפילו מקרקע דבעל נפרעת, כדמוכח בקדושין פ' האומר גבי מעשה דחבילה, ובנדרים גבי אפילו אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן לה כתובה, משמע דאפילו מיניה לא גביא אלא ממקרקעי.
מתניתין. ומודה רבי יהושע באומר לחברו וכו'. י"מ רבים שטוענין דזה מיירי שזה טוענו ואומר שדה זו של אבי היה אלא שאין לו שום ראיה, וזה משיב של אביך היה ולקחתיה ממנו, נאמן לפי שלא היה צריך להשיב לו על טענתו כלל, דלאו בעל דברים דידי את, או של אבותי היתה מצי למימר ליה, הילכך נאמן ואין ראוי לנו להסתפק בחזקתו של זה שעומד בתוך שדהו. ואם יש עדים וכו', דכיון שיש עדים לאו כל כמיניה למימר לקחתה ממנו. ואמרינן עוד ואכתי ליתני בדידיה ובאומר לחברו מנה לויתי ממך ופרעתיו לך נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואפילו תבע ליה מנה הלויתי לך כשאמר פרעתיו לך נאמן. ומשני משום דקא בעי למיתנא אם יש עדים שלוה ממנו והוא אומר פרעתיך אינו נאמן, והכא א"א דהא קיי"ל המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים דמלוה לפרעון קימא וכיון דלית ליה שטר חוב מקויים מפי אחרים נאמן לומר פרעתי.
ולענין הגוזל את חברו בעדים אם צריך להחזיר בעדים אם לא, הדבר צריך תלמוד דחזינן דלמילי טובא אשתני גזלה מהלואה, דאלו בהלואה מודה מקצת נשבע ונפטר וכופר בכל פטור לגמרי ואלו בגזלה עשו תקנה שאינו נאמן לומר לא גזלתיך דתנן אלו נשבעין ונוטלין הנגזל וכו'. ומסברא נמי יש לחלק ביניהם דבשלמא מלוה לפרעון קימא, אבל גוזל לאו אדעתא דחזרה גזל, ואין להקשות א"כ ליתני בדידיה ולימא מודה ר' יהושע באומר לחברו גזלתיך והחזרתיו לך נאמן, ואתי שפיר סיפא דאמר אם יש עדים שגזלו אינו נאמן דאיפשר לומר דמדינא נמי נאמן אלא דתקנתא דרבנן היא ובתקנתא לא קא מיירי דתנא בדינא מיירי בתקנה לא קא מיירי. ומיהו יש מרבואתא ז"ל שדקדקו מכאן דהגוזל את חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים. דאם לא כן ליקשי תלמודא הכי כדאמרן, וכתב הריטב"א ז"ל שהדין דין אמת.
<h2>דף טז:</h2>
תניא. ר' יהודה אומר חבית של יין היו מעבירין וכו'. פי' אתנוס, מחמת היין ששותין כי אחר סעודה עבדי אז משתכרין לפעמים מאותו יין עצמו, אבל לגבי הינומה וראשה פרוע אין לטעון זה. והאי דאמרינן דבתפסה לא מפקינן מינה היינו דתפסה שלא בפני עדים דאי בפני עדים מפקינן, כדין כל תפס מרשות חברו שמוציאין מידו, ואינו נאמן לומר שקלי ודידי שקלי, דאם לא כן לא שבקת חיי לכל ברי' שכל אחד יהא הולך ותופס בשל חברו ויאמר לו יש בידך כנגדן פירות או כלים, אלא ודאי איירי כגון דתפסה שלא בפני עדים, ואפי"ה כיון שהעבירו לפניה חבית פתוחה אינה נאמנת, ואע"ג דאיכא מגו דאי בעיא אמרה לא תפסי משום דהוה ליה מגו במקום עדים שמעידין שהעבירו לפניה חבית פתוחה.
תנו רבנן. כיצד מרקדין לפני הכלה וכו'. פי' מרקדין מה אומרים לפניה, כמות שהיא, כלומר ישבחנה באבר יפה שבה, ולא שיגנו אותה אם היא סומא או חגרת. וחסודה חוט של חסד משוך עליה, ישבחנו וכו'. והשתא אתה מגנה אותה בפניו דכיון שאדם משבח שאר כלות בכלל, וזו דוקא באבר מאיבריה הכל יודעים שיש בה מומין בשאר הגוף, אלא אומרין בכלל נאה וחסודה. מכאן אמרו מדברי ב"ה שאמרו ישבחנה. מעורבת וכו', לעשות לאיש ואיש כרצונו ולשבח מקחו אע"פ שמשקר ולית כאן משום מדבר שקר תרחק.
<h2>דף יז.</h2>
תנו רבנן. מעבירין את המת מלפני הכלה וכו' מעבירין וכו'. כתב הרמב"ן ז"ל דה"ה לכל עניני המת או להתפרנס מקופה של צדקה הכלה קודמת שזה כבוד החיים. אבל הרמב"ם ז"ל כתב שהמת קודם לכלה להתפרנס מקופה של צדקה. ולענין אבל וחתן הכל מודים דא0בל קודם, וזה וזה כבוד החיים הוא, וכן נראה במסכת שמחות.
תנו רבנן מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה וכו'. י"מ דמאן דלא קרי ולא תני וה"ה לתינוק ואשה אם יש לו עשרה מתעסקין לקבורה בעלמא אין מבטלין, והיינו כל צרכו. והא דאמרינן מבטלין היינו דוקא להוצאתו, אבל לתקן לו צרכיו, כיון דיש אחרים שהוא מוטל עליהם אין מבטלין אלא א"כ הוא מת מצוה. והא דאמרינן במועד קטן מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה, דוקא מלאכה, אבל תלמוד תורה לא, והאי מבטלין רשות הוא, לומר דאי בעי מבטל מתלמוד תורה. וראיה מר' אלעאי דאמרינן הכא אמרו עליו דמשמע דכלהו רבנן לא מבטלי, אבל למת מצוה חובה לבטל, דאמרינן פרק קמא דמגלה פשיטא לי מת מצוה ות"ת מת מצוה עדיף, דתניא מבטלין ת"ת וכו'. כלומר וכיון דבעלמא אי בעי מבטל פשיטא לי דמת מצוה עדיף הואיל ותלמוד תורה שקול כמת דעלמא, ומת מצוה עדיף וחמור ממת דעלמא, א"כ עדיף הוא מתלמוד תורה.
<h2>דף יח.</h2>
ואמרינן עוד ואכתי כיון דלא מצי לאוקומא אלא באביו לוקמא במטלטלי וליתני מודה רבי יהושע באומר לחברו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס, כלומר נתתי לו חציו דהשתא הוי מודה מקצת, ולישמעי' רבותא דאפילו מודה מקצת נאמן בלא שבועה, כיון שאמר טעמא משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואפילו היה טוענו הבן ואפילו אמר עומד הייתי על אבא בשעת מיתה כשהודית לו שהיה לו בידך אותו מנה, עדיין הוא יכול לומר להחזיקו בעשיר עשיתי, דהא אמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה וכו'. דוקא באביו שהלוה לו דאין אדם מעיז, אבל בבנו הא אמרי רבנן דמעיז, וכיון דמצי מעיז ועם כל זה הודה ואמר האכלתיו פרס להימנ[י]ה משום מגו, ומשני א"כ קשיא סיפא דקתני ואם יש עדים שהלוהו אינו נאמן דכיון דק"ל כרבנן דאמרי דמשיב אבדה חשבי' ליה ופטור כי איכא עדים מאי הוי הא קיי"ל המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, והא דמשיב אבדה פטור אפילו מדאורייתא הוא משום מגו, ומוצא מציאה דפטור תקנה היא, והא דחשבי רבנן משיב אבדה משום דמצי מעיז פניו בבנו, אפילו בבנו גדול קאמרי, דה"ה (הוא והטעם) [והוא הטעם], דאלו בקטן הא אמרינן טענת קטן מידי מששא אית בה, והתנן אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן.
אלא בדרבה קא מפלגי, דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת וכו'. מה שהעלו המפרשים ז"ל והוא נכון בעיניהם דאין נשבעין על טענת קטן, בין בא בטענת עצמו בין בא בטענת אביו, דכי יתן איש כתיב שיהיה איש בנתינתה ובתביעה, וה"פ לעולם בטוענו גדול הבא בטענת אביו מנה לאבא בידך והלה אומר האכלתיו פרס, ולר' אליעזר בן יעקב נשבע בכל מודה מקצת ולא אמרינן משיב אבדה הוא וכדרבה דאמר רבה מפני מה וכו', כלומר כיון שאם כפר בכל היה פטור למה חייב שבועה כשמודה מקצת, הא איכא מגו ומגו דאוריתא הוא חזקה אין אדם מעיז פניו בפני מי שיודע האמת כמוהו בין במלוה בין בפקדון, וכיון שהודה בפני אביו בשעת מיתה והיה שם בנו גדול לא יעיז פניו בפני הבן כיון שאינו מעיז בפני אביו, ולפיכך אינו יכול לכפור בכל, וכשאומר האכלתיו פרס אינו מעיז דסבר אשתמוטי וכו' ולא אמרינן מגו ממעיז לשאינו מעיז הלכך בין במלוה בין בפקדון הוה ליה מודה מקצת ונשבע דאע"ג דסבר עד דהוו לי זוזי אישתמיטנא ופרענא, מ"מ חיישינן אם יצא מב"ד זכאי לא יחוש עוד לפורעו, לפיכך רמא רחמנא עליה שבועה כי היכי דלודי. ופסקי רבואתא ז"ל הלכתא כר' אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי אפילו בבריתא. וא"ת וליתני לר' אליעזר ובלא טוענו, י"ל דסיפא תקשי משום דאפילו יש עדים נאמן דמשיב אבדה הוא, הריטב"א ז"ל. הרב בעל העטור ז"ל כתב נמי בשם רבינו בן מג"ש ז"ל דהא דאמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר דוקא בתוך כדי דבור, אבל לאחר כדי דבור לא, דכיון שהעידו תחלה בב"ד הוי כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ושוב אינו חוזר ומגיד, וכן איתא בירושלמי.
<h2>דף יח:</h2>
מתניתין. העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים וכו'. פי' יוצא ממקום אחר, שחתומין בשטר אחד שהוחזק בב"ד וכתוב בו הנפק, ובא אותו שטר לפנינו עם זה וכתב החתומים דומין של זה לשל זה אין כאן הפה שאסר ואין נאמנים לומר פסולין היינו, דהא הוי כאלו העיד לפנינו כמו שכתוב בשטר דעדים החתומין על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכיון שהעידו פעם אחת ולא הגידו שהיו פסולין או אנוסין שוב אין יכולין להגיד הגדה אחרת, דאמר קרא אם לא יגיד הגדה א' מגיד ולא מגיד שתי הגדות. ויש מי שכתב דלא נהיר דאורחיה דקרא הוא לומר בכובש עדות אם לא יגיד, אבל מנין לנו שאינו יכול לחזור. ויש מי שפירש דמדכתיב על פי שנים עדים יקום דבר משמע דכיון שהעידו נחתוך הדין על פיהם בין לזכות בין לחובה, ואס"ד יכולין לחזור ולהגיד, היאך יקום דבר, ניחוש שמא יאמרו דבר אחר, מיהו בתוספות פירשו דמשמעות הדרשא דאם לא יגיד הוא כך כדדרשינן גבי יבם אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה וכו'. ריש לקיש אמרה גבי הא דתניא בתוספתא העדים שהעידו בין לזכות בין לחובה בין לטהר בין לטמא אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו נאמנין, פי' אפילו לאחר כדי דבור במדי דבעי דרישה וחקירה, ואם משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו [אינן] נאמנין, אמר ר"ל ועדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין.
אמר רמי בר חמא לא שאנו אלא שאמרו וכו'. פי' ואין אדם משים וכו', ופלגי' דבוריהו, ומהמנינן להו במאי דקאמרי אנוסין היינו מחמת ממון, וכתב הרב ן' מגש ז"ל דלא פלגי' דבוריהו לומר נאמנין באנוסין ואין נאמנין במה שאמרו מחמת ממון, ושנאמר שהיה מחמת נפשות משום דמסייע שטרא להאיך. משמע שדעתו ז"ל דלא אמרינן פלגינן היכא דמרע מידי והיכא שאמרו אנוסין היינו והלכו להם ולא פרשו מסתברא דאית לן לפרושי דאנוסין מחמת נפשות בעו למימר דלא תלינן רשעות בחתימתן לומר שחתמו מחמת ממון, דכל ישראל בחזקת כשרין הריטב"א ז"ל, וכן דעת רבו הרא"ה ז"ל. והקשו ז"ל בשאמרו קטנים היינו אמאי נאמנין, הא איכא חזקה דאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשו גדולים וכן אין המלוה מחתים בשטרו אלא א"כ נעשו גדולים, ותרצו דשני הכא דאיכא מגו כדאמרינן בשלמא לרבנן כטעמיהו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, דהא אי בעי לא מודה בשטרא ובעיא היא דלא אפשיטא ריש פ"ק דבבא בתרא וביבמות פרק האשה שלום אי אזלינן בתר חזקה כי האי דאיכא מגו או לא. וא"כ לא גבינן מהאי שטרא וזוזי היכא דקימי לוקמו. ומכאן אתה למד דאי במקום חזקה אמרינן דמשום מגו מהימני מטעם שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ה"ה והוא הטעם אם מודה לוה בשטר שכתבו וטוען פרעתי דנאמן דכיון שא"א לקיומי אלא על פיו הפה שאסר הוא הפה שהתיר. והכי אמר רב נחמן כי אתו לקמן אמרינן זילו קיימו שטריכו וחותו לדינא, פי' כי אתו לקמן מלוה ולוה וטוען לוה אני מודה בשטר, אבל פרעתיו רגיל אני לומר למלוים זילו קימו שטריכו וחותו לדינא ובלאו הכי אין לכם דין עליו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
<h2>דף יט.</h2>
אמר רב יהודה אמר רב האומר שטר אמנה וכו'. פי' וק"ל כרבי נתן דמוציא מלוי ופורעין לראובן ואי הוה מהימן שמעון לומר שטר אמנה הוא, נמצא שיהיה חובה לראובן דהא אין לו למלוה זה לאשתלומי מניה אלא שטר חוב זה (ו)בלבד. דהא דרבי נתן בדלית ליה לאשתלומי מיניה היא כדאיתא פ' שור שנגח ד' וה'. וכתב הרמב"ן ז"ל כי היכי דאינו נאמן לומר אמנה הוא ה"ה שאינו נאמן לומר פרוע הוא, וא"ת נהמניה משום מגו דאי בעי מחיל ליה כדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול. י"ל דהכא מיירי דכתב ליה למלוה זה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך, דכי א"ל הכי לא מצי מחיל כדעת הראב"ד ז"ל, א"נ י"ל דמגו כזה לא אמרינן דעדיפא ליה טענת אמנה כי היכי דלהדר ולגבי מיניה דבעל חוב בבא לצאת ידי שמים, דהא לוה מידע ידע דלאו אמנה הוא וחייב הוא לשלומי ליה, ואי מחיל ליה גביה, תו לא מחייב לוה לשלומי ליה ולא מידי ואפילו בדיני שמים, והלכך מגו כי האי לא אמרינן ולהרמב"ם ז"ל שכתב דהא דחזר ומחלו היינו דוקא כשמכר החוב דמכירת שטרות דרבנן א"כ זה שבא לגבות מדאוריתא לא מהני מחילת המלוה, הריטב"א ז"ל. עוד כתב הראב"ד ז"ל דאי אזיל מריה דשטרא ופרע לאותם אחרים אחר שאמר אמנה הוא ולא הימניה ליה כדאמרן ובתר הכי אזיל וקא מפיק שטריה על לוה מסתבר לן דגבי לה מיניה כיון דמעיקרא לא הימנוה לגבי אחרים דאמרינן לאשתמוטי מינייהו הוא דקאמר לגבי לוה נמי לא תפסי' ליה בהכי דהא אי שביק מעיקרא ולא פרע להו לאחרים מדידיה דלוה הוה מפקינן ויהביה להו, השתא דפרע להו מדידיה גבי מיניה דלוה דלא גרע מאחרים.
<h2>דף יט:</h2>
אמר ר' יהושע ב"ל אסור לאדם שישהה שטר וכו', פי' דספרא. שכר הסופר שמוטל על הלוה לפרוע ופעמים אין לו במה לפרעו והמלוה מוציא המעות ומעכב בידו השטר. וכתב הריטב"א ז"ל מכאן נלמוד שאין על המלוה לתת שטרו ביד שום אדם עד שיתפרע עד פרוטה אחרונה ואם הלוה חושש שמא יעכבנו אחר שיתפרע יפרענו בפני עדים.
איתמר. ספר תורה שאינו מוגה א"ר אמי עד וכו'. פי' ס"ת או נביאים או כתובים. ויש מן המפרשים ז"ל שכתבו דמשום דבימי ר' אמי לא היו רגילין לכתוב ספרים אחרים נקטי הני ולא בא למעט ספרים שלנו שאם יש בו טעות יבוא לחייב הזכאי או איפכא. ואין לך עולה גדולה מזו הריטב"א ז"ל. אין שכונה פחותה משלשים יום.
מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אינן נאמנין. מודעא היו דברינו נאמנין. מאי טעמא האי נתן להכתב, והאי לא ניתן להכתב, וכן הלכתא חוץ מחורתה ומיפך שבועה וסימן הפך לבן פי' אמנה ששעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה לו לאחר מכן אבל עכשיו לא הלוהו כלום, ואע"פ שמוקדם הוא השתא מ"מ לא טריף לקוחות שלא כדין כיון דמעכשיו שעבד לו אין נאמנין, דלא נתן ליכתב דעולה היא. וכי אמרי חתמנו משוו נפשייהו רשעים ואין אדם משים עצמו רשע. א"נ אי כתב ידן יוצא ממקום אחר לא אתי על פה ומרע לשטרא. מודעא שאמרו העדים החתומים בשטר המכר המוכר עשה מודעא לפנינו שאנוס היה במכירה זו ואנו ידענו והכרנו אונסו, נתן ליכתב לעדים לכתוב את השטר להציל האנוס מאנסו, וכדאמרינן מודעא בפני שנים, ואין צריך לומר כתובו וכיון דאלו בעו למכתב ליה שטר מודעא כתבי ואפילו מזמן ראשון ועקרה לשטרא, השתא נמי דלא כתיבו כמאן דכתיבו דמיא ואתי שטרא ומרע לשטרא. כן פירש רבינו נסים ז"ל. ולזה הפירוש הסכימו האחרונים ז"ל, אע"פ שלא פרש"י ז"ל אלא בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, וכן כתב בעל העטור ז"ל דבאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אפילו במודעא אין נאמנין, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ודוקא היכא דעדי השטר הם עצמן מעידין על המודעא אבל אם עדי המודעא אינם עדי השטר נאמנין דטעם כיון שהגיד ליכא וגם ליכא משום לא אתי ע"פ ומרע לשטרא דעדות המודעא ככתובה בשטר דמיא כדמפרש רבינו נסים ז"ל וגבי אמנה דאמרן אין נאמנין, כתב ז"ל דהא דלא מהימן מיירי דאתא בעל חוב לדינא לאפוקי מיניה דמלוה דמחייבינן ליה מדר' נתן, אבל משום חיובא דליתיה קמן לא חיישינן. חוץ מחורתא במסכת חולין [ע"ו ע"ב] עלה דמתניתין דתנן וכן שנטל צומת הגידין, גמרא לית הלכתא כמר בר רב אשי לא בחוורי ולא במיפך שבועה. ופרש"י חיוורי הוי צומת הגידין הלבנים ושם מפרש נמי מיפך שבועה מודה מקצת חייב שבועה מדאורייתא דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם כתרגום ואם הנתבע טוען ישבע התובע ויטול מר בר רב אשי אמר דטענתו טענה ולית הלכתא כותיה דבדאורייתא לא מפכינן.
בעא מיניה רבא מרב נחמן תנאי היו דברינו מהו. פי' כך הוא הענין כמו שאומר השטר, אבל היה ביניהם תנאי לזמן ידוע ואם קיימו השטר קיים ואם לאו בטל, מהו אמנה טעמא מאי דאינו נאמן דקא עקר לשטרא האי נמי קא עקר לשטרא, מכאן משמע דסבירא ליה טעמא דאמנה דפסול משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר היכא דליכא פסול הגוף כי הכא, מ"מ דכיון שהגיד על השטר שוב אינו חוזר ומגיד. ואע"פ דמתני' אמר מהימן שני הכא שעדות השטר מכחיש לעדות פיו דבשטר אמר שלוה ממנו ושחייב לו ועדות פיו שאומר אמנה מעיד שלא לוה ממנו כלום, וכן כשאומר תנאי מכחישו שאם עבר הזמן נמצא שאינו חייב לו כלום, ואלו השטר אומר שחייב כל זמן שלא פרע אבל קטנים היינו קרובים היינו דמתניתין סבירא ליה שאינם מכחישין כלל השטר וכל מה שאומר בשטר כך הוא, הלכך אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר.
א"ל רב נחמן תנאי מילתא אחריתי היא. ואינו עוקר השטר אלא מקיימין אותו ובלבד בקיומו של תנאי ולא הוי מגיד וחוזר ומגיד דעכשו הוא שמגידין ומבררין עדותן דעל תנאי הוה הלכך אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר. אבל בשכתב ידן יוצא ממקום אחר דלאו מפיהן אנו חיין לא מהמני דהוו להו כחוזרין ומגידין, וגריעי מעדים אחרים דמהימני, דכיון שהיתה כאן הגדה גמורה מקודם לכן ובלא שום תנאי שוב אינם יכולין לגרוע כחו של שטר דחוזרין ומגידין הם ואינם נאמנין, וכן כתבו האחרונים ז"ל, וכן פסק הרמב"ם ז"ל. ולפי' כי אתו לקמן הני דטעני תנאי היו דברינו אמרינן לבעל השטר קיימו תנאייכו. ואם עדיין לא יתנו לכם הקרקע חותו לדינא. והכי אמר להו רב נחמן כי אתו לקמן אמינא (לכו) [להו] קיימו תנאיכו וחותו לדינא. וכשתנאי הוא בקום עשה דוקא, ומיהו אין כל הדברים האלו אמורין אלא בשאומרין שהיו דבריהם אמנה או תנאי או מודעא כשחתמו, אבל אם אומרים שלא ידעו כן בשעה שחתמו אלא שלאחר מכן נודע להם שהודו כן בפניהם, לעולם הם נאמנים, ואפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר, דהא לא עקרי סהדותיהו כלל, והרי זה כאלו אמר שחזר ומחלו או שחזר ומכר לו, הריטב"א ז"ל. וכתב עוד מפי רבו ז"ל דכל שטר היוצא מתחת יד העדים נאמנין עליו לעולם ולא מדין עדות אלא מדין שליש בעלמא, קיימו תנאיכו דאמרן דוקא הוא, אבל בלא קיום התנאי לאו מדי הוא השטר דמהמנינן להו כיון דתנאי מילתא אחריתי הוא ובהתקיימו יתקיים גם השטר כמות שהוא הלכך לא דמי לאמנה וכדפירשנו, ומשום הכי אמר רב הונא בריה דרב יהושע דעד אומר תנאי שאמר תוך כדי דבור אבל התנאי כך היה. ואין כתב ידן יוצא ממקום אחר כי היכי דכשתרוייהו מסהדי תנאי אמרינן שנעקר השטר, דלא אידכר ביה תנאה, ומהימנינן להו, הכא נמי דלמעקר סהדותא דשטרא קא אתי ולברורי דעל תנאי זה חתם וליכא בשטר זה אלא עד אחד ולא מגבינן ביה עד שיקיים התנאי ופסק תלמודא הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע.
תנו רבנן. שנים שהיו חתומין על השטר ומתו, ובא וכו'. פירוש הרי אלו נאמנין דכיון דלא מצינן לקיומי אלא מפיהם כי היכי דנהמנינהו להאי נהמנינהו נמי להאי ואי תפס המלוה או הקונה בפני עדים מפקינן מיניה דהא פסלי השטר, ומיהו אי תפס שלא בעדים ואמר תפסי ושלא כדין תפסי מדי, וא"כ הפה שאסר הוא הפה שהתיר ולאו מגו במקום עדים קרינן ביה אע"ג דאיכא עדים דאמרו אבל אנוסין היו, משום דהא מדינא שטרא כמאן דמקויים דמי, דמדאוריתא קיום שטרות לא בעי', וכתרי ותרי נינהו, אלא דרבנן הוא דאצרוך ומהימני להני דפסלי טפי מהאחרים כיון דלאו מקוים הוא, אבל במקום מגו לא מהמני כיון דמסייע ליה שטרא להאי, וכיון שנאמנין הם מקרע נמי קרעינן לשטרא על פיהם. אלא מיהו הכא דקא טעין הלה קבעו לי זמנא עד דקיימנא שטרי ודאי קבעי' ליה, ואי מייתי סהדי דמקיימי ליה לשטרא או דמקיים ליה משטר אחר לא קרעינן ליה, וא"ת הכא אמאי קרעינן ליה לשטרא ליחוש דילמא משכח עדים מחר או יומא אחרינא ומקיים ליה, י"ל דכיון דהשתא ליתנהו ואפילו כי מקיים ליה לא נפקי מידי ספק דאכתי תרי ותרי נינהו לרבויי בספקי לא מוקמינן לשטרא, כך העלו גדולי אחרוני המפרשים ז"ל. ואם יש עדים וכו'. ואע"פ שהוא שטר שקרא עליו ערער כיון שהוחזק בב"ד לכשר.
תרי ותרי נינהו. כיון שמקיימין אותו מפי אחרים שאין פוסלין אותם או שמצאו שטר שהוחזק בב"ד דליכא למימר מזוייף הוא אע"פ שקרא עליו ערער שהיה מזוייף כיון שהוחזק בב"ד לכשר לא משגחינן על הערער וכ"ש אם לא נקרא עליו ערער דכשר ובלבד שיהיו שני שטרות יוצאות מתחת ידי אחד ושאכלום בעליהם ג' שנים בלא שום ערעור כדלקמן דנהי דבשהוחזק השטר בב"ד די בשטר אחד, מ"מ כשלא הוחזק בעינן שתי שטרות, וכדכתיבנא ומקיימינן האי שטרא מהני שטרות, כיון שכתב החתומים דומה זה לזה ועכשיו אם יבאו שני עדים ואמרו פסולין היו אין נאמנין דבלא סהדותיהו מקויים השטר ולא קרעינן שטרא ואי תפסא פי' בעדים לא מפקינן מיניה דתרי ותרי נינהו.
<h2>דף כ.</h2>
ואמר רב נחמן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה. דהינו בחזקת הלוה ואם קרקעות הן אוקי בחזקת המוכר שהיה מוחזק בהן. מדי דהוה אנכסי דבר שטיא וכו'. נכסי, קרקעות. חלים, בריא. זבין דמכירה זו מוציאה שפיר מידי קנייה זו. וכתב הרמ"ה ז"ל דנכסים שנתנו לו הויין כירשתו, אם הקנו אותן לו בקנין או בחזקה ע"י אחר, דזכין לאדם שלא בפניו, ואית ליה זכיה לשוטה מידי דהוה אקטן דאית ליה זכיה, הואיל ואתי לכלל דעת, גם זה עתים הוא חלים, עכ"ל. וכיון דתרי נינהו גם הראשונים שקיימו השטר אינן נאמנין אלא כדאמרן אוקי ממון בחזקת מריה, והא דבפסולי עדות היו אין נאמנין היינו כגון שאמרו משחקי בקוביא הם וטעמא משום דמתו עדי השטר, וכיון דאינם (נאמנין) בעולם, אינן נאמנין לפוסלן שלא בפניהם, כיון דפסול גופיהו הוא וכדאמרינן גבי הזמה אין מזימין את העדים אלא בפניהם, אבל אם הם בעולם נאמנין אע"פ שכתב ידן יוצא ממקום אחר, דכיון דאפסול גופן של עדים מעידין לאו תרי ותרי נינהו דאינהו לא מהימני לאכשורי נפשיהו וזהו אם נפרש פסולין משחקי בקוביא שהוא פסול הגוף וכדאמרן, אבל אם העידו שהם פסולין מחמת קורבא תרי ותרי נינהו ואין נאמנין, וכדפרישנא. וא"ת וליהמני משום מגו דאי בעו פסלי להו לעדים עצמן וכדתנן לעיל במתניתין גבי כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו', דנאמנין מטעם מגו, וי"ל דהתם שייך מגו כיון דבטולו של שטר תלוי אפילו בדעת אחד אם אמר אינו כתב ידי, אבל הכא אינו מתקיים העדות לפסלם אם לא מדעת שניהם, וא"כ לא שייך מגו דדילמא בטענה זו לא הושוו שניהם, וכן הוא דבעדות לא שייך לומר מגו דמרתתי כיון דאסור לשנות בעדות.
אמר ר' אבהו אין מזימין את העדים אלא בפניהם וכו'. פי' אין מזימין וכו', מפני שהזמה בגופן של עדים שהעידו יום פלוני הרג את הנפש או לוה מזה, והאחרונים שבאו להזימן אומרים להם והלא עמנו הייתם במקום פלוני, וכיון שהזימו להם צריך שיזימו בפניהם, דהא נענשין הם על פיהם, אם גוף אם ממון, ואמר רחמנא והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו. ודין הוא שיעידו בפניהם, הואיל דנאמנין הם טפי מהם, אבל הכחשה אינה אלא בעדותם, שאם אמרו פלוני הרג אומר והלא עמנו היה באותו יום במקום פלוני, וכיון שאין מעיזין להעיד עליהם בגופן דעדים אינן נענשין דהא תרי ותרי נינהו, וליכא משום והועד בבעליו. נראה מכאן דכל היכא שיבאו העדים לחייבו ממון אין ראוי שיקבלו ב"ד העדות שלא בפני בעל דין. ומיהו אין ראוי לחוש כ"כ כיון שלא באו להעיד כנגד שנים אחרים כמותם אלא כנגד אחד ואמאי לא נקבל אותו עדות, אלא דכל היכא דאפשר ראוי שלא יקבלו אלא בפניו, אבל בהזמה, דתרי ותרי נינהו, ואפ"ה מהימנין טפי להני בתראי אין מזימין אותם אלא בפניהם, אבל הכחשה וכו' נהי דהזמה לא הויא לענשם לא גוף ולא ממון הכחשה הויא לבטל עדותם. אמר המחבר. הא דאמרינן הכא תרי ותרי נינהו הינו משום דלא אתברר לן שלא כדברי העדים דאיפשר שהיו אנוסין או פסולין אלא דכיון שכתב ידן יוצא ממקום אחר אי לאו הני סהדי דאמרי פסולין הוו גבינן ביה באותו שטר, ולפיכך חשבינן ליה כתרי, אבל מ"מ לא עדיפי טפי מאידך תרי, אבל היכא דלא פסלי השטר אלא שמעידין כנגדו כגון שטר שכתוב בו נאמנות כשני עדים למלוה כל זמן שיאמר לא נפרעתי, ואתו סהדי ואמרי שפרעו, כההיא דפרק שבועת הדיינין, כיון שהעדים אין פוסלין אלא שמעידין שראו שפרעו, ושטר זה (שאומר) שזה נאמן כשני עדים לומר שלא פרעו, א"כ הוי כאלו היה השטר מעיד שמעולם לא פרעו כטענתו של מלוה, בהא ודאי אמרינן לא אתי על פה ומרע לשטרא. וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל במאמר הנאמנות עלה דהא דפרק שבועת הדיינין וז"ל היכא דאיכא שטר ליכא למימר מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, דהתם אשטרא סמכינן ואוקי שטרא אחזקתיה, עכ"ל, כנ"ל לחלק בין הא דהכא לההיא שכתב הרב ז"ל.
אמר ר' אסי אין מקיימין את השטר משטר שקרא וכו'. פירוש הוחזק בב"ד, דאע"ג שיצא עליו ערער שהוא מזוייף כיון שהוחזק בב"ד יפה כחו וכשרותו כמי שלא קרא עליו ערער. ומ"מ משמע מדרב אסי דמקיימין את השטר משטר אחד, אע"פ שלא הוחזק בב"ד כיון שלא קרא עליו. ונהרדעי פליגי עלה דהא ואמרי דכל היכא שלא הוחזק אין מקיימין משטר אחד עד שיהיו שנים ושהחזיקו בעליהן מקחן ג' שנים שהוא זמן חזקה בלא שום ערעור וביוצא מתחת ידי אחר אבל מתחת ידי עצמו לא, דילמא זיופי זיף אלו כדי לקיים שטר זה מהם וגנז השטרות אשר נעתקו אלו מהם, אבל אות כנגד אות לא מזייף, ואיכא מ"ד דאות כנגד אות אמרינן נמי דזייף. וכתב הרב בעל העטור ז"ל, דמדבעינן כולי האי שדות או כתובות ושאכלום וכו' משמע דשני שטרות של הלואה לא אלא א"כ הוחזקו בב"ד שיצא עליהם ערער, נמצא דבשטר אחד כל דהו כיון שהוחזק בב"ד מקיימין או משני שטרות היוצאות מתחת ידי אחד וכדכתיבנא, וה"ה מספר שכתבו עד כלומר שמוחזק לנו שהוא כתבו בלא עדות אחרת, כדאיתא בירושלמי בהדיא ר' חונא אמר למדין מספר מוגה כגון דאמרי אלין ספרי דאסי, פי' ובשופי, שקנו בלא ערעור. תרגום על הר נשפה, על טורא שלו.
תנו רבנן. כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. פירש רבינו האיי גאון ז"ל כגון שיש בידו עדות בקנין ונשתהה לאחר זמן מרובה ואח"כ תבעו מלוה לכתוב לו אותו עדות בשטר או שתבעו להעיד לו בב"ד הרי זה כותב לו עדותו על השטר או מעיד לו בב"ד ואינו חושש שמא נפרע אותו חוב או שמא נמחל, דכיון שנמסרה האי עדות להם לכתוב בלא דעת המתחייב הרי הוא כאלו נכתב וכאלו העמידו מלוה ביד העדים שאין חוששין כלל לפרעון מלהחזיר לו את שטרו. הגע עצמך שהפקיד שטר חובו אצל חברו ובא ליטול את שטרו לאחר כמה שנים כלום אינו מחזירו וחושש שמא פרעו אלא ודאי יחזיר והלה יחוש לעצמו. א"נ יש לפרש כותב אדם עדותו על פנקסו לזכרון בעלמא ומעיד עליה ע"פ כתיבת הפנקס אפילו לאחר כמה שנים. וכן קתני בתוספתא שאם מצאו העדים כתוב בשום פנקס מזכרת שחתמו בו כי פלוני מת והם אומרים עכשיו מה שכתוב בזה שמענו ושכחנו, תנשא האשה ע"פ עדות זו.
אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו, פירוש שזכרה מעצמו בלא ראיית הכתב. ור' יוחנן וכו' אפילו אינו זכרה כלל מעצמו אלא לאחר ראיית הכתב נזכר והולך, ש"מ וכו', דה"ה כשאינו נזכר אף על ידי הכתב אלא שמזכירו חברו ונזכר דמה לי אם מזכירו כתבו או חברו. ומיהו אם אינו נזכר כלל אלא שמעיד מפי כתבו או מפי חברו בלא שיזכור כלל מעצמו אסור דרחמנא אמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מפי כתבם. ולא דמי לעד החתום על השטר שאינו צריך שיזכור העדות כלל אלא שיעיד שזהו כתב ידו, ותדע דהא אחד מקיים חתימת חבירו, דהתם שאני שכיון שנכתב עדותו נעשה כמי שנחקרה עדותו בב"ד, ושוב אין אנו צריכין אלא לדעת שזו היא חתימתו, אבל עדות שהוא בפנקסו אינו כמי שנחקר לפיכך צריכין העדים לזכרו מתוך הכתב וכמו שפרשנו. והלכתא כר' יוחנן, כתבו בתוספות שנוהגין בצרפת שהב"ד כופין שישלח העד אגרת עדותו בב"ד ודנין על פי העדות ההוא. לפיכך פירשו מן המפרשים ז"ל דמה שכתב רש"י ז"ל בפי' התורה פרט לשולח אגרותיו לב"ד, היינו כשאינו זוכר העדות ושולחו ע"פ הכתוב אצלו, אבל בשזוכר העדות יפה ורוצה לשלחו בב"ד הרי כתבו כפיו. ולא ממעטינן אלא [אלם], משום דלאו בר חקירה והגדה, ולפיכך הגדה מעכבת בו. ובמסכת סנהדרין פרק כהן גדול דאמרינן דן ומעיד אקשינן בגמרא מעיד אמאי והכתיב והתעלמת שכבוד הבריות דוחה עשה של תורה, ואם איתא שיכול לשלח עדותו מאי קשיא ליה, הא ליכא זילותא, ומיהו יש מתרצין דכהן גדול כיון שלעולם לאו בר הגדה הוא בפיו משום כבודו כאלם הוא. אמר המחבר. ולפי דברי רבותינו ז"ל נ"ל דהא דגרסינן פרק שבועת העדות אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וכו' ה"ק דמשום עשה דוהוא עד לא כייפי' ליה למיזל קמי ההוא דיינא אלא אם ירצו שישלח עדותו לב"ד מוטב ואם לאו עשה דכבוד תורה עדיף וידחה עשה [ד]והוא עד. א"נ אפשר לומר דמשום שאין דרך כלל לשלוח עדותו בכתב כשהוא עומד במקום אחד עם הב"ד אלא דאתי לאמנועי מלאסהודי אמרו הכי דעשה דכבוד תורה עדיף מקיום עשה דוהוא עד וגו', אבל לא אתי למעוטי שלא יוכל לקיים עשה דוהוא עד אם שולח עדותו דאה"נ דסגי כיון שזוכרה כנ"ל.
לעצמו מאי. אם שכח העד מהו שיזכירנו בעל דין, והלכתא לעצמו לא, שמא מיפה הוא לו דבריו, וזה נראה לו כזוכר ואינו זוכר. ואי צורבא מרבנן הוא, העד. אפילו לעצמו, כלומר שיזכירנו בעל דין לצורך עצמו מותר דודאי כיון דצורבא מרבנן הוא לא יעיד בשום ענין אם לא שיזכור מעצמו ולא יסמוך על חברו. אמר המחבר. נ"ל דהא דלא בעינן הכא שום תנאי לצורבא מרבנן כמו פרק אלו מציאות גבי החזרת אבדה לצורבא מרבנן שיהא נאמן בטביעות עינא בעינן תנאי לההוא צורבא מרבנן דלא משני בדבוריה אלא בתלת מילי כדאיתא התם משום שיש לחלק דהתם איכא למיחש שיחפוץ בממון, אבל הכא מה לו לשקר כנ"ל.
<h2>דף כ:</h2>
דקא מהסס, מגמגם. ותמה על רב אשי. דרמאי אנפשאי, חשבתי בדבר היטב עד שנזכרתי מעצמי, ולענין עדות היכא דלא כתוב בשטר עד מתי יכול להעיד מחמת זכרנותו מוכחים מהא דתנן התם התלוליות כלומר תלי עפר שדרך לקבור שם נפלים.
הרחוקות ישנות טמאות כלומר אף על פי שהן רחוקות ואין דרך לילך שם ולקבור, מ"מ חיישינן לטומאה היכא שהן ישנות מפני שכבר נשכח הדבר מן היודעין ואפשר שקברו שם נפלים, ולא מדכרי מתוך שהן ישנות.
ואי זו היא ישנה ששים שנה. אמר רב חסדא ש"מ האי סהדותא עד שתין שנין מדכר, טפי לא מדכר, ולא היא התם הוא דלא רמיא עלויה, אבל הכא כיון דרמיא עלויה אפילו טובא. וכתב הרשב"א ז"ל ומינה שמעינן דדוקא עדות שנמסרה לו דרמיא עלויה, אבל עדות שלא נמסרה לו דלא רמיא עלויה לא, ואע"ג דמסהיד ונראה דמסהיד שפיר בטפי משתין שנין לא מהימן.
מתניתין. זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי וכו'. פי' דברי ר'. ר' סבר דעדים המעידין על השטר על כתב ידם הם מעידין, וא"כ הוי כקיום חתימות דבעי תרי אכל כתב וכתב.
וחכמים אומרים וכו'. משום דסברי על מנה שבשטר הם מעידין, ואז כבר איכא תרי סהדי אמנה שבשטר. גרסינן בירושלמי הם אומרים כתב ידנו הוא ואחרים אומרים אינו כתב ידם הוו תרי ותרי, כלומר כיון דאמנה שבשטר הם מעדין הוו כאידך תרי, ומשום הכי לא חשבי תרי לגבי חד, אע"פ ששניהם מעידין כנגד כל אחד שאומר זה כתב ידי. הם אומרים אינו כתב ידנו ואחרים אומרים כתב ידם הוא, תאני רבי חייא לא מעלין ולא מורידין עדי השטר מפני שכל אחד אינו מעיד אלא על חתימתו, והני תרי מכחשי ליה, א"כ הוו תרי לגבי חד, כך פירש הריטב"א ז"ל.
<h2>דף כא.</h2>
גמרא. אמר רב יהודה אמר רב שנים החתומין על השטר וכו'. פירוש בני חורין, אבל לא ממשועבדין, דכיון דליכא עדים אין קול בדבר. וא"ת מאי חששא איכא אפילו מבני חרי, הא קיי"ל כמו שפסקו הגאונים ז"ל דנאמן לומר פרעתי. וי"ל דודאי אי טעין הכי, הכי נמי, אבל האי פשיטא דטעין האמת ויאמר לא היו דברים מעולם, וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. וליכא למידק מדאמרינן אבל אמגלתא לא, דאין מקיימין שטר אלא מחתם עדים, אבל מספר שכתבו כגון אלפא ביתא דלית בה חששא לא, דהא מוכח בירושלמי דלמדים שפיר מספרו, אלא דהכא אורחא דמילתא נקט, ועוד תדע דמ"מ ארישא דמגלתא מצי מחתים דלית בה חששא כלל. וכתב הריטב"א ז"ל מכאן אני אומר שישראל שהיה חתום בשטר ונשתמד ואין לנו מי שיעיד על כתב ידו, דההוא משומד מחוי חתמות ידיה בבי דינא ומדמו לה דהא לא חשיבא עדות. שנים מן השוק, לאפוקי אביו של חי עם רחוק אחד מן השוק, דכל כי ה"ג שהם מעידין אחתימה אחת נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דאחי, כדגרסינן סוף חזקת הבתים [נ"ז ע"א]. אבל בקיום מעידין אח ורחוק בחתימה, והכי תנן התם ג' אחין וא' מצטרף עמהם הרי אלו ג' עדויות, הרב בעל העטור ז"ל.
שם. ההוא שטרא דנפיק מבי דינא דמר שמואל והוה וכו'. פי' תלמודא מקשה עלה דהא דפסקינן כרבנן דאמנה שבשטר קא מסהדי, ודלא כר' דאמר דהעד צריך להעיד על כתב ידו ועל כתב חברו מהך מעשה דמר בר שמואל דכר' עבד. ופריק משום שהיה שטר של יתומים שמא איכא ב"ד טועין לומר דבהא מסתברא למעבד כר'. ומן המפרשים ז"ל דקדקו מכאן דכל של יתומים יש לעשות בלשון מרווח, והוא דכתב בהנפק שמות העדים, דאי כתבי סתם דאתו סהדי איכא למחש שמא הם קרובים.
אמר רב יהודה אמר שמואל עד ודיין מצטרפין וכו'. פי' עד ודיין. עד שהעיד שראה ההלואה ודיין שהעיד בבית דיננו נתחייב על פי עדים מצטרפין. מאי דקא מסהיד וכו'. אסקה רבא דאין מצטרפין דסהדא מסהיד על ההלואה ודיינא לא מסהיד אלא שבבית דינו נתחייב אבל אינו יודע אם נתחייב באמת או בשקר. ולפי זה משמע דחיישינן דילמא שקרא אסהידו בי דינא, ודיינא מאי דשמע קא מסהיד. והילכך כיון דקיי"ל כרבא דאמר אין מצטרפין האי בית דינא דכתב מדאתא פלוני ואסהיד על חתמות ידיה, ומדאתא פלוני ואסהיד על חתמות ידיה אשרנוהי וקיימנוהי כדחזי וחתמו שמיהו ונפק האי שטרא למגבי, ואשר הדיינין צריך קיום, כדאיתא בירושלמי פרק דיני ממונות בתרא דגרסינן התם אשר הדיינין מהו שיהא צריך ב"ד, רב הושעיא אמר בשם שמואל יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב הדיינין, ואתא עד אחד ואמר זה כתב ידי ובאו שנים והעידו על חתם דיין אחד אין מצטרפין להכשירו דסהדא מסהיד על מנה שבשטר ודיינא לא מסהיד על מנה שבשטר אלא על מה שהעידו לפניו, ושמא שקר העידו לפניו העדים המקיימין, וא"כ אפילו כשהדיינין עצמן העידו אין מצטרפין, ולא מבעיא היכא שעדים אחרים העידו על חתימת דיין אחד, דדיין אחד כעד אחד ולענין קיום לאו כלום הוא. ומיהו נראה דאם הדיינין מכירין חתימת העדים וכתבי באשרתא ואשתמודענא דחתימת ידי דסהדיא היא, בכי האי די בקיום הדיינין, דלא גרעי הדיינין משני עדים דעלמא וכיון דבריא לן דחתימה דא דדיינין היא תו לא צריך. א"נ אם עד אחד מעיד עליהם שמכיר(י)ן, נראה דבכה"ג ודאי מצטרפי, דבמאי קא מסהיד סהדא מסהיד דיינא. א"נ אם אינו הדיין לפנינו וכתבי באשרתא ואשתמודענא ובאו שני עדים והעידו על חתימת אחד מהדיינים ועד א' מעיד על ב' החתימות של עדים בה"ג נמי מצטרפין עד ודיין דהא איכא תרי, אבל כתב וכתב א"נ עד אחד מן החתומים אמר זה כתב ידי ובאו שנים והעידו על חתימת הדיין כיון דכתיב באשרתא ואשתמודענא מצטרפי, אע"פ שהעד מעיד על מנה שבשטר והדיין מעיד על כתב העדים, דמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא ממש, מ"מ כיון דאותו השטר מעיד על המנה מצטרף שפיר דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. וכיון דמקיימי שטרא ממילא נפיק ממונא אפומייהו. ודמי קצת למאי דאמרינן בעלמא דעד אחד שמעיד על ההלואה, ועד א' שמעיד על הודאה שאחר הלואה הודה לו מצטרפי. כתב הרא"ש ז"ל בתוספות עלה דהא דאשר הדיינין צריך קיום. הדעת נוטה כן, דאי לא תימא הכי כל אדם יכתוב שטר ויקיימנו, ומ"מ נפקא מינה בקיום דחתימת ב"ד נכרת יותר. והא דתניא בתוספתא דשביעית גבי פרוזבול אין מעשה ב"ד צריך קיום, בפרוזבול הקלו משום דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד, עכ"ל.
<h2>דף כא:</h2>
אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר וכו'. פי' שנים מהם מכירין וכו'. הדיינין מכירין החתימות ואינם צריכין לעדים שיעידו בפניהם. משיחתמו השנים, אין מעידין בפני השלישי לא הם ולא אחרים, משום דבאותה שעה שחתמו לא נצטרף השלישי עמהם, דהוא לא ידע שזו חתימתן של עדים היא, ובשעה שהעידו בפניו כבר נגמרה חתימתן ומאי דהוה הוה ואין צרוף למפרע, נמצאו שלא היו כאן שלשה ראויים לקיים, ולא היו דיינים ולא עדים. אבל מיכתב כתבינן דאין לחוש לכתיבה כלל והכי משמע פרק הכותב ובפרק כל הגט.
ומסיק תלמודא ש"מ תלת. ש"מ עד נעשה דיין, שהרי אלו השנים שהם ב"ד מעידין לפני השלישי. וש"מ דיינים המכירין חתמות ידי עדים אין צריך להעיד בפניהם שהרי אלו הדיינין שיודעין מעידין. וש"מ דיינין שאין מכירין חתמות ידי עדים צריך להעיד בפני כל אחד ואחד, שהרי אע"פ שידעו אלו השנים שהם ב"ד הוצרכו להעיד בפני השלישי. יש שהורה שצריכין שיהיו כל הדיינין יחד בקבלת העדות ואם קבלו זה שלא בפני זה בטל הקיום והוא עולה, דהא לשון הקיום הכי הוא במותב תלתא כחדא הוינא. ויש דכתב דסגי שיעידו בפני כל אחד בפני עצמו וראיתם מהכא דאמרינן צריך שיעידו בפני כל אחד ואחד עכ"ל. וא"ת היאך מעידים השנים בפני אחד והלא אין הגדה אלא בב"ד. וי"ל דהם עצמן נעשין עדים ודיינין בבת אחת, והרי הם כמעידין בבית דינם ממש, והיינו חדושא דקיום שטרות ושאר עדויות דרבנן. והיינו דאמרינן התם בפרק קמא דגטין בפני כמה נותנו לה בפני שנים קסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין, דאלמא אף בשעת הגדתו נעשה הוא דיין.
ועלה דהא דעד נעשה דיין מקשים הכא בגמרא מעדות החדש דתנן ראוהו שלשה והם ב"ד יעמדו שנים ויושיבו [מ]חבריהם אצל היחיד, ואם איתא ליתבו בדוכתייהו ולקדשוה. ומשני הנח לעדות החדש דאוריתא, כלומר הלכך אין עד נעשה דיין, אבל (במקום) [בקיום] שטרות דרבנן נעשה דיין, וכללו של דבר בדיני נפשות עד שראה כיון שיודע אע"פ דאינו מעיד, אפילו הכי אין מעידין אחרים בפניו ואינו נעשה ב"ד על כך, דקיי"ל כר' עקיבא דפליג עם ר' טרפון גבי סנהדרין שראו בא' שהרג את הנפש מקצתם נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין, ור' עקיבא אמר כלם נעשין עדים משום דבעינן והצילו העדה והני כיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא. ובדיני ממונות וכן בעדות החדש, דאינון דאוריתא, עד הרואה או שנזדמן להעיד אינו נעשה דיין על פי עצמו, וכדמוכח פרק יש נוחלין בשמעתא דג' שנכנסו לבקר את החולה וכו'. אבל על פי אחרים נעשה דיין, אבל עד המעיד אינו נעשה דיין אפילו על פי אחרים ואע"פ שאין אנו צריכין עכשיו לעדותו כגון דאתו אחריני ואסהידו ביה לבתר דאסהיד האי משום דהוה ליה כנוגע בדינו דכיון דאסהיד עביד לאחזוקי דבוריה, אבל דיין שראה ביום ולא נזדמן להעיד אפילו על פי עצמו נעשה דיין, דעד כאן לא פליג ר' עקיבא עם ר' טרפון אלא בדיני נפשות כדאמרן, ולענין מילי דרבנן כגון קיום שטרות ועדי הגט כדאמרן אפילו עד המעיד נעשה דיין.
אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו וכו'. פי' דמבטל לצרופא. כתב הרב בעל העטור ז"ל ואפילו אחרים מעידין עליו שהוא כשר פסול השטר ואין לו תקנה עד שיחתכו ממנו אותו הקיום ומחברין בו קלף או נייר אחר וכותבין הקיום ומזכירין דמלפף לפופי ומעידין עליו ואח"כ חותמין, ולא מפקינן ממונא אפומיה בין למ"ד ספק דאוריתא בין למ"ד ספק דרבנן מרעי לחזקה דגופה וחזקה דממונא עדיפא, הלכך לא מפקינן ממונא מחזקת מריה. וראיה דת"ר ב' שהיו חתומין על השטר ומתו אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר ובאו שנים ואמרו פסולים היו כלומר משחקי בקוביא אין נאמנין. ופריך תלמוד אין נאמנין, ומגבינן בשטרא תרי ותרי נינהו, כלומר דנהי דדוקא אלו היו בחיים היו נאמנין אלו לפסלן משום דאינהו לא מהמני לאכשורי נפשיהו אבל השתא דאינן בעולם אין נאמנין, היינו שאין נאמנין טפי מן הראשונים, אבל מ"מ תרי ותרי נינהו כנגד מנה שבשטר ולא מפקינן ממונא. ועוד גרסינן פרק האומר בקדושין גבי תרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי דלא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה וכיון דתרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ולא מפקינן ממונא.
<h2>דף כב.</h2>
אמר ר' זירא הא מילתא מר' אבא שמיע לי ואי לאו ר' אבא וכו'. פי' בי דינא תו וכו', דידוע הוא דאינן פחות מג'. אמר לן רבנא וכו', רבנא אשי אמר (להו) [לנו] שנחתום כששאלנו לו. וכיון שכן כתוב ידוע הוא שרב אשי כדין צוה לחתום ואין לטעות לומר דבשנים הוה, כתב הרי"ף ז"ל מהני שמעתתא שמעינן דלית הלכתא כשמואל דאמר שנים שדנו דיניהן דין. והא דנקט רבנא אשי משום דבזמן מריה דהאי שמעתא היה רב אשי ראש ישיבה במתא מחסיא, ירושלמי היכא דנפק ערער על חתימת הדיינין אם חתמו ג' ונתקיימו השנים פשיטא דכשר, הרב בעל העטור ז"ל.
מתניתין. האשה שאמרה אשת איש הייתי וכו'. פירוש משמע דהכא נמי טעמא דנאמן להתירה מפני שיכול לאסרה, והפה שאסר הוא הפה שהתיר ונאמן מטעם מגו. והא דאמרינן התם פרק האומר דאב שאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה, קיי"ל כרב אסי דאמר נאמן אף לכנוס והלא ליכא מגו ואפילו הכי נאמן, שאני התם דאיכא חזקה דלא משקר דרתותי מרתת שמא יזכור האב למי קדשה ולא יחפה עליו, וכדאמרינן התם האשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי ובא א' ואמר אני קדשתיה אינו נאמן, מפני שמחפה עליו, משמע דטעמא דמהימן גבי אביו משום שלא יחפה. והקשו בתוספות דכיון דמשום מגו הוא, א"כ צריך שיהיה תוך כדי דיבור ואין הדעת נותנת כן דודאי אלו אמר קדשתי את בתי ולאחר כדי דבור אמר לפלוני קדשתיה נאמן, ותרצו דכל כי ה"ג שאינו סותר דבריו הראשונים נאמן בלא מגו אלא דשני הכא דכיון דקאי חתן קמיה ואמר את בתי נתתי לאיש ולא פירש למי, אע"ג דקאי קמיה דהוה ליה למימר תכף לאיש הזה היה משמע דלאו האי הוא, לפיכך כשאמר אח"כ הזה הוה ליה כאלו סותר את דבריו ואי לאו מגו לא הוה מהימן, אבל היכא דלא קאי חתן קמיה אפילו בלא מגו מהימן כיון דאינו סותר את דבריו, הלכך אפילו לאחר כדי דבור אמר לפלוני קדשתיה נאמן.
מתניתין אמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת וכו'. פירוש והיא אומרת וכו', דלאו כל כמיניה לאחזוקיה נפשה בטהורה, באו עדים שהיתה אשת איש או שבויה אע"פ דהשתא לאו הפה שאסר הוא הפה שהתיר, דמפי אחרים ידעינן ואין להימנה דגרושה היא או טהורה, דלאו כל כמיניה, מ"מ כיון דנשאת לא תצא, ובגמרא יתבאר אי קאי האי לא תצא דוקא אשבויה או אשת איש.
גמרא. תנו רבנן. אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה וכו'. פירוש לימים עמדה וכו', משום דלאו תוך כדי דבור הוא בעינן שתתן אמתלא לדבריה אבל חזרה ואמרה תוך כדי דבור פנויה אני נאמנת אפילו בלא אמתלא דכל תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ מע"ז וקדושין. וא"ת מאי שנא הכא דלא בעינן מגו טפי ממתניתין דאשת איש הייתי ונשביתי וכן שדה זו של אביך היה דבעינן בכלהו טעמא דמגו ואי לאו הכי אפילו בתוך כדי דבור [לא מהימן. ואמאי, הא קיי"ל תוך כדי דבור כדבור דמי. וי"ל דכי אמרינן תוך כדי דבור] כדבור דמי, היינו כשחוזרת מדבורה ואותו דבור הוי כמאן דליתיה, ואיהי גופה שויא אנפשה טועה, אבל היכא דמקיימת דבורה ואי משום ההוא דבור לחוד היתה אסורה ורוצה להכשיר עצמה בקיומה אותו, כי הכא דאמרה אשת איש הייתי או שבויה ורוצה להתיר את עצמה מצד אחר, בזה ודאי אי לאו מגו לא מהימנא דמאי שנא האי דבור מהאי דבור כיון שרוצה לקיים שתיהן, והשתא אתי שפיר דבמתני' שאינה סותרת לגמרי דבורא בלא מגו לא מהימנא, והכא שחזרה ואמרה פנויה אני דאין לך סתירה גדולה מזו בלא מגו מהימנא, אבל כשאינה סותרת דבורה כלל כגון קדשתי את בתי ולפלוני קדשתיה היכא דלא הוי חתניה קמיה בלאו מגו מהימנא כיון דתוך כדי דבור הוא.
בעא מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה וכו'. פירוש טמאה אני, אמרה לבעלה שהיא נדה. טהורה אני, שכבר טבלה. אמתלא כגון שאמרה ההיא שעתא לא הות בי חילא או בושה הייתי מאמך או מאחיותיך, נאמנת. וטעמא דמספקא לשמואל בהא טפי משאמרה אשת איש וחזרה וכו'. משום דההיא אמתלא מעליא היא ודברים נכרים הם כדי שלא ירמאו אותם, אבל הכא דמציא אמרה שפיר דלית לה חילא הוה ס"ד דלא מהימנא ואהדר ליה רב דאפילו הכי נאמנת, ומיירי ודאי בשאין חברתה מכחישה דאי מכחישה אינה נאמנת כיון דשויה אנפשה חתיכה דאסורה.
<h2>דף כב:</h2>
תנו רבנן. שנים אומרים מת, ושנים אומרים לא מת. פירוש ומיירי הכא כגון שזה העד אינו צריך להעיד שיש שנים אחרים חוץ ממנו דאי אחד מהשנים, א"כ אינו נאמן להעיד ולא נשאר אלא אחד כנגד השנים ואין דבריו של אחד במקום שנים והכי תנן ביבמות פרק שני מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו, באומרת בריא לי כלומר שאין לבי (נוקף) [נוקפי], דאם לא כן היה ברור לי שהיה בא, ואין אשם תלוי אלא למי שלבו נקפו.
אמר רבי יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת וכו'. פירוש מיתה ליכא לברורה אם אמרו טבע בים או אכלו ארי אין אנו יכולין לברר הדברים הילכך לכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא ובנשאת לאחד מעדיה כדלעיל אבל גרושין איכא לברורה, דאמרינן לה אחוי גטיך, דבשעה פורתא לא מהימנא למימר אירכס לי או נאבד כיון דאיכא תרי דמכחשי לה חיישינן לה, אבל שלא במקום הכחשה אע"ג דאמרינן עכשו גרשה ואמרי לה אחוי גטיך נאמנת לומר נאבד או נקרע, וכן נמי אם גרשה זה כמה לית כאן הוכחה דזמן מרובה לא נטרה ליה לגטא, והיכא דקא מכחשי אהדדי לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא וכדאמרן.
תנו רבנן. שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה וכו'. פי' איפוך ברישא תני אם נשאת תצא ובסיפא אם נשאת לא תצא. דמגרשי וכו', משמע דאי לא עבידי תצא. וקשה דהא קיי"ל כרבנן לעיל דאמרי אם נשאת לא תצא אע"ג דאמרינן להדיא לא נתגרשה ולא תלו בראיה ולא כהני דאמרי לא ראינוה וכו', וי"ל דהכא מיירי שלא נשאת לאחד מעדיה ואפילו הכי קמ"ל דכיון דעבידי אינשי דמגרשי בצנעה לא תצא ולא קאי עלה באשם תלוי דלעולם נימא לא ראינוה אינה ראיה וליכא למיחש לההיא טענה, וא"ת א"כ אמאי לא תנשא אפילו לכתחילה נמי תנשא, י"ל משום דרב אסי דאמר רב אסי ולזות שפתים הרחק ממך דכיון דתרי ותרי נינהו לא משמע להו לאינשי דמהימנינן טפי להני, כיון דסתמא יש קול. אבל אם היה חד מעיד במקום שנים ליכא משום לזות שפתים דאין דבריו של אחד במקום שנים וכ"ע ידעי הא, וכן תרי ותרי או חד וחד והתירוה לינשא לא תצא משום לזות שפתים, והכי איתא בהדיא ביבמות פרק האשה שלום דתנן התם עד אומר מת ועד אומר לא מת נשאת לא תצא, ומוקמי' לה התם דלאו נשאת ממש אלא דכיון שהתירוה לינשא לא תצא מהיתרא הראשון.
<h2>דף כג.</h2>
גמרא. ר' אושעיה מתני לה ארישא רבה בר אבוה וכו'. פירוש ארישא, אם משנשאת באו עדים שהיתה אשת איש והיא נשאת על פי עצמה שאמרה גרושה אני, אסיפא נשביתי וטהורה אני, והתירוה להנשא ואח"כ באו עדים שנשבית דבשבויה הקלו, דחששא בעלמא היא דאיכא למימר שמא נבעלה לגוי ונפסלה לכהונה, ולפיכך לא תצא. ושקלינן וטרינן אי אית להו הא דרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה הלכך השתא נמי כשאמרה גרושה אני נאמנת, דאע"ג דשלא בפניו היא מרתתה שמא יבא בעלה ואינה מעיזה בפניו, ואי לאו דקושטא קאמרה לאו אמרה גרושה אני ומשום הכי נאמנת, ומ"מ אם נשאת לאחר שבאו עדים תצא משום דעברה ארצון חכמים ומשום הכי מתני לה ארישא, ומאן דמתני לה אסיפא לית ליה דרב המנונא דאפילו בפניו מעיזה וכ"ש השתא דשלא בפניו ומשום הכי באשת איש דחמירא אם נשאת תצא. לא דכ"ע אית להו דרב המנונא והכא בהא קמיפלגי רבה בר אבוה סבר כי איתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה וכיון שהעיזה פניה אף אם יבוא הבעל תעיז ותעיז, ור' אושעיא סבר שלא בפניו נמי אינה מעיזה דחוששת היא שמא יבא הבעל ואינה יכולה להכחישו לפיכך אם נשאת לא תצא. וכתב הרשב"א ז"ל ק"ל לעיקר פסקא כרבה בר אבוה דמתני לה אסיפא דבשבויה הקלו אבל ארישא אפילו נשאת תצא. וכן פסק ר"ח ז"ל וכי איתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו לא, ומכל מקום מיחש חיישינן להא דר' אושעיא באשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר שלא בפני בעלה וצריכה גט משניהם, ורב הונא נמי הכי אמר בגטין בשלהי המגרש דסבר לה כר' אושעיא דהכא דשלא בפניו נמי אינה מעיזה כדאיתא התם, אבל רש"י ז"ל כתב שם דליתא לדרב הונא וק"ל כרב המנונא ואפילו לכתחלה נמי תנשא, ולענין עקר כתובה נמי מגבינן לה ממדרש כתובה שכן כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, אבל תוספת לא.
תנו רבנן. אמרה נשביתי וטהורה אני וכו'. פירוש ויש לי עדים שלא זזו ממני כלל יודעים שלא נבעלתי. (מיד) [מיהו] אע"פ שהוא דבר שיכול להתברר שנשבית ולא העידו שידעו דבר בטהרתה אעפ"כ הרי זו לא תצא, עדי טומאה שאמרו נטמאת. כמה בנים, מן הכהן הזה שנשאה.
<h2>דף כג:</h2>
מתניתין. שתי נשים שנשבו ואחת אומרת וכו'. פירוש ואפילו ר' יהודה דאמר ביוחסין אין מעלין לכהנה על פי עד אחד הכא מודה בשבויה דלא חיישינן אע"ג דאיכא למיחש לגומלין, וטעמא כדאיתא לקמן פרק אלו נערות וכי מפני שמעך לה ערבי זה בין דדיה פסלה, עוררין שקוראין עליו שם פסול.
גמרא. כל הני למה לי וכו'. פירוש כל הני וכו' אמאי איצטריכו כל הני בבי לאשמעינן דין הפה שאסר הוא הפה שהתיר, דתנא הא דמודה ר' יהושע שדה וכו', ותנא העדים שאמרו וכו'. ותנא נשביתי וטהורה אני וכו' דררא דממונא הפסד ממון דאף ע"ג דאמרן לעיל פשיטא הוא אסרה הוא שרי ליה ולא צריך קרא דפשיטא שהפה שאסר יכול להתיר הינו דומיא דקרא דאמר את בתי נתתי לאיש, דידוע לכל שאין דעתו לאסור את בתו ולעגנה לעולם וא"כ כשאמר את בתי נתתי לאיש אדעתא למימר הזה קאמר ואהאי דבורא קא סמיך מתחלה, וה"ה בשדה זו של אביך היה וכו' דכיון דאיכא דררא דממונא אם לא שהיה סומך על מה שאמר ולקחתיה ממנו לא היה אומר של אביך היה דפשיטא שאין רוצה להפסיד שדהו, אבל עדים שאמרו כתב ידנו הוא דליכא דררא דממונא לגבייהו דלימטינהו פסידא בהאי עדות. אימא לא (תהמנו) [ליהמנו] למימר אנוסים היינו דמעיקרא כי אמרו כתב ידינו הוא אדעתא דסהדותא אמרו ולא למגמר בה אנוסין היינו והדר אמליכו דמימר הכי קמ"ל, ואי תנא עדים משום דלעלמא, אין דבור של עדותם מהני לעצמו. שתי נשים שנשבו למה לי השתא באסור אשת איש דחמיר אמרת שהפה שאסר וכו' שבויה הקלה מיבעיא. מהו דתימא ניחוש לגומלין, כלומר העד אתה עלי ואני עליך, קמ"ל דלא חיישינן לגומלין, ומיהו ה"מ כי הכא שאין התועלת השתא לפנינו גלוי וניכר ומשום מה שעתיד אם תנשא לכהן או לאו אין לחוש ולאחזוקה בשקרנית, אבל כשהדבר גלוי לפנינו חיישינן לגומלין דתנן החמרין שנכנסו לעיר ואמר אחד מהם וכו' אין נאמנין, ואמר רבא טעמא דאין נאמנין מפני שכלי אומנתו בידו כמו כלי הכר של מכירה כגון מחק שמוחקין בו המדה דאנן סהדי שלמכור הביאה ואפילו הכי אמר שלי חדש כלומר שאינו יבש כל צרכו כגון בשעת הגורן, ואמר נמי אינו מתוקן כלומר שאינו מעושר שמגנה ופוסל את שלו הילכך אין זה אלא גומל כדי שזה יעיד ג"כ בכרך אחר הילכך אין נאמנין בזה.
<h2>דף כד:</h2>
איבעיא להו מהו להעלות משטרות ליוחסין וכו'. פירוש משטרות ליוחסין. כגון דכתיב אני פלוני כהן בשטר לויתי מנה מפלוני וחתימי סהדי, או דילמא כלומר דחקרי וידעי שהוא כהן ואי לא לא חתמי. חד אמר וכו'. וכתב הרמב"ם ז"ל אין מעלין משטרות לכהונה, כיצד, הרי שכתוב בשטר פלוני כהן לוה מפלוני והלוהו כך וכך, והעדים מלמטה, אין מחזיקין לכהן לזה שיהא מיוחס, שמא לא העידו אלא על המלוה, עכ"ל. וא"ת לאשמועינן ריבותא דלא מיבעיא כשהוא עצמו כותב אני פלוני כהן לויתי כך דאע"פ שחתמו העדים אמנה שבשטר לבד קא מסהדי אלא אפילו כתבו העדים איך פלוני כהן לוה מפלוני אפילו הכי אמרינן שאין העדים מעידין אלא על מנה שבשטר ולאו אכלה מילתא קא מסהדי.
תניא. ר' יוסי אומר גדולה חזקה וכו'. פירוש ועדות הבא מכח חזקה כחזקה דההוא דאתא לקמיה דר' אמי א"ל מוחזקני בזה שהוא כהן א"ל מה ראית שקרא ראשון בבית הכנסת בחזקה שהוא כהן, או שהוא בחזקת גדול, כדאמרינן בעלמא רב קרא בכהני אע"ג דלאו כהן הוא, א"ל שקרא אחריו לוי כלומר וכיון שכן ודאי כהן הוה דאי לא כן לא היה קורא לוי כלל, כדאמרינן במסכת גטין אם אין שם כהן נתפרדה חבילה. ויש שמפרשים נתפרדה החבילה שכשאין שם כהן לוי יכול לקרוא אחר ישראל, והכא איירי שהיה כהן אחר בבית הכנסת, ואז ודאי לא יקרא גדול לפני לוי וכיון שקרא אחריו לוי שמע מינה כהן הוא, והעלהו ר' אמי לכהנה על פיו. וכתב הריטב"א ז"ל לפי מנהגנו יכולין לקרוא כהן אחר כהן כשיאמרו לכל אחד אע"פ שהוא כהן, וכן היה עושה מורי ז"ל כשהיו שם שני כהנים חתנים, וכן היה נוהג בעצמו לקרות בתורה שלישי או רביעי וש"צ קוראו אע"פ שהוא לוי.
<h2>דף כה:</h2>
ההוא דאתא לקמיה דר' יהושע ב"ל אמר וכו'. פירוש שקרא בספר תורה אחר כהן ואי לאו שהיה לוי לא היה קורא שני אחר כהן כדאמרינן במסכת גטין אם אין שם לוי כהן קורא במקומו, משמע מהא להדיא דעדות הבא מכח חזקה כחזקה, ואין מוציאין אותו מחזקתו. ומיהו היכא דהוי במקום הכחשה דהוו תרי ותרי, תרי דאמרי שהוא כהן ותרי דאמרי דבן גרושה או בן חלוצה הוא לא אמרינן עדות הבא מכח חזקה כחזקה, כדי דנימא תרי ותרי נינהו אוקי גברא אחזקתיה דהוא מעיקרא דכיון דההיא חזקה לא הויא אלא מכח העדים הראשונים והשתא איכא אחריני דקא מכחשי להו, כי היכי דבטיל העדות ה"ה החזקה, ואז אמרינן חזקה הבאה מכח עדות כעדות ולא סמכינן אהני טפי מבהני, דאי לא תימא הכי בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו מאי בטול עדות נפקא מאותה הכחשה, לעולם קימי עדות ראשון משום דאתחזק על פי אותן עדים, ואם תקשה ממתניתין דרשב"ג דמעלין לכהונה על פי עד אחד בסמוך מפורש במקומו. כתב בחדושי הריטב"א ז"ל כל ישראל בחזקת כשרין הם לענין פסול קהל, כדאמרינן התם או גלי או נסיב בת מינך אלמא אלו היה גולה לא היו בודקין אחריו שמא פסול קהל הוא, דכל ישראל בחזקת כשרין. אמר המחבר וצל"ע דתניא אמר בני זה אינו נאמן להשיאו אשה ע"כ.
<h2>דף כו:</h2>
גמרא. אין עדות מתקיימת בב"ד עד שיעידו שנים כאחד. פירוש לאפוקי אחד אומר בפני הלוהו ואחד אומר בפני הודה לו שומעין דבריו הילכך מצטרפין לעדות. וא"ת מ"מ איך אמר רשב"ג דמעלין לכהנה על פי עד אחד דהינו זה האחרון משום דמצטרף עם הראשון והא תרי ותרי נינהו, מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, דליכא למימר דמוקמינן אחזקת עדות ראשון, דחזקה הבא מכח עדות כעדות כדאמרן לעיל, וי"ל דמוקמינן (אחזקה) ליה אחזקה דאבוה, כדמוקמינן דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן כשר הוא.
מתניתין. האשה שנחבשה בידי גוים ע"י ממון מותר וכו'. פירוש ע"י ממון שחייב בעלה להם ממון, מותרת לבעלה, דמרתתי להפסד ממונם ואין מפקירין אותה. דלא מרתתי, סבורין שהיא כמי שאין לה בעל וגם היא סברה הכי ושהמלך לא יקפיד בהפקרה. ופרש"י ז"ל לבעלה ישראל וטעמא דחישינן שמא (נתרצה) [נתרצית] באחד מהם, ולכאורה הכי משמע מדנקט לבעלה דאלו לכהנה מאי שנא לבעלה אפילו לכל כהן נמי, ומיהו קשה לפירושו, דא"כ כל שבויה נמי שהיא אשת ישראל היכי שרינן לה לבעלה שמא נתרצית לשבאי וההיא ודאי מישרא שריא דתנן באשת ישראל אם תשתבאי אפרקינך ואהדרינך לי לאנתו. וכן מצינו באסתר שעומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ושוכבת בחיקו של מרדכי, ואמאי ניחוש שמא נתרצתה לו. לפיכך אמרו מן המפרשים ז"ל דבאשת כהן איירי, וכן פירשו ר"ח והגאונים ז"ל. והא דנקט לבעלה ריבותא קמ"ל דאע"ג דאית לה בעל, כיון דע"י נפשות היא לא מרתתי, א"נ דאע"ג דנתפסה ע"י שבעלה נדון להריגה ולא מחמת עצמה כדאיתא בגמרא אפילו הכי אין הגוי מרתת, לפי שאין המלך מקפיד עליה ואין יראים לאנסה.
<h2>דף כז.</h2>
על ידי נפשות היכי דמי אמר רב כגון נשי דגנבי, ולוי אמר כגון אשתו של בן דינאי. פירוש אבל נשי דגנבי, גונבי ממון לא מפקרי דבן דינאי דוקא שהוא מוכתב למלכות והוי כאלו נגמר דינו להריגה אז אין המלך מקפיד על אשתו. וכתב הריטב"א ז"ל והא דמשמע פרק קמא דעבודה זרה לחד לישנא דכל שנתיחדה עם הגוי אסורה, שני התם שעושה מדעת עצמה, עכ"ל.
גמרא. ורמינהי בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום וכו', פירוש אלו ואלו מותרות. כתב הריטב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דהא דשרינן פתוחות הינו שאינן סתומות, אבל מכוסות הן בכלי, שאם לא כן היכי שריין ניחוש שמא הכניס ידו בהם שלא בכונה ומגע גוי שלא בכונה אוסר בשתיה, הינו הך שהיתה טמונה במחבואה ולא נפסלה, וא"כ כלם כשרות כיון דבעקר פסולן לית בה שום ודאי אלא חשש בעלמא, אי בעיא אמרה נחבאתי ולא דמי לההוא גברא דאגר ליה חמרא לחבריה וא"ל לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא וכו' ואמר אביי דמה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן דאנן סהדי דכל שעה איכא מיא, ולאו כל כמיניה למימר דלא הוה שם מיא, אבל הכא לאו ודאי איטמי דחששא בעלמא הוא ובמקום חששא אמרינן.
<h2>דף כז:</h2>
פיסקא. ואם יש לה עדים אפילו שפחה וכו'. אמר רב פפא שפחתה דידה לא מהמנא דשפחתה כעצמה דמיא, פירוש כעצמה דמיא, וחיישינן דילמא אתיא ומשקרה בעדותה, ולא דמיא לההיא דמרי בר איסק וכו'. ונראה דהיינו דוקא גבי עדים דלא חיישינן להו דמסהדי בשקרא ומשום אלמותיה, אבל שפחתה דידה, דכעצמה דמיא, חיישינן. והכי אמרינן בגטין גבי שכיב מרע שכתב ומסר גט לאשתו שאם ימות יהא גט למפרע ולא תזקק לחליצה וצריך שלא תתיחד עמו ביני ביני, שמא יבא עליה והוי גט ישן ותנן בית הלל אוסרין לפטור בגט ישן שמא יאמרו גטה קודם לבנה, ותנן התם לא תתיחד עמו אלא בעדים אפילו עבד ואפילו שפחה חוץ משפחתה דידה מפני שלבה גס בה, וגבי שבויה נמי תניא זו עדות איש ואשה וכו'. אבל לא שפחתה וכו', ומיהו נראה דעבד שלה מהימן דתרתי לא עבד דלא שייך למימר בעבד לבו גס בה הלכך לא משקר(י) בעדותו. גרסינן בפרק אלו נערות, הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה דלא שדי איניש(י) זוזי בכדי, מעיד בה בכדי לא ישאנה, שמא עיניו נתן בה.
פיסקא. אמר ר' זכריה בן הקצב וכו'. תנא אעפ"כ ייחד לה בית בחצרו כשהיא יוצאה יוצאה בראש בניה וכשהיא נכנסת נכנסת בסוף בניה וה"מ בשבויה דבשבויה הקלו, אבל גרושה לא, דתניא המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו, ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי, זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נדון כשכונה. איבעיא להו מי נדחה מפני מי, ת"ש דתניא היא נדחית מפניו ולא הוא נדחה מפניה, ואם היתה חצר שלה הוא נדחה מפניה. איבעיא להו היתה חצר של שניהם מהו, ת"ש הנה יי מטלטלך טלטלה גבר, ואמר רב טלטולא דגברא קשה מדאתתא, ש"מ היא נדחית מפניו ש"מ. פירוש ע"י עצמו, ועדות הבעל צורך עצמו הוא וכן בנה ובתה ושפחתה כדתניא לעיל אבל לא בנה ובתה ושפחתה יוצאה ונכנסת דאע"פ שאין נאמנין בניה להעיד עליה מ"מ בזה נאמנין שלא [נת]יחדו יחד בחצר והבנים מבחוץ, אבל בפני בניה מותרת להתיחד, דאע"פ דכשהיא שבויה אין נאמנין להעידה היינו טעמא משום דשיכי בבשתה ופגמה ואתו לשקורי, אבל הכא גבי חשש יחוד פשיטא שלא תשמש בפניהם דבושה היא מהם שאין לבה גס בהם. גרושה לא תדור עמו בחצר ולא תצא בראש בניה. בשכונתו, דחיישינן מתוך שמכירין זה את זה ברמיזות ובקריצות שמא יבאו לידי עבירה כיון דהיא נשאת לאחר, או אם אשת כהן היא אפילו לא נשאת לאחר אסירא ליה. חצר של שניהם, פשיטא דבחצר של שכירות היא נדחית מפניו.
<h2>דף כח.</h2>
תנו רבנן. לוה הימנה בנכסי אביה אינה וכו'. פירוש ואי אתו שניהם יחד לדין לא מזדקקין לשמוע טענתם. שמותי, נדוי. נגודי נמי, מלקות ומפני שהמכה כשמלקה מושך ידו הוא לשון נגודי. ולפי שהשמתא חמורה ממלקות כדאמרינן בפסחים במערבא ממנו אנגדא ולא ממנו אשמתא אמר נמי. מן הנשואין, שמכרת ברמיזותיו ובקריצותיו. דלא גיסי וכו', דההוא ארוס וארוסה כהנים היו וכו' הלכך אפילו מן הארוסין אינה נפרעת אלא ע"י שליח והיא צריכה לעשות השליח בשבילה דהיא נדחית מפניו ואפילו אינה בושה לבא מזדקקין להו לעשות שליח. וכתב הריטב"א ז"ל דאשה צנועה שיש לה דין עם אחרים יכולה למנות אנטלר, ר"ל אפטרופוס כדי שלא תתבזה לבא לב"ד ואפילו היא נתבעת, ואפילו לדברי האומר שאין נתבע ממנה אנטלר, דאלו לדידן כל נתבע שבעולם יכול למנות אנטלר וכדכתיבנא במסכת שבועות בס"ד.
מתניתין. ואלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנם וכו'. פירוש נאמן וכו', ומקיימין השטר על פיו אע"פ שמת אביו בעוד זה קטן משום דכשמעיד כן אינו מעלה ולא מוריד כלום לקרובו. ונראה דה"ה שהדיינין המקיימין העדות יכולין להיות קרובים לעדי השטר. וכתב הריטב"א ז"ל יש מרבותי(נו) ז"ל שאומרים שיכולין העדים המעידין על השטר להיות קרובים לדיינין המקבלין עדותם, דטעמא פסול קורבה משום שהם כגוף אחד והרי הדבר נגמר בעד אחד שנעשה הוא עצמו דיין ואין כאן דין שלם, הא קיי"ל דבקיום שטרות עד שהעיד נעשה דיין. אבל לכ"ע (לא) צריך שלא יהו עדי הקיום קרובים זה לזה ולא הותרה קורבה אלא בזה שאמרנו עכ"ל.
על ואלו נאמנין להעיד. כתב הרב בעל העיטור ז"ל מסתברא דמתניתין אפילו במקום דאיכא ערער הוא, וש"מ דאפילו הכי מדאוריתא כשר, ורבנן הוא דאצרוך אפילו במקום דליכא ערער. ירושלמי וכי במתנה צריך קיום, אלמא במתנה היכא דליכא ערער לא בעי קיום, אבל בשטרי הלואה ומכר בעי. ומסתברא דהיכא דמכירין רוב החתימות של שמו או של אביו כשר ואינו צריך שיכיר כל אות ואות דהא רב הושעיא חתים עי"ן ורב חסדא סמ"ך, ש"מ שבאות אחת נכרת חתימה. ובירושלמי נמי גרסינן רבי אבהו חתים אל"ף והכל לפי עדות המכירים שדומה להם הכתיבה. לרבינו האיי ז"ל לא על כל אדם [יש] לסמוך כשאומר זו דומה לזו, שהמזייף טורח לדמות עדים [באופן] שאותו שזייפו עליו דומה בעיניו שהוא כתיבתו, כדאמר רבא אין חתימת ידי הוא ומקמיה דרב אדא לא חתמי מעולם, וא"ר זירא טבעא דבבל גרם לי דלא אחזי דמא, בין טבעא לטבעא לא ידענא כ"ש בין דמא לדמא, וצריך אדם בקי שיודע בסודות הזיוף. ויש לדקדק הרבה בשטר היוצא מתחת ידי החשוד כדאמר רב פפא האי שטרא ריע לא מגבינן ביה, ומסקינן כיון דמהדר אזיוף אימא זיופי זיוף עכ"ל ז"ל.
יוצא מבית הספר, כשהיינו למדין יחד תינוקות. בית הפרס, שדה שנחרש בו קבר ושעור ספק זה ק' אמה שכך שערו חכמים שהמחרישה מולכת עצמות המת, ודילמא נגע או הסיט המהלך בו על עצם כשעורה שמטמא במגע ובמשא. ומשום [ד]חששא דרבנן היא הימנוה לזה, והכי איתא בגמרא תנא בית הפרס דרבנן.
גמרא. אמר רב הונא בריה דרב יהושע והוא וכו', פירוש גדול עומד, כלומר מעיד עמו, דכיון דקיום שטרות דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן דכריש לקיש קיי"ל דאמר דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אלא דרבנן מצרכי קיום, והם אמרו דמעיד בגדלו מה שראה בקטנו, כלומר היכא ש[ח]תמו בעודו קטן. והוא שיש גדול עמו, ואפי' הוא קרוב, דאע"פ ששני העדים המקיימין את השטר קרובים לעדים החתומים הרי הם כשרים אם אינם קרובים זה לזה. ת"ר נאמן התינוק לומר כך אמר לי אבא משפחה זו כשרה ומשפחה זו פסולה, ודוקא כשיגדיל. והכי איתא בירושלמי וכלן לא אמרו אלא בגדלן אבל בקטנן [לא]. וקשיא ומאי שנא מבדיקת חמץ דהימנוה אפילו בקטנן, כדגרסינן פרק קמא דפסחים ואמרינן טעמא משום דכיון דבדיקת חמץ דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן, וי"ל כיון דבדיקת חמץ שכיחא בכל שתא וכלהו מתעסקי בו, אפילו תינוקות דיקי בה טפי. אבל בדמיון כתיבו', א"נ בהאשה יוצאה בהנומה, לא דיקי בה (כי) [כולי] האי, דבשמחה בעלמא עסוקים התינוקות. זכור וכו', מ"ט הא אפוקי ממונא הוא ובעי' עדות מעליא, גלויי מילתא ולאו משום עדותן לבד הוא דנגבית מאתים. עבד הוא, ומטבלי ליה. אסור לאדם וכו', והכא תנן שהיה יוצא מבית הספר. תחומין וכו', ומשום הכי מהימני' לעדות קטן. ממונא, ולא מהימן בעדות קטן.
<h2>דף כט.</h2>
גמרא. הני נערות דאית להו קנס הא כשרות לא, פירוש הני וכו' דקאמר אלו. פסולות וכו', כלומר כשרות פשיטא מקרא מלא הוא אלא אפילו (הכי) [הני] דפסולות נינהו, ר"ל פגומות, דבכלהו הוה אמינא דלא הוו להו קנס משום פגמייהו דבממזרת איכא לאו דלא יבא, ונתינה לאו דלא תתחתן, כדאיתא בהערל בגרותן הוא דאית להו חתנות, דאלו בגיותן לא יהבי' לה קנס דאזלה ואכלה בגיותה, וכותית ספוקי לאו נתערבו בהן כמ"ד סוף מסכת קדושין ממזר מאחותו וממזר מאשת איש נתערבו בהן, וגיורת ושפחה ושבויה משום דבחזקת בעולות הוו לית להו פגם, ונערות לאו דוקא דאפילו קטנות נמי כרבנן, ומתניתין ר' מאיר היא וחכמים אומרים קטנה מבת ג' שנים ויום א' עד שתבגר יש לה אף קנס.
<h2>דף כט:</h2>
והני בני קנסא נינהו קרי כאן ולו תהיה לאשה וכו'. והא דאמרינן נער אע"ג דנערה קרינן בקרא משום דנער כתיב, והא דאמרינן דבחייבי לאוין ובחייבי כריתות יש להם קנס מוקמינן לקמן בשלא התרו, דאי בשהתרו בני מלקות נינהו, ואין אדם לוקה ומשלם, כדאיתא לקמן. וכתבתי זה אע"פ שאין דעתי לכתוב אלא הלכה למעשה, ודיני קנסות אין דנין אותן אלא ג' מומחין ושנסמכו בארץ ישראל ואינן מצויין עכשו בינינו, מ"מ מנהג הישיבות בחוצה לארץ, אע"פ שאין גובין מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו או יעלה עמו לדון בארץ ישראל, ומשנתן שעור הראוי לו מתירין נדויו בין שנתפייס בעל דינו בין שלא נתפייס, וכן אם תפס הניזק שעור מה שראוי לו ליטול אין מוציאין מידו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות סנהדרין.
גמרא. אמר אביי בא עליה ומתה פטור. שנאמר ונתן לאבי הנערה ולא לאבי המתה, פירוש והוא שתמות קודם שתעמוד בדין כדאמר ריש לקיש לא הספיק האב להעמידו בדין עד שמתה פטור. ואמרינן הכא בגמרא אלמנה לכהן גדול לא אתי עשה דולו תהיה לאשה ודחי לאו דאסור כהנה דאימת הוא דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת דלא אפשר שיקיים העשה, אבל הכא אי אמרה לא בעינא ליה מי איתיה לעשה כלל, שמעינן מהכא דאע"ג דבשעה דקא עבר אלאו מקיים העשה אפילו הכי לא דחי ליה כיון שאינו מוכרח שיקויים העשה, והיינו דאמרינן סוף פרק אלו מציאות גבי השבת אבדה פשיטא מי דחינן אסורא מקמי ממונא, כלומר דאי בעל אבדה אמר לא בעינא מי מחייב לאהדורה.
שם. תניא. כסף ישקול כמוהר הבתולות שיהא זה דמפתה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה. פירוש דלא היה צריך לומר אלא כמוהר ולישתוק, אלא אתא לגזירה שוה שיהא זה דמפתה כמוהר הבתולות דאונס דפירש ביה קרא שיהיה חמשים. ומוהר הבתולות, דהיינו אונס. כזה, דמפתה, דפירש ביה קרא שהוא שקלים כדכתיב כסף ישקול. נמצא דשיתא קראי כתיבי נער נער הנערה בתולה בתולות הבתולות, תרי לגופיהו דבעינן נערה בתולה לאפוקי בוגרת ושהיתה בחזקת בעולה, וחד לכדאביי וחד לג"ש, איתרו תרי חד לאיתויי חייבי לאוין וחד לאיתויי חייבי כריתות.
<h2>דף לא.</h2>
גמרא. אלא בעומד ליפוש. כלומר לנוח עצמו דהשתא הוי הנחה לעקירה ראשונה שהיא אסור גניבה סיפא דנקט מגרר ויוצא פטור, כלומר דכיון דליכא הגבהה לא מחייב עד שהוציאו מרשותו ואז אסור שבת ואסור גנבה באין כאחד, דאע"ג דאמרינן בפרק קמא דשבת האי זירזא דקני רמא וזקפא דמא וזקפא לא מחייב עד דעקר ליה, היינו משום דבשעה שמגביה ראשו האחד עדיין ראשו השני מונח על גבי הקרקע דלית בה עקירה כלל, ולענין מקנה נמי בכי הא לא קני, אבל הכא גבי כיס כלו נמשך ויוצא ממקומו בבת אחת, תדע דאם לא כן משיכה היכי קניא, א"כ הכא נמי חשיבא עקירה גבי שבת ומשום הכי חייב.
<h2>דף לב:</h2>
גמרא. חובל בחברו נמי מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו, כן ינתן לו למה לי, אלא היינו דבר שיש בו נתינה ומאי ניהו ממון. אבל הכא דאפשר לקיומי הלאו דלא נתפרש בתורה לתשלומין מלקא לקי ממונא לא משלם, וקרא דכתיב נמי ונתן לאבי הנערה דמחייב ממון אפשר לקיומי היכא דלא התרו בו, נמצא נתקיים הלאו דערות אחותך לא תגלה למלקות וקרא דממון כדאמרן, ולאו דחובל בחברו שהוא לא יוסיף אפשר לקיומי כגון שהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה וכדאמרן, ומלקות דעדים זוממין נמי דילפינן מוהיה אם בן הכות הרשע אפשר לקיומי בבן גרושה ובן חלוצה, כלומר עדים שהעידו על כהן שהוא בן גרושה או חלוצה והוזמו דאין שם ממון וגם ליכא למימר ועשיתם לו כאשר זמם ולומר שיהא בן גרושה תחתיו אלא סופג את הארבעים והכי תנן במסכת מכות.
<h2>דף לג.</h2>
אמר רבא אמר קרא ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף. שהוא קרא יתירא לדרשה, דה"ל למימר ונתן לאבי הנערה חמשים כסף, השוכב עמה למה לי אלא קרא יתירא הוא לומר הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא בשת ופגם כשאר חובלין, וחמשים משום הנאת שכיבה. רבי אלעזר אומר עדים זוממין ממונא משלמי מלקא לא לקו היכי דמחייבי ממון ומלקות לא צריכא קרא, דפשיטא, דהא לאו בני התראה (הוא) [נינהו]. אמר רבא תדע דנתרי בהו אימת, נתרי בהו מעיקרא אמרי אשתליין, נתרי בהו בשעת מעשה, פרשי ולא מסהדי אפי' אמת, דאמרי אנחנו חשודין בעיניהם מה לנו ולצרה נתרי בהו לבסוף מאי דהוה הוה.
מתקיף לה אביי ונתרי בהו תוך כדי דבור דהא קיי"ל כל תוך כדי דבור כדבור דמי. כלומר ונתרי בהו תוך כדי דבור של עד שני ואינהו נמי יכולין לחזור בהם תוך כדי דבור של התראה נמצאת ההתראה כצורך העדות וכל תוך כדי דבור של עדות כדבור דמי וכאותה שאמרו ריש פרק שבועת העדות גבי כפרו שניהם כאחת, והא אי אפשר לצמצם [שבועות ל"ב ע"א], ואוקמה רבי יוחנן שכפרו שניהם כאחת תוך כדי דבור, ופרכינן שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי אמר ליה דאמר כל אחד ואחד תוך כדי דבור של חברו ואפילו חזר בו תוך כדי חזרת הראשון חזרתו חזרה, דכולה מילתא כעדות אריכתא דמיא. והקשה הראב"ד ז"ל למה לי התראה תוך כדי דבור אפילו אתרו ביה לאחר כמה, דהא יכולין הם לחזור תוך כדי דבור של התראה דהא לא נגמר חיוב עדותן עד דמתרינן בהו כדאמרן, ותירץ דהיינו טעמא משום דלאחר כדי דבור מצו למימר אשתליין מה שהעדנו. מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא ונתרי בהו מעיקרא קודם שיבאו לב"ד ונרמזינהו רמוזי וכיון דלא אמרינן להו בפירוש לא פרשי הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי דודאי לא בעו התראה, דמי איכא מידי דאינהו בעו למיקטל בלא התראה ואינהו בעו התראה הא בעינן ועשיתם לו כאשר זמם.
<h2>דף לג:</h2>
אמר רב אלמלא נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא. אלמא יסורין חמורין ממיתה, כלומר וא"כ מותרה למיתה לא הויא התראה ליסורין. וא"ת מנא ליה דפלחו לצלמא והא אמרינן פרק הרואה כשהוציאו את רבי עקיבא אמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה אימתי יבא לידי ואקיימנו דכתיב בכל נפשך והלא אין לך יסורין גדולים מאלו שהיו מסרקין בשרו במסרקי ברזל, וי"ל דההוא צלמא לא היתה ע"ז אלא אנדרטא של נבוכדנצר היתה ולכבודו של נבוכדנצר משתחוים לו, והא דאמרינן ליה ולאלהך לית אנחנא סגדין ר"ל למי שאתה עושה אותו כאלוה. והיינו דאמרינן התם מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו עצמן לכבשן האש, ואלו היה ע"ז היכי אמרינן מה ראו אפילו רשע שבישראל יהרג ואל יעבור, אלא ודאי לא היתה עבודה [זרה], אלא [משום] קדושת השם בלבד הפילו עצמן, לפי שטועין בה מקצת בני אדם וחושבין שע"ז היתה משום הכי מסרו עצמם עליה. וכן מוכח במדרש חזית ששאלו ליחזקאל ואמר להם מקובל אני מישעיה רבי, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, אמרו ליה את בעי דיהון אמרין הדין צלמא כל אומיא סגדין ליה, אמר לון מה אתון בעיין, א"ל דיהוו [אמרין] הדין צלמא כל אומיא סגדין לבר מישראל, משמע דלא היו חוששין לעבודה זרה, אלא שלא יאמרו הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא, כדאמרן שקדשו השם לפי שטועין בה מקצת בני אדם וחושבין שע"ז היתה, ומשום הכי נקט לישנא דפלחו לצלמא שהיה דומה למקצת בני אדם שפלחו, ומ"מ נראה מדאמר מה ראו וכו' שלא היה שום אסור בדבר כיון דלכבוד המלך עשוי. דאי לאו הכי אפילו לא היתה ע"ז ממש פשיטא דיהרג ואל יעבור אי הוה ביה אפילו אסור לאו דלהוי הנך עברות כעברות עצמן, כדמוכח בפסחים גבי בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה אע"פ דאיכא סכנת נפשות. וכן בפרק בן סורר גבי גלוי עריות אמרינן תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה, משום לאו דלא תקרבו לגלות וכו'. אלא משמע דלא היה שם אפילו אסור לאו, ואפילו תאמר דהא דאמרינן מה ראו היינו משום שהיו יכולין להסתלק משם כדאמר להו יחזקאל חבי כמעט רגע, מ"מ חזינן דמסרו עצמן, ואע"ג דכתיב וחי בהם משמע דמי שמקדש השם אפילו במצות שאינו מצוה ליהרג עליהם הרי הוא משובח, ומיהו אפשר לחלק בין הנך עבירות לשאר עברות.
תניא גנב וטבח בשבת פטור מתשלומי ד' וה' וכו'. פירוש וחיוב ארבעה וחמשה ליכא אלא בטובח בהמת חברו. אמר רבא באומר בגמר זביחה הוא עובדה. הלכך כי טבחה בהמת חברו הוי, והיה חייב בתשלומי ד' וה'. אלא משום דטבחה לע"ז דקם ליה בדרבה מיניה, ובגמר זביחה חיוב מיתה וממון באין כאחד, אבל אי טובח ע"י אחרים כגון אמר לשלוחו שחוט אותה בשבת או לעבודה זרה הגנב המשלח חייב תשלומי ד' וכו' וכי זה חוטא וזה מתחייב דהא אין שליח לדבר עברה ובגניבה לחוד ליכא תשלומי ד' וה'.
אמר רבא רחמנא אמר וטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר דהינו מוכר וקונה, אף טביחה ע"י אחר חייב. דבי ר' ישמעאל תנא או לרבות את השליח. מתקיף לה מר זוטרא מי איכא מידי דאלו עביד איהו לא מחייב [וכו'], אלא משום דקם ליה בדרבה מיניה.
<h2>דף לד.</h2>
תניא. המבשל בשבת בשוגג יאכל הוא עצמו וכו'. בעל הלכות גדולות ורב אחא משבחא גאון ז"ל פסק כרבי יהודה, וכן עיקר. חדא דהכי דריש בפרקא משום עמי הארץ, ואפילו אורויי אית לן לאורויי השתא הכי דנפישי עם הארץ, ועוד דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, ור' יוחנן הסנדלר דאמר במזיד לא יאכל עולמית לא הוא ולא אחרים ליתא דאיתמר פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר מעשה שבת דאוריתא וחד אמר דרבנן, וקיי"ל רב אחא ורבינא הלכה כדברי המקל, ומ"ד דאוריתא אתיא כרבי יוחנן הסנדלר דנפקא לן מושמרתם את השבת כי קדש הוא, מה קדש אסור אף מעשה שבת אסור, ומ"ד דרבנן דריש כי קדש היא היא קדש ואין מעשיה קדש, אלא מדרבנן הוא דאסירי ובשל סופרים הלך אחר המקל.
<h2>דף לד:</h2>
אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה. משום דכל דבר השאול לכל הזמן שהוא שאול מותר להשתמש בו, ואע"פ שהשואל מת, והינו כשקבע לה זמן, אבל לא קבע בה זמן משתמשין בה הזמן הראוי לפי אותו תשמיש ששאלה, אבל לא אמרינן בהא סתם שאלה ל' יום אלא במלוה שנתנה להוצאה, הריטב"א ז"ל. מתה אין חייבין באונסיה, ואע"פ שמשתמשין בה משום דשואלין לא הוו, דהא לא שאלו ולא מידי, דזכות אביהן הוא דקא ירתי. ומיהו כשומרי שכר הוו, הואיל ונהנו בה ומחייבי בגנבה ואבדה. והיינו דנקט מתה דוקא, כלומר דבאונסין הוא דאין חייבין, אבל בגנבה ואבדה כשומר שכר מיהא חייבין, ואפילו לא נשתמשו בה כיון דיכולין להשתמש בה, משמע דחייבין בגנבה ואבדה כדאמרינן בפרק המפקיד, המפקיד מעות אצל שולחני מותר להשתמש בהם, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן, ומפרש רב נחמן טעמא בההיא הנאה דאי מתרמי ליה זבינא דאית ביה רוחא זבין בהו הוי עליהון שומר שכר, הכי משמע פסקא דמילתא לפי משמעותא. וכתב הריטב"א ז"ל וכן אתה דן במלוה על המשכון ומת, שאף בנו נעשה עליו שומר שכר בההיא הנאה דתפיס ליה אזוזי, וכן באומן בכלי אומנותו. וכן דעת מרי הרב ז"ל עכ"ל. אלא שהראב"ד ז"ל פירש דמתה דוקא באגם קאמר, אבל היכא דרצו להשתמש בה בתורת שאלה, אחזיקו בה ומתה חייבין באונסיה, נראה שעשאן כשואלין גמורין תחת אביהם, וגדולי האחרונים ז"ל נסתפקו אם נדון כדבריו.
כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול, דהינו פחות שליש והעור יחזיר לבעליו. הניח להם אביהם נכסים חייבין לשלם, איכא דמתני לה להא דחייבין לשלם ארישא, דאמרן דאין חייבין לשלם באונסיה, כלומר דאם הניח להם אביהן אחריות נכסים חייבין, אע"ג דמתה. ופליגא דרב פפא, דאי כרב פפא דאמר לא מחייב עד שעת אונסין אם כן עכשיו בשעת אונסין לאו נכסי דאבוהון אינון דהא ירתי והם שלהם, אלא משמע דמשעת משיכה איחייב אבוהון ומשום הכי מחייבי נכסים אלו באונסין אע"ג דירשי להו יורשין דכבר היו מחוייבין ועומדין הנכסים. ואיכא דמתני להא אסיפא, דטבחוה ואכלוה דהיכא דהניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם לגמרי משום דאבוהון פושע הוא, דאיבעי ליה לאודעינהו בשעת מיתה, וכיון דלא אודעינהו, מהשתא הוה ליה פושע ונתחייבו נכסיו אע"ג דלא מטא האונס עד לאחר שמת, הלכך משלמי לגמרי ולא בזול. ונקט דוקא טבחוה משום דהאי אונס אתא משום פשיעתו. והינו כרב פפא דאמר [לא] מיחייב באונסין משעת משיכה אלא משעה שנאנסה. וההיא שעתא לאו ממון אביהם, שהוא השואל הוא. אלא מהיורשין, ואינון לאו שואלין אינון וכדאמרן. ומסתברא כי האי לישנא דקאי אסיפא משום דלישנא בתרא הוא, ועוד משוה רב פפא עם הברייתא. והכי נמי מוכח בבבא מציעא פרק השואל, דשקיל וטרי תלמודא כמאן דמתני לה אסיפא ואליבא דרב פפא עלה דההיא דאמרי המשאיל אומר שאולה מתה והשואל אומר איני יודע חייב, ומקשי' התם שמעת מינה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב נימא תהוי תיובתא דרב נחמן, ובודאי להאי לישנא אתי דאי ללישנא קמא כיון דמשעת משיכה איחייב באנסיה הויא לה מתניתין דהתם כמנה הלויתי לך והלה אומר איני יודע אם החזרתי לך דחייב אפילו לרב נחמן אלא הכי הוא פסקא דמילתא, וכן הסכימו כל האחרונים ז"ל אע"פ שלא פסק כן הרמב"ם ז"ל.
<h2>דף לה.</h2>
אמר רבא ומי איכא מ"ד חייבי מיתות שוגגין וכו', פירוש חייבי מיתות אתקוש לחייבי ממון דהכי אמר קרא ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת וכי היכי דבתשלומין דממון לא מצינו חלוקה פעם לחייבו ופעם לפטרו אלא בכל ענין מחייבינן כדדרשינן מקרא דפצע תחת פצע כך במכה אדם דפטר ליה קרא במזיד מממון דכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש דמשמע הא אם יהיה אסון לא יענש ג"כ לא תחלוק בו דבכל ענין מפטר. ומיהו אע"ג דקיי"ל כתנא דבי חזקיהו דבין אתרו ביה בין לא אתרו ביה פטור מממון מ"מ לענין מתכוין ושאינו מתכוין דמשמע דפטור ממיתה לתנא דבי חזקיהו בשאינו מתכוין מדאצטריך ליה למפטר ממון. פליגי רבנן עליה, דרבנן אמרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב, והכי איתא ריש פרק אלו הנשרפין.
אלא כי אתא רבין אמר חייבי מיתות שוגגין. פירוש והא דר"ל ליתא והכי משמע במתניתין דמחייב ממון לחייבי כרתות ואית מלקות בכלהו.
<h2>דף לה:</h2>
הממאנת אין לה קנס ולא פיתוי ולא טענת בתולים. פירוש לא קנס אם היא אנוסה, ולא פיתוי אם היא מפותה, ולא טענת בתולים דבחזקת בעולה קימא, ואע"ג דאיכא עדים שנכנסה לחפה ולא נבעלה דאימא לא דיקי שפיר וכדפירשנו בפרק קמא.
<h2>דף לו.</h2>
החרשת והשוטה והסומא והאלונית יש להן. כל היכא דקטנות או נערות נינהו, החרשת והשוטה והבוגרת ומוכת עץ אין להם טענת בתולים, אמר רב ששת ר"ג היא כדתנינן לעיל [י"ב ע"ב] לגבי דמקל בדידה, דהיכא דטענה מוכת עץ או משארסתני נאנסתי נאמנת, ומשום הכי אין להן טענת בתולים, אימר דשמעת ליה לר"ג דקא טענה איהי היכא דלא טענה איהי כי הכא שהיא חרשת ושוטה מי שמעת ליה, אין, כיון דאמר ר"ג מהימנא כגון זה פתח פיך לאלם הוא, הילכך טענינן לה אנן דאלו היתה יודעת לטעון הוה טענה, והלכך אם קדש וכנס לאחר זמן טענינן ליה משנתארסה נאנסה וכתובתה מאתים, ואם קדש ובעל לאלתר טענינן ליה דמוכת עץ היתה וכתובתה מנה, אבל הא דחרשת ושוטה דיש להם קנס אפילו ר' יהושע היא דכלהו מודו דמוקמינן לה אחזקה דגופה.
הסומא והאלונית יש להן טענת בתולים, ובוגרת אין לה טענת בתולים, והאמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשון, אלמא אית לה דם בתולים דאי לית לה אמאי נותנין לילה הראשון האי דם נדה הוא, פרש"י ז"ל דאי קא טעין טענת דמים הכי נמי הב"ע דקא טעין טענת פתח פתוח, כלומר דכלהו בוגרות פתחן פתוח, אבל דמים יש להן, והינו דרב דאמר נותנין לה לילה הראשון, ובריתא דקתני אין להן טענת בתולים בטוען טענת פתח פתוח. וכן אמרו בירושלמי בוגרת כחבית פתוחה וזה מפורש בדברי רש"י ז"ל. ולפי גרסא זו הא דאמרינן ביבמות פרט לבוגרת שכלו בתוליה, ל"ד קאמר, אלא שאינה כשאר בתולות שפתחן צר, וזו פתחה פתוח. וכן כתב הרמב"ם ז"ל ואמר שטעות היא בנוסחי הגאונים ז"ל דגרסי אי דקא טעין טענת פתח פתוח הכי נמי הב"ע דקא טעין טענת דמים לומר דבוגרת אין לה דמים והעלו האחרונים ז"ל דאינו מחוור.
<h2>דף לו:</h2>
אמר רב פפא ש"מ האי שטרא וכו' זיופי זייף, כלומר הוא לעצמו, אבל למיחש לעדים שזייפו לא חיישינן, דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו, והלכך אי אתו סהדי גופיהו ואמרי כתב ידנו הוא זה ובפנינו הלוה לו או זכורין אנו שקנינו מידו כשר ומגבינן ביה, והא דחישינן ליה דאמרינן דהוא עצמו זייף הני מילי לההוא שטרא דהוה מהדר לזיופא כגון דאמרי עדים לדידן אמר לן זייפו לי שטר כך וכך על ראובן אבל לא על איניש אחרינא. א"נ על ראובן ומענינא אחרינא כשר. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שפירש אי אתו תרי סהדי ואמרי לדידן אמר זייפו לי כי האי שטרא אתרע ההוא שטרא עכ"ל.
מתניתין. ואלו שאין להם קנס הבא על הגיורת וכו'. והא דמשמע הכא שהאב חייב לתת קנס לבתו תמהו עליו בירושלמי דגרסינן התם אלו אחר בא עליה לאו קנסא לאביה, כלומר והיכי אמרינן הכא שחייב לתת קנס לית לה יד דברשות אביה היא, ותרצו תפתר שלאחר שבא עליה אביה מת, וכדרבי יוסי הגלילי. ברם כר' עקיבא אפילו לא מת אביה, ומשכחת לה בשנתארסה ונתגרשה, ובמתניתין דלקמן פלוגתיהו. והא דאמרינן נמי וכל המתחייב בנפשו פטור מן התשלומין, איכא למידק והלא אין מיתה וממון באין כאחד דמכי הערה בה חייב מיתה, ומתחייב ממון לא תהוי עד גמר ביאה כדאמרינן בפרק בן סורר ומורה גבי הא דאמרינן דחייבי כרתות נתן להצילו בנפשו. ורמינהי אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו כלומר אלמא מדמשלם לא נתן להצילו בנפשו, אמרוה רבנן קמיה דרב חסדא משעת העראה דפגמה איחייב ליה קטלא, ממונא לא משלם עד גמר ביאה, וי"ל דהתם הוא דמכיון שפגמה שוב לא ניתן להצילה בנפשו דאפגמה קפיד רחמנא כדאיתא התם, אבל הכא אע"ג דמשעת (התראה) [העראה] איחייב, מ"מ כל שעתה ושעתה עביד חיוב מיתה עד גמר ביאה, והכי איתא בירושלמי א"ר מנא גבי אחותו חלו עליו מיתה ותשלומין כאחת.
גמרא. תניא הפודה את השבויה ומעיד בה וכו' מעיד בה כדי. פירוש כלומר שלא פדאה איהו במעותיו. לא ישאנה, שמא עיניו נתן בה.
<h2>דף לז.</h2>
תניא. הגיורת שנתגיירה וראתה דם ר"י אומר וכו'. פי' מעת לעת, אם היתה גיורת מאתמול ובדקה עצמה היום ומצאה טמא כל הטהרות שנגעה מאתמול עד היום כלן טמאות, ולא אמרינן כיון דזימנין דבדקה תכף שנתגיירה, ולא מצינן למימר אז שתטמא מעת לעת דאתמול גויה הות ודם גויה כדם בהמה שאינה מטמאה, מ"מ כל היכא דאפשר למגזר גזרינן וצריכה להמתין ג' חדשים דברי ר' יהודה, ר"י מתיר ליארס ולינשא מיד. ורבינו אלפסי פסק כר"י משום דהלכתא כותיה לגבי ר' יהודה. ומקצת מן הגאונים ז"ל פסקו כר' יהודה. ורבינו אלפסי ז"ל מסתפק בפסקם כדכתב בהלכותיו ביבמות פרק ד' אחין וטעמא דר"י אמר רבה קסבר ר"י אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר, וליכא למיחש לעבור הילכך אינה צריכה להמתין כדי להפריד בין זרע טמא לזרע טהור אלא מותרת ליארס ולינשא מיד.
<h2>דף לח.</h2>
מתניתין. נערה שנתארסה ונתגרשה ר"י הגלילי וכו'. וכבר ק"ל בכולי תלמודא הלכה כר' עקיבא מחברו, וטעמא דר' עקיבא משום דדריש אשר לא אורסה יש לה קנס דהכי אמר קרא אשר לא אורשה ונתן לאבי הנערה הא אורשה לעצמה ואע"ג דדרשינן בתולה ולא בעולה כלל לא, לא לאביה ולא לעצמה נערה ולא בוגרת כלל. הא פריש ר' אלעזר בן שמוע תלמידו דר' עקיבא טעמא במתניתין דלקמן [מ' ע"א] דאמר יתומה שנתארסה ונתגרשה ר' אלעזר אומר האונס חייב והמפתה פטור וקרי רב עליה דר' אלעזר טובינא דחכימי משום דיהיב טעמא למילתיה דר' עקיבא דאמר לעצמה ואמר דטעמא משום שהיא כיתומה, מה יתומה אע"פ שיצאת מרשות אב מ"מ יש קנס לעצמה משום דלא אשתני גופה משום מיתת האב, גם בשנתארסה ונתגרשה דמפקא רחמנא לענין קנס מרשות אב מ"מ לא אשתני גופה מפני ארוסין ולפיכך קנסה לעצמה אבל בוגרת ובעולה אשתני גופה דנבעלה טפי מקודם כשהיתה נערה בתולה, ולפיכך אין לה קנס. ויתומה שיש לה קנס, בהדיא תניא בספרי, תני ר' חייא תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס דברי ר"י הגלילי.
<h2>דף לט.</h2>
בעא רבא מיניה דאביי בא עליה ונתארסה מהו, מי כתיב ונתן לאבי הנערה אשר לא ארוסה כלומר ומשום שנתארסה אחר שאנסוה אין סברא שיפסיד האב הקנס כיון דבההיא שעתא לא היתה ארוסה ולטעמיך הא דתניא בא עליה ונשאה לעצמה מי כתיב ונתן לאבי הנערה אשר לא נשואה, כלומר שאע"פ שלא היתה נשואה או כיון שנשאת האב מפסיד הקנס וה"ה בארוסין. הכי השתא, התם הואיל ובגרות מוציאה מרשות האב ונשואין מוציאין מרשות האב מה בגרות בא עליה ובגרה לעצמה אף נשואין בא עליה ונשאת לעצמה, ובדין הוא שלא יהיה הקנס לאב. אלא ארוסין מי קא מפקא מרשותא דאב לגמרי והא תנן נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה, הילכך אע"פ שעמדה בדין אחר שנתארסה קנסה לאביה, אבל אם עמדה בדין אחר שבגרה או נשאת קנסה לעצמה. [שותה בעציצו, בכלי] שבחר בו לשתות, כלומר על כרחו ישאנה, כדכתיב לא יוכל לשלחה.
<h2>דף לט:</h2>
פיסקא. המפתה לכשיוציא, לכשיוציא אשתו היא וכו', פירוש כשלא ירצה לכנסה, דמפתה אם רצה להוציא מוציא שנאמר מהור ימהרנה לו מדעתו, אבל אם כנסה נפטר מקנס ומפסיד אביה הקנס ויש לה כתובה כיון דמצי מגרש לה. הראב"ד פירש בניחותא כלומר מדקאמר לכשיוציא נמצאת שכבר היתה אשתו, וא"כ היכי תנן שנותן קנס והלא נפטר מהקנס שחמשים שקל הם מאתים ואינו חייב ליתן לו אלא מנה דבעולה היא, ומשני אימא לכשלא יכנוס, מ"מ מדבריו אנו למדין דמפותה אין לה כתובה אלא מנה ואפילו כשפתה בעלה עצמו וזה קצת תימה. תניא נמי הכי אע"פ שאמרו המפתה נותן לכשלא יכנוס בושת ופגם נותן מיד שהרי אפילו אם נשאה אי מבייש לה בעלה או חביל לה חייב לשלם לה, השתא נמי משלם לאביה שאינה יכולה למחול זכות אביה.
ואחד האונס ואחד המפתה בין היא בין אביה יכולין לעכב, תימא היאך יכולה היא לעכב והלא האב רשאי לקדש את בתו לכל מי שירצה על כרחה, ותירץ רש"י ז"ל בקדושין דאין מיאונה מועיל שלא תנשא לו אלא מועיל שהמפתה נותן קנס אף על פי שישאנה כאלו לא נשאה מאחר שמאנה, דכתיב אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין, ת"ל אם מאן ימאן מ"מ.
<h2>דף מ.</h2>
מתניתין. כיצד הוא שותה בעציצו וכו'. גמרא, וניתי עשה ונדחה לא תעשה, כלומר דמדקאמר לן בעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה נשמע דכי כתב רחמנא ולו תהיה לאשה אשה שיש לו בה הויה, ולמעוטי דוקא חייבי מיתות וחייבי כרתות, אבל חייבי לאוין מנא לך ולמדרש אשה הראויה לקיימה ושנדחה העשה, ומשני כי אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת דלא אפשר דלא לקיומי העשה דא"א בשום צד לבטלו, אבל הכא אי אמרה לא בעינא ליה מי איתיה לעשה כלל, כלומר ועשה כי האי קיל ולא אשכחן עשה כי האי דדחי, וא"ת והא סדין בציצית דאי בעי פטר נפשיה בטלית של צמר ואפילו הכי דחי, י"ל דהתם מיהא איתיה לעשה, אבל הכא דאי בעי ליתה לעשה כלל לא דחי, א"נ ליתיה לעשה כלל דמלמדין אותה לומר לא בעינא ליה ואפילו אמרה בעינא ליה כיפינן לה עד דאמרה לא בעינא, וכי אמרה הכי אנן סהדי דניחא לה כדאמרינן משום מצוה לשמוע דברי חכמים.
<h2>דף מ:</h2>
גמרא. כל מקום שיש מכר וכו'. אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' מאיר, אבל חכמים אומרים יש קנס במקום מכר, והלכתא כרבנן. אע"פ דסתם לן תנא כר' מאיר מדאמרינן פרק נערה שנתפתתה א"ר שמעון ב"ל המוציא שם רע על הקטנה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה, נערה מלא דיבר הכתוב, ללמדך כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע, אלמא כרבנן סבירא ליה, וההיא מימרא באפי נפשה היא, ולאו לפרושי טעמא דרבנן אמרה ריש לקיש, אלא באפי נפשה. וסוגיית האמוראין מכרעת יותר מסתמי המשניות דבתראי אינון. ועוד דטעמיהו דרבנן עדיף מדר' מאיר שהם דורשין מסורת ומקיימין מקרא, ור' מאיר לא איכפת ליה בנער דבכל התורה כלה חסר ובמוציא שם רע מלא, וסוגיין בכלא תלמודא למדרש כי האי גונא, הילכך כרבנן קיי"ל ויש לה קנס לקטנה, אבל מפותה ובוגרת אין להם כלום, דהכל שלה וכיון דמדעתה עבד אחולי אחילתיה לגבה, אע"ג דיש בושת לבני משפחה כיון שהיא ביישה עצמה ועקר ממון הבשת דידה הוי פטור מכלום, אע"ג דלא בעי לכנוס אותה, והא דתנן במ' בוגרת [אין לה] לא מכר ולא קנס דדיקינן מינה קנס הוא דלית לה הא בשת ופגם אית לה, איירי באנוסה דוקא, והא דאמרינן דמשלמי קנס בקטנה או נערה בין באו עליה כדרכה בין שלא כדרכה דמשלמי ואפילו באו עליה עשרה בזה אחר זה שלא כדרכה משלמי קנס, דעדיין בתולה היא ממקום בתולים, וכדתניא בבריתא פ"ק דקדושין באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כלם בסקילה, רבי אומר אומר אני הראשון בסקילה וכלן בחנק, וא"ר זירא מודה ר' לענין קנס דכלהו משלמי, וכן נמי תניא בספרי ושכב עמה כל שכיבה כלומר בין כדרכה בין שלא כדרכה, וידוע דשני משכבות באשה, ובירושלמי בפרקין נמי גרסינן בפנויה באו עליה עשרה שלא כדרכה ואחד כדרכה כלם בקנס, כלן כדרכה הראשון בקנס והשאר פטורין. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות נערה בתולה, ואין האונס והמפתה חייב בקנס עד שיבא עליה כדרכה ובעדים, וכבר תפש עליו הראב"ד ז"ל בהשגותיו. ואפילו מצא הרב ז"ל איזו סוגיא מגומגמת, אין סברא שנדחה הלכות מפורשות במקומן מחמת סוגיא מגומגת שלא במקומה, ולענין להנשא אי איפשר שתנשא לכלם הילכך אי זה מהם שתרצה היא יכנוס דהכי גרסינן בירושלמי ביררה אחד מהם נפטרו כלן מלא תעשה, אמרה אי אפשי בוררת וחוזרת ובוררת, ע"כ בירושלמי. והדין נותן שהרי יכולה לעכב וכיון שמעכבת בזה הרי לא חל חיוב כניסה עליו אלא על זה שהיא רוצה להנשא לו.
<h2>דף מא:</h2>
גמרא. והלכתא פלגא נזקא קנסא, דהואיל וכל ח"נ אינו [אלא] בנזק דלאו אורחיה, לאו על מריה הוה רמיא מילתא למנטריה בהכי, אלא קנסא הוא כי היכי דלוסיף ביה נטירותא. הלכתא, אין, (אבל) טעמא מאי איתותב אי משום דלא קתני כל המשלם כמה שהזיק הא לאו תיובתא הוא דכיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא משום שהוא תולדה של רגל, ונזקי רגל לאו קנסא הוא אלא ממונא, שהרי מועדת מתחלתה. וגבי צרורות המנתזין ברגליה הוא דאקיל רחמנא, וכיון דממונא הוא דמשלם על פי עצמו לא פסיקא ליה למתני כל שאינו משלם כמה שהזיק, אע"ג דמשמע פחות נמי דהא איכא האי.
והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא האי כלבא דאכל אמרי, פירוש שחנק טלאים חיים ואכלן משונה הוא, או שונרא דאכיל תרנגולי רברבי משונה הוא דאין דרכן בכך, וכל נזק משונה בבהמה הוי תולדה דקרן, כשור תם שאין דרכו בכך וחצי נזק דמשלם, וכיון דקנסא לא מגבינן ביה בבבל שאין שם סמיכה בזקנים, והדיינים לא מקרו אלהים, כלומר מומחין וגבי קנס כתיב אשר ירשיעון אלהים. ואי תפס ניזק ממונו של מזיק קנס דחצי נזק לא מפקינן מיניה ואין צריך לבוא לצעוק לפנינו. ואי לא תפס ואמר אקבעו זימנא. שילך לדון לארץ ישראל מקבעי' ליה, ואי לא אזיל משמתינן ליה, ובין כך ובין כך משמתינן ליה, דאמרינן ליה סלקא נזקך מדר' נתן דתניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע, שנאמר ולא תשים דמים בביתך. וכתב הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל דדוקא כלב וכיוצא בו שאינו עשוי למלאכה אבל שור דלמלאכה עביד ורוב תבואות בכח שור לא עבדינן הכי, אלא אמרינן ליה דליעביד נטירותא מעלייתא, והא דאמרינן דאי תפס לא מפקינן מיניה לא שנא הודה קמי תפיסה ל"ש הודה אחר תפיסה לא מפקינן מיניה, ואע"ג דאמרינן מודה בקנס פטור היינו הודאה בפני ב"ד, אבל האידנא ליכא ב"ד מומחין, כדאמרינן התם שאני רבן גמליאל דשלא בב"ד אודי וכדאמרינן נמי אין מועד בבבל משום דבעינן העדאה בב"ד וליכא. הלכך אי תפס לא מפקינן מיניה דכיון דאנן הדיוטות אנן הוה ליה כמודה חוץ לבית דין בפני שנים או ג' הדיוטות, שאינו (פוטרן) [נפטר] מקנס, וכדאמרן. והיכא דלא תפס דאמרינן דלא מגבינן ביה בדייני בבל. מיהו הגאונים ז"ל כתבו שמנדין אותו עד שיפייס חברו, וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל בתשובה ובפרק החובל, מנהג שתי ישיבות אע"פ שאין גובין קנס מנדין ליה עד דמפייס לבעל דיניה. וכד יהיב ליה שיעור מאי דחזי למיתב ליה שרו ליה לאלתר בין אפייס מרי דיניה בין לא איפייס ע"כ. וכן בתשובות הגאונים מעשה באחד שהפיל שנו של חברו ונדהו מר רב צדוק זצ"ל ואמר דבר קצוב אני חותך עליך לך ופייסו או בדברים או בממון, ועוד תשובה לרב שלום מנדין אותו עד שמפייסו בלא שום ב"ד, וכן מנהג בשתי ישיבות. ולרב נטרונאי ז"ל אע"פ שאין פוסקין עליו דין לשלם דמי שנו או דמי עינו ודאי מנדין אותו עד שמפייס אותו בין במועט בין בהרבה. ורב שרירא אמר לא מצינו בתלמוד לנדותו אלא עד דמסלק הזקו מדר' נתן. וסמכו מכאן האחרונים וראשי ישיבות בזמן שראו הפסד גדול כאשר אין דנין דיני קנסות נגבין ועשו תקנות לנדות את החובל עד שמפייס את הנחבל בקרוב כי אין דרך לדקדק, ולא שאומרים לזה כי כן קצבנו לתת כך וכך, ולא לזה כך קצבנו עליך ליטול. כי זה הוא דין קנסות. אלא משערים בלבם שעור קרוב ואין מגלין אותו ומנדין את החובל עד שיפייס את הנחבל ומחרישין ממנו ורואין עד כמה מגיע לתת לו אם קרוב לאשר יש בלבם והנחבל אינו מקבל אומרים לו אין לנו כח לנדותו יותר מכן ומתירין לו, ואם רחוק ממה שבלבם מנדין ומחרישין עד שיקרב לאותו שעור, ועוד הוסיף הוא ז"ל בתשובה שמודיעין אותם שאין דנין את הדין שכבר פסלה אותם בכך. ונראה מן הירושלמי דהיכא שאין הנחבל קובל מזה שאין אומרין למזיק צא ידי שמים, דאמרינן התם מהו שיאמרו לו צא ידי שמים נשמעינה מן הדה מעשה ברבן גמליאל שהפיל שנו של טבי עבדו אתא לגבי ר' יהושע אמר ליה טבי עבדי מצאתי עלה לשחררו, א"ל ומה בידך ואין קנסות אלא בב"ד ובעדים ויאמרו לו צא ידי שמים, הדה אמרה אין אומרים לו צא ידי שמים, על הא דאמרינן האי כלבא דאכל אמרי תמה הרשב"א ז"ל דמשמע דדוקא משום שהוא קנסא הוא דאמרינן דלא מגבינן ביה בבבל והלא אפילו הוה ממונא לא מגבינן ליה בבבל דהא קיי"ל דלא עבדינן שליחותייהו אלא במידי דשכיח כהודאות והלואות והני לא שכיחי והעלה בצ"ע. אמר המחבר ואיפשר לי לומר דרש"י ז"ל מישב זה דפירש הא זוטרי מגבי', והאריך דחצי נזק הוא כתולדה דקרן תמה שאין דרכה בכך והכי קאמר השתא דאמרת פלג' נזקא קנסא, כלומר בתולדה דקרן הילכך האי כלבא וכו' הוא שהוא קנס הא זוטרי אורחיה הוא והוו להו נזקי דשן דהוא ממונא ושכיח. אבל משום רברבי לא אתא, דאפילו בלא קנס נמי לא מגבינן, אלא לאשמועינן כזוטרי דממונא הוא ושכיח כנ"ל.
מתניתין. נערה שנתפתתה בשתה וכו'. פירוש והצער בתפושה, הצער נמי לאביה באנוסה, ואע"ג דאמרינן בהחובל דצערא דגופה הוא ולא זכי ליה רחמנא שני האי צערא שהוא של אביה שהרי יכול למסרה לחפה דאיכא צער זה והכי איתא בירושלמי וכן הסכימו המפרשים ז"ל.
לא הספיקה וכו', כתב הרא"ש ז"ל דאפילו אמפותה קאי, כפשט' דמתניתין דכיון דבשעה שנבעלה היה לה אב ואינה יכולה למחול שהרי גופה של אב היה שוב לא הויא מחילה אע"פ שחזרה וזכתה בו בשעת העמדה בדין. וכן כתב הריטב"א ז"ל ואמר שכן נראה מן הירושלמי, ואעפ"י שלא כתב כן הרמב"ן ז"ל. ומיהי בשת ופגם וחבריה' דממונא נינהו, זכה בהם האב והרי הם של אחים, אע"פ שלא הספיקה לעמוד בדין, וכן הסכימו רוב האחרונים ז"ל, וכן כתב הרמב"ן ז"ל אע"פ שאין כן דעת התוספות. והא דאמרינן עמדה בדין ולא הספיקה לאו למימרא שאין האב יכול לתבוע הקנס שלא מדעתה, שהרי האב הוי בעל דבר בזה, אלא נקט הכי משום דמכחה בא וכן כתב הריטב"א ז"ל, ר' שמעון אומר לית הלכתא כותיה.
<h2>דף מג.</h2>
גמרא. מה מציאתה בחיי האב לאב. פירוש לכו"ע, שהרי תקנו מציאתה לאב משום איבה שלא ימסרנה למנוול ומוכה שחין, לאחר מיתת האב ליכא האי חששא כלל, וא"כ הוא לעצמה לכ"ע, הכי נמי הוי הדין במעשה ידיה, אבל ממעשה ידיה גופיהו אינו יכול להוכיח אע"פ שהדין נמי כן דלאחר מיתה ליכא למיחש לאיבה כלל, דמ"מ איבה דמעשה ידיה הוא משום מזונות, וכיון דנזונית משל אב לאחר מיתת האב כמו בחיי האב אף ע"פ שהטעם משתנה דהשתא הוא מדין תנאי מה שאין כן בחייו, מ"מ כיון שנהנית גם עכשיו ממנו כבתחלה, היה אפשר לומר שתשאר גם היא בדינה שיזכה הוא או יורשיו במעשה ידיה, מה שא"א לומר בטעם מציאתה, כנ"ל. והנכון כפרוש התוספות שאמרו דלקמן משמע דמציאתה לאב אע"ג דלא מתזנא מיניה דומיא דכסף קדושיה, ולפי זה ודאי לאחר מיתה אין לו כסף קדושיה ולא מציאתה.
<h2>דף מג:</h2>
גמרא. טעמא דהשיאה וגרשה וכו'. פירוש טעמא דשני תנא בלישניה דנקט חדא בגרושין וחדא באלמנות משום דלאו לישנא דקלקולא דהא חזיא לאנסובי, אבל נתארמלה תרי זמני דתו אסורה להנשא דקטלנית היא הוי לישנא דקלקולא ומשום הכי לא נקט הכל כסדר אלמנות. ואגב אורחיה, ולא נקט הכל בגרושין אע"ג דלאו לישנא דקלקולא היא דהא מתגרשת בעל כרחה והוא אינו מגרשה אלא לרצונו, וא"כ לאו גרמא דידה הוא, אלא משום דלא שמעינן אי הלכה כר', דהוה אמינא ה"ה באלמנות תרי זמני, אבל השתא מדשני אשמעינן דאינו ראוי למנקט בחד לישנא ומשום גרושין ליכא למימר א"כ שמעינן משום דק"ל כר' דבתרי זמני הויא חזקה דאם נשאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא, וא"כ הוי לישנא דקלקולא נקיט הכי, והא דשני לישניה נמי בארוסין אע"ג דליכא למימר דתרי זימני באלמנות ארוסין הוי לישנא דקלקולא, דא"כ הוה קשה למ"ד מעין גורם, מצי למימר דאגב סיפא נקט הכי ברישא. וליכא לפרושי דטעמא דאית לה כתובתה משני משום דחדא בגרושין הא אם נקט באלמנותה כיון דנמצאת קטלנית בשני לית לה כתובה מיניה דמה נפשך אי משום דאטעתיה אפילו לראשון הוה לה למהדר אי משום דלא מצינא למימר בה לכשתנשאי לאחר וכו' הא ליתא אלא היכא דלא תפסי בה קדושי מחמת איסור אישות או דלא שיכי בה כלל כגון שמתה, אבל הכא דתפשי בה קדושי שפיר קרינא ביה לכשתנשאי לאחר ודוקא משני אית לה דכי נשאת לו לא הוחזקה עדיין אבל נשאת לשלישי עם שיודעת שהוחזקה והטעתו ממש לית לה כתובה, וכן כתב רב אחא גאון ז"ל, ובזה הסכים הרמב"ן ז"ל וכל האחרונים ז"ל.
פסקא. כתובתה שלה. ומגבא מאימת גביא וכו'. פירוש מאימת גביא האי דכתב לה כתובה מן הארוסין משום שאם גרשה או נתאלמנה לא תצא חנם, כיון שחזר וכתב לה בשעת נשואין וכתב לה תוספת ואף כי כתב בלשון ואוסיפית לך אמנה מאתים דאית לך עלי מן הארוסין ועכשו באת לגבות כתובתה ולטרוף ממשעבדי מאימת גביא נימא אמנה מאתים דמעיקרא אוסיף וא"כ תטרוף לקוחות מזמן ראשון ממנה מאתים, או דילמא כיון דשאר אינשי לא כתבי כתובה משעת ארוסין אע"ג דהאי כתב אחולי אחילתיה לשעבודא קמא דסתמא דמילתא אשעת נשואין סמכה דעתה, כך פר"ח ז"ל, וכן הסכים הרמב"ם ז"ל ורוב האחרונים ז"ל.
<h2>דף מד.</h2>
אמר רב נחמן ב' שטרות היוצאין בזה אחר זה וכו'. פירוש ב' שטרות של מכר או מתנה או כתובות לפי שאין דרך לכתוב ב' שטרי מכר או דברים אלו אלא כשיש אי זה טעם בשטר אחרון, אבל שטרי הלואות אינן בכלל זה שהרי עשוי אדם ללוות ולחזור וללות, כן פרש"י ז"ל, וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל והביא ראיה משלהי בתרא דאמרינן ב' שטרות של חמשין חמשין וכו', דאי אוסיף וכו' לתוספת כתביה אם הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ושניה של שלש מאות, דלא אמרינן בטלה שניה הראשונה, אלא אי בעיא גביא מזמן ראשון תגבה הראשונה ולא יותר ואם מזמן שני תגבה הג' מאות, ומיהו דוקא בכה"ג שהתוספת בכתובה השניה, אבל אם הראשונה של שלש מאות ושניה של מאתים תגבה שתיהן, דהשתא לא שייך למימר האי טעמא דאי מזמן שני גביית שתגבה דוקא השניה דאיך תגבה הפחותה מפני שמפסדת בהמתנת זמן, וכן פרש"י והרא"ש ז"ל.
ונ"ל דכל היכא דאפשר למצוא טעם לומר דלתוספת כתביה לא אמרינן אודויי אודי ולא אחולי אחליה, אלא דוקא בשכתב שני שטרות על שדה אחת בלא שום תוספת שאין בהם ריוח אלא מהנחת זמן, אבל הכא הא מצינן למימר לתוספת כתביה. וכן נראה דאף כי יהי השטר האחרון של ג' מאות אם כתב צביתי ואוסיפית לך על השטר הראשון שטר זה שתגבה הכל השטר הראשון מזמן הראשון, והשטר השני מזמן השני, ולא דמיא למנה מאתים ותוספת דאמרינן דאחד זה ואחד זה דוקא מן הנשואין כדכתיבנא לעיל דהתם אשעת נשואין סמכה דעתה. ראשון במכר, אם שטר הכתוב על שדה זאת כתוב בלשון מכר, והשני שכתב נמי עליו הוא בלשון מתנה אע"פ שזמנו מאוחר אין לנו לומר שבטל שני את הראשון דהא מצי למימר דליפות כחו הוא דכתב ליה, משום שאם רוצה בעל המצר לסלקו ממנו יצניע שטר מכר ויראה לו שטר המתנה, ובמתנה לית בה דינא דבר מצרא. ושמא כשיראה שמכח מתנה בא לו ישתוק ולא יערער עוד ומשום יפוי כח זה כתבו, ומיהו ודאי אם ירצה בעל המצר להשביעו או להחרים או שמא בא לו מכח מכר הרשות בידו וכמו שכתב הריטב"א ז"ל בשם הרמב"ם ז"ל, אבל אם לא היה מצניע שטר המכר אע"פ דאית ליה שטר מתנה יוכל לסלקו דלא גרע ממתנה דאית בה אחריות דאית בה משום דינא דבר מצרא.
וכתב הרא"ש ז"ל והיכא דלא שייך דינא דבר מצרא כגון שהמוכר או הלוקח עצמו מצרנים, נראה שבטל שני את הראשון, ומיהו אם אפשר למצוא שום יפוי כח שבמתנה אין בה אחריות ובשטר מכר יש אחריות ואם יטרפו אותו ממנו יחזור עליו ויגבה מעות הכתובים בשטר אחולי(ה) אחליה, כלומר דאקנייה ניהליה בשטר או בקנין, והדר (ו)קבליה במתנה או שקנאו, דאי לאו הכי לא מהניא מחילה לגוף הקרקע כדאיתא פרק הכותב, ולהקנאה קרי הכא מחילה ודכותה פרק חזקת אחולי אחיל לי דסייע בגודא בהדאי ובה"ג משכחת לה דאחיל לשעבודא קמא. וכתב הרא"ש ז"ל דגבי מתנה שייך נמי אחולי שעבודיה דנפקא מינה כגון שבין זמן ראשון לזמן שניקנה הנותן שדה אצל שדה זו שנתן, והשתא אחליה מקבל לשעבודיה שלא יוכל לסלקו משום דינה דבר מצרא, א"נ נפקא מינה לענין זה שיטרפנו בעל חוב של נותן שבין זמן ראשון לזמן שני, א"נ אם הנותן אכל פירות בין זמן ראשון לשני מחל לו. אורועי סהדי, למ"ד אודויי אודי שהשטר הראשון מזוייף, א"כ הוא פוסל העדים החתומים בו ומעתה בכל שטרי שלו שיהיו חתומים עדים אלו לא יגבה בהם, שהרי פסלם לדידיה ולגבי נפשיה מהימן, אבל לפסלם על אנשי דעלמא לאו כל כמיניה אורועינהו, וכן כתב הרמב"ן והרא"ש והריטב"א ז"ל ואע"פ שלא פירש רש"י ז"ל כן. וכתב הריטב"א ז"ל דנראין דברי האומרין דאע"ג שהעדים החתומין בשטר הראשון הם הם העדים בשטר השני אמרינן נמי אודויי אודי, כלומר שמתחלה היו פסולין, אלא שחזרו בתשובה והחתימם בשטר שני. ונפקא מינה שיפסלו לו לכל מה שהעידו עליו קודם זמן שני ודייקי האי פירוש מדלא נקט תלמודא איכא ביניהו שהעדים החתומין בשטר הראשון חתומים בשטר השני דלמ"ד אחולי אחיל איכא למ"ד אודויי אודי ליכא שהרי לא פסלם כיון שהחתימם בשטר שני אלא ודאי כדאמרן, דאפילו הכי פסיל להו לכל מה שהעידו לו תוך זמן שני, והארכתי בזה אע"ג דלית הלכתא כותיה אלא כרב אחא דאמר אחולי אחליה משום דנפקא מינה היכא שהודה בפירוש.
וכתב הרמב"ן ז"ל דהיכא דנמצאו עדי שטר שני קרובים או פסולין תחזור השדה ללוקח שהרי הודה הלוקח שהראשון פסול, והשני נמצא פסול ג"כ והרי אין כאן לא מכירה ולא מתנה. ואליבא דהלכתא צריך לומר כגון שהודה בפי'. אבל למ"ד אחולי אחילתיה דהלכתא כותיה אע"פ שמחל השעבוד לא מחל הקרקע הילכך אפילו בלא שטר שני הקרקע ברשות לוקח הוא לעולם, וכן נמי אלו כתב בשטר שני חצי שדה כיון דבשטר ראשון כתוב כל השדה כלו ללוקח אליבא דמ"ד אחולי אחליה. למכנש פירי, מי שאכל הפירות אם ישלם אותם אם לאו. ולטסקא, שבעל הקרקע נותן למלך, דלרב אחא כותיה אחולי אחיל לשעבודא אבל קרקע ופרי בחזקת לוקח, ואם אכלם מוכר בין זמן ראשון לזמן שני ישלמם ללוקח והלוקח חייב בטסקא שהוא בעל הקרקע. וכתב הריטב"א ז"ל דלא מיבעיא אי מפרש דלא אחיל ליה אלא אחריות השטר דפשיטא ודאי שגוף הקרקע ברשות לוקח הוא לעולם מזמן שטר ראשון, אלא אפילו נפרש דאקנויי אקנייה ניהליה וכמו שפירשנו לעיל כיון דלא ידעינן אימת היתה הקנאה זו והשטר הראשון קיים אני אומר שעד היום היתה ברשות לוקח וא"כ הפירות שלו והיום הוא שמכרם וחזר (ולקחה) [ולקחם], ועל המוכר להביא ראיה מתי חזר (לקנותה) [לקנותם]. ונראה שהוא פשוט שאם מביא ראיה שיש זמן רב בין ההקנאה ובין המכירה השני', שאע"פ שהפירות הם של מוכר שחזר באותו זמן להיות קונה, מיהו גם הוא ישלם הטקסא של אותו זמן שהרי באותו זמן הוא בעל הקרקע.
והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין, בין מנה מאתים ותוספת לא תטרוף אלא מהלקוחות שלקחו מזמן נשואין. וכתב הריטב"א ז"ל דליכא למימר הא בטל שני את הראשון, דשני הכא שדרך העולם לכתוב שתי כתובות אלו על דעת לגבות אחת מהן דוקא, תירץ לנו הרב ז"ל בזה דלא יקשה לן הלכתא אהלכתא דקיי"ל כרב נחמן דאמר בב' שטרות שהוסיף בשניה אי זה דבר כדלקמן דאי בעי בהאי גביא ואי בעי בהאי גביא, וקיי"ל הכא דהלכתא אחד זה וכו' שלא תגבה אלא מזמן שני ולא אמרינן אי בעי בהאי גביא ואי בעי וכו'. וכתב רב שרירא גאון ז"ל דאלו גרשה או נתארמלה מן הארוסין לא טרפא ממשעבדי דאומדן דעתא דלא אסיק אדעתיה דלטרוף לקוחות עד שעת נשואין, ואע"פ שכתב לה מן הארוסין וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות אישות המארס את האשה וכתב לה כתובה ומת או גרשה גובה עקר מבני חורין ואינה גובה תוספת כלל, ואע"פ שאינו נראה נכון בעיני קצת מן האחרונים ז"ל.
מתניתין. הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזנתה הרי זו וכו' ולידתה בקדושתה. פירוש היא בסקילה מדכתיב וסקלוה וכו' ומתה, והאי ומתה מיותר לדרשא לרבות זאת למיתה, אבל אפילו לידה שלא בקדושה, אי אפשר לרבות מדכתיב בישראל בפרשתא דמשמע למעט גרים ומתה לרבות בגרים, א"כ היא זו דלידתה בקדושה, כיון דהורתה ולידתה בקדושה הרי היא כבת ישראל, יש לה וכו' אפילו בישראל גמורה מיירי.
<h2>דף מד:</h2>
גמרא. א"ר יוסי בר חנינא המוציא שם רע על היתומה וכו' פירוש כי האי גונא, שהיא יתומה הך גיורת דרחמנא אפקריה לזרעיה דגוי, והלכתא כרבא, דהכי תנן במתניתין דהורתה שלא בקדושה אין לה קנס, משמע הא ישראלית גמורה יש לה קנס אע"פ שהיא יתומה, דההיא נמי יתומה היא, ומתניתין דאלו נערות דתני גיורת פחותה מבת ג' שנים ויום אחד יש לה קנס אתיא כרבא.
<h2>דף מה:</h2>
מכת מרדות. כ' הריטב"א ז"ל בעל הערוך פי' מכת מרדות מכין אותו עד שתצא נפשו. וכן כ' הרמב"ם ז"ל גבי האוכל מצה בערב הפסח, ובפירוש המשנה במסכת נזיר פירש שמכין אותו לפי אומד ב"ד. וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל שמכין אותו באומד ולהקל ממלקות של תורה. ונראין הדברים דבכל דבר שיש לחוש להבא שלא ימשך בעברה מכין אותו עד שתצא נפשו או שיקבל עליו כראוי דברי חכמים וכל שהיא על עבירה שאינה נמשכת אלא ליסרו לשעבר דנין אותו באומד דעת ב"ד ובפחות ממלקות של תורה, ונראין דברי האומרים שאין לדקדק במכת מרדות ברצועה של מלקות האמורה במסכת מכות.
<h2>דף מו.</h2>
תניא. כיצד הוצאת שם רע בא לפני ב"ד ואמר וכו'. פירוש זנתה מעיקרא יש לה כתובה מנה, האי תנא סבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. ומיהו לא קיי"ל כותיה וכדכתב רבינו אלפסי ז"ל דכרבא קיי"ל דאמר מקח טעות לגמרי משמע ולית לה כלום כדאיתא פרק קמא, אם בעל כדכתיב פשטיה דקרא ובא אליה ואקרב אליה, לוקה דכתיב ויסרו אותו, ולמדנו שהוא מלקות מויסרו אותו דבן סורר ומורה שהוא מלקות דגמרינן בן מבן הכות הרשע דכתיב גבי ארבעים יכנו. ונותן מאה סלע. דכתיב וענשו אותו מאה כסף, לא נאמרו וכו', כדמשמע הפרשה לא מצאתי לבתך בתולים וכדפירשנו, אבל ופרשו השמלה לאו דוקא דברים ככתבן אלא מלמד שבאין עדיו של זה ועדיו של זה ובוררין את הדבר כשמלה חדשה. וכן שישאו ויתנו בדבר בסתר והוא לשון כבוד כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכותיו. והם מעידים אותו מאיליהן, וכ"ש שאם לא באו עדים שהוא פטור אע"פ שהוא מוציא השם רע שאומר זנתה תחתי משום דפרשה בעדים משתעי, דהא דכתיב ואלה בתולי בתי ר"ל אלה עדים המכשירין את בתי, דפשיטא דבלא עדים לא סקלינן לה על פיו. וכן משמע מקרא שצריך שיאמר לעדים בואו העידוני דכתיב ושם לה עלילות דברים, אבל כל היכא דלא אמר העידוני אינו לוקה ואינו משלם. ומיהו מכין אותו מכת מרדות ואפילו לא אמר זינתה תחתי אלא שאמר לא מצאתי לה בתולים מכין אותו מכת מרדות. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל. עד שיבעול כדרכה. דלא מצאתי בתולים במקום בתולים משמע א"כ בעל כדרכה ומצאה בעולה.
<h2>דף מו:</h2>
גמרא. בכסף מנלן דאמר רב יהודה אמר רב ויצאה וכו'. פירוש ויצאה חנם לא אצטריך תו למכתב אין כסף וקרא יתירה הוא למדרש אין כסף לאדון [זה], דגבי אמה עבריה כתיב כשיצאה בסימני נערות כדילפינן בקדושין דביוצאה בסימנין משתעי קרא אבל יש כסף לאדון אחר כשיוצאה מרשותו ומנו אב שאין לה אדון לבת ישראל חוץ מזה אלא אביה, דמסתברא יציאה דכותה הוא, דלגמרי ממעט הך יציאה מדין הך יציאה מה התם בכסף לאדון אף הכא בכסף לאדון ומה התם ממעטינן הכסף בנערה אף הכא מרבינן הכסף בנערה, וכן פירש ר"ח ז"ל והא דנקט לישני מעוט לא קאי אכסף דרבוי הוא לאב אלא לענין שיוצאה מרשותו ומתמעט מדינו שעליה וכן פרש"י ז"ל דכי קא ממעט קרא יציאתה מרשותו בקדושין מתורת יציאה מרשות אדון בסימנין וכיון דשמעינן דכסף קדושין שלו ממילא שמעינן דמקבל קדושיה, דסברא היא איהו שקיל כספא ואיהי מקבלא קידושיה, וכן דעת הרא"ש ז"ל בתוספות. הילכך אם קבלה הנערה קדושין שלא לדעת האב אינה מקדשת, דהא דמבעיא לן כסף קדושיה אי דידה הוו אי לא הכי פירושא כשהיא מתקדשת ע"י עצמה אם יהו הקדושין שלה דאלו שיהיה יכול האב לקדשה וליטול כסף קדושיה פשיטא לן דמבתי נתתי לאיש הזה נפקא לן דזכי ליה רחמנא לאב למסרה לחפה, וא"כ ה"ה למסרה לקדושין וההוא קרא כשזנתה נערה מיירי, דאז היא בסקילה כשזנתה בעודה נערה וארוסה. וכיון דאסיקנא דאפילו אי מתקדשת ע"י עצמה הכסף לאביה, ופירושה דכיון דאיהו מקבל כספא יש לו לקבל הקדושין משמע שאין לה רשות לקבל קדושיה כנ"ל, והדין נמי דין אמת הוא, וכתבו הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות אישות, וכיון דזכי ליה רחמנא לאב בבתו נערה ק"ו בקטנה דזכי ליה שיכול למכרה, נפקא ליה מרשות אדון לגמרי, דשוב אין לו רשות במעשה ידיה הלכך דין הוא שאם היה שם כסף יהיה של אדון אבל הכא אכתי מחסרא מסירה לחופה, ולא יצאה מרשות האב, ואינו מפסיד כלום בקדושין הללו, א"כ למה יהא הכסף שלו. מהפרת נדרים וכו', הלכך הוא מפסיד ביציאה זו, וא"כ דין הוא שיהא הכסף שלו.
<h2>דף מז.</h2>
פיסקא. בהפרת נדריה. דכתיב בנעוריה בית אביה וכו', פירוש בנעוריה, ואע"ג דכתיב ואם הניא אביה אותה, דמשמע שיכול האב להפר לה וכתיב ואסרה אסר בבית אביה בנעוריה דמשמע נמי דאפילו בנערה משתעי קרא אורחא דתלמודא למנקט חד מתרי קראי, תקינו לה פירי כדלקמן תחת פרקונה.
פיסקא. נשאת יתר עליו הבעל, ת"ר כתב לה פירות כסות וכו'. פירוש פירות, פסק לה האב בנדונייתא שתכניס לבעלה מטלטלין כגון פירות תלושים וכסות וכלים וכתבן לה מן האירוסין, נתארמלה מתניתין היא לקמן דתנן אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף, ועלה א"ר אלעזר בן עזריה שלא כתב לה תוספת אלא על מנת לכנסה ומנה מאתים דתקון לה רבנן הוא דאית לה הכא נמי איהי לא כתב לו ודא נדוניא דהנעלת ליה אלא ע"מ חיבת נשואין, ואע"פ שלא פירש, והא דקתני שיבאו עמה לבית בעלה לא שהתנה כן בפירוש אלא כלומר שכתבן כדי שתנשא בהן, ואשמעינן דאיירי הכא בשלא נשאת עדיין, ולהכי מייתי לה עלה דמתניתין דקתני נשאת יתר עליו הבעל, דמשמע שאין הבעל זוכה באותן דברים אלא לאחר נשואין כרבנן דהך בריתא, זהו דרך רש"י ז"ל, וכן פי' רבינו חננאל ז"ל וכל הגאונים ז"ל דבארוסה מיירי כפשטה, והסכים הרמב"ן ז"ל לפירושו, והריטב"א ז"ל וכל רבותיו ז"ל. הילכך בנשואה זכה הבעל לאלתר משנכנסה לחופה, ואע"פ שכתובתה בבית אביה, ובמתניתין דלקמן דמסר האב לשלוחי הבעל קרי ברשות הבעל לירושתה ואף על פי שלא פירש כן שמעתין רת"ם ז"ל. ומה שכתבו בתוספות שהחרים רת"ם ז"ל ועשה תקנה דכל שתמות תוך שנתה שיחזירו הנדוניא כבר כתבו הם שאין דנין כתקנתו לפי שלא תקן אלא לדורו.
<h2>דף מז:</h2>
פיסקא. חייב במזונותיה ובפרקונה. ת"ר תקנו מזונותיה וכו', פירוש תחת מעשה ידיה. אע"ג דסבר האי תנא דמעשה ידיה עקר דכל כי האי לישנא תקנו זה תחת זה הכי משמע כדדיקינן לקמן באידך פרק, מ"מ אינו יכול הבעל לומר איני זן ואיני נוטל מעשה ידיה היכא דלא ספקא היא במזונותיה שאין רצון חכמים שתהא היא אופה ומבשלת ותמות ברעב, ומיהו קיי"ל כמ"ד לקמן פרק אע"פ מזונות עקר ומהפך הגרסא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות, ולפיכך אם אמרה איני נזונית ואיני עושה שומעין לה, והכי סוגיין בתלמודא זהו הסכמת כל המפרשים ז"ל. וקבורתה תחת כתובתה. תחת נדוניא שהביאה לו, אבל לא תחת מנה מאתים שהרי אינו חייב לקבור ארוסתו, אע"פ דאית לה מנה מאתים לר' אלעזר בן עזריה, דקיי"ל כותיה כדלעיל. אלא קבורתה תחת ירושת נדונייתה, וירושה היא עיקר, כדדייק לישנא דנקט תחת כתובתה, ואפילו הכי אין הבעל יכול לומר איני רוצה בירושתה ואיני קוברה שאינו יכול לבטלה ועל כרחו קובר ויורש כדאיתא לקמן בהכותב דתנאי ב"ד הוא כשאר תנאי כתובה, כן כתב הרמב"ן ז"ל. ופרקונה תחת פירות, פודה אותה אם נשבית תחת פירות שהוא אוכל מנכסי מלוג שלה, כגון נכסים שנפלו לה משנשאת או שהיו לה קודם לכן, אלא שלא שמאתן בנדוניא ולשון מלוג מלשון מולגין את הראש שמעבירין ממנו השער והראש נשאר קיים, הכי נמי הבעל אוכל פירות והקרן נשאר לה קיים. והא דנקט הכא לישנא דמשמע שהפירות עקר דנקט תחת פירות אינו כן, דפרקונה עקר כדאמרינן לעיל דתקינו רבנן לבעל פירי דאם לא כן מימנע ולא פריק, והכי משמע ממתניתין דתנן דתנאי כתובה הוא אם תשתבאי אפרוקיניך והוא כשאר תנאי ב"ד שאין בידו לבטלו אלמא פרקונה עקר, אלא לא חש למנקט לישנא הכי, מדבעי למימר לפיכך בעל אוכל פירות דמשמע שאינה יכולה לומר לא תאכל ולא תפדה לי משלך, דשמעינן מינה דפרקונה עקר, ולהכי אצטריך למימר ולפיכך וכו'. נמצא שהיא תקנה לתרויהו הוא אוכל פירות בעל כרחה והוא חייב לפדותה בעל כרחו וצריך לתת טעם, כיון דמ"מ פרקונה עקר מ"ט עבוד שאינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות, ומאי שנא ממזונות למ"ד מזונות עיקר, ותרצו ז"ל דטעמא כדי שלא תטמע בין הגוים, כן הסכימו רוב המפרשים ז"ל.
<h2>דף מח.</h2>
תני רב יוסף שארה זה קירוב בשר שלא ינהג בה וכו'. פירוש יוציא ויתן כתובה, אע"פ שעושה כן לצניעות וה"ה כשהיא אומרת דחשיבא מורדת מתשמיש שאין זה דרך חבה, וכ"ש כשאינו רוצה ליזקק עמה כלל שיוציא ויתן כתובה וכדכתיבנא שלהי נדרים. זה כתב הריטב"א ז"ל.
פיסקא. ר' יהודה אומר אפילו עני שבישראל לא יפחות וכו'. פירוש דקיי"ל מקרא דכתיב בעולת בעל בעליתו של בעל ולא בירידתו של בעל ודרשינן מיניה דעולה עמו ואינה יורדת עמו הילכך בין שבנות משפחתה נוהגין כן ולא בנות משפחתו, או בני משפחתו ולא בני משפחתה, לא יפחות לה, ואע"פ שמתה דקיי"ל כרבי יהודה דלאחר מיתה נמי עולה עמו ואינה יורדת.
ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא מי שנשתטה וכו' ובניו ובנותיו וכו'. פירוש ומיהו נראה דאם היו קטני קטנים הרי הוא חייב לפרנסן, כדאיתא פרק אע"פ, והיו ב"ד מפרנסין אותם. וכן נראה דעת הריטב"א ז"ל.
אמר רב חייא בר אבין אמר רב הונא מי שהלך וכו'. פירוש ולא לפי כבודה, הא ודאי כ"ע מודה דאינה יורדת עמו אף לפי כבודו, ולא אמרינן דהא דעולה עמו היינו דוקא עמו כלומר מחיים, אלא קמ"ל אפילו לאחר מיתה עולה עמו.
מתניתין. לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה וכו'. פירוש אמרינן בגמרא דנקט לעולם לאשמעינן דאפילו הגיע זמן ולא נשאו שעכב הבעל וחייב במזונותיה אפילו הכי אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. הרי היא ברשות הבעל, פרש"י בגמרא דהיינו לומר דבעלה יורשה אם מתה בדרך ואפילו נדונייתה היא עדיין בבית אביה אבל לשאר דברים כגון מציאתה והפרת נדריה אינה ברשות הבעל, ומיהו גם מרשות האב יצתה להפרת נדריה מדתנא דבי ר' ישמעאל כדאיתא בגמרא, וכן נוכל לומר שאם מת הבעל ונשאת לאחר אין לה אלא מנה. כן פר"ח ז"ל, ורש"י ז"ל. ודעת הרמב"ן ז"ל כן, ורוב האחרונים ז"ל. ואע"פ שדעת התוספות שהיא ברשות הבעל לכל מילי לבד מתרומה.
<h2>דף מח:</h2>
שמואל אמר לירושתה וריש לקיש אמר לכתובה וכו'. פירוש לפום בריתא הא דשמואל הלכתא היא משום דאתיא מילתיה כבריתא דאמר לירושתה, וגם הא דר"ל אע"ג דהוא פליג עם שמואל איפשר דשמואל מודה ליה ובריתא נמי הכי סברא וכדפי'.
תנו רבנן הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי וכו'. פירוש, פרש"י ז"ל בגמרא דהא דאמרינן נכנסה עם הבעל ללון לאו דוקא שיפרש שנכנס עמה ללון לבד ולא לשם נשואין אלא מסתמא סתם חצר דידה ללון הוא, וטעמא דלא נסבי אנשי נשיהו אלא בגו דידהו, אבל לא לתוך שלה לגמרי וכ"ש לתוך של אחרים ומשום הכי כשנכנסה עמו לחצר שלו אמרינן נמי דמסתמא לשם נשואין הוא דנסבה כיון שהוא בתוך שלו וה"ה בחצר של שניהם דכיון שיש לו רשות בה נושא שם אשתו בחלקו, וכ"ש שדעתה דידה מתישבת לדור שם ולנשואין, כן כתב הרמב"ן ז"ל. לירושתה, ואתיא כר' אלעזר בן עזריה, וכדפירשנו לעיל. והא דאמרן בפירושא דמתניתין דגם מרשות אביה יצתה ויש לה נמי דין נכנסה לחפה לענין שאם נשאת לאחר אין לה אלא מנה לא קשיא מבריתא דלא אמר אלא לירושתה דבריתא לא קתני אלא דברים שהם ברשות הבעל אבל דברים שאינם לבעל לא קתני.
תאנא. מסר האב לשלוחי הבעל וזנתה הרי זו וכו'. פירוש הא דיקינן בגמרא האי ולא נשואה מאי ולא נשואה אי לימא נשואה ממש שנכנסה לחפה ונבעלה היינו בתולה ולא בעולה אלא לאו שנכנסה לחפה ולא נבעלה, נמצא דבין נכנסה לחפה ולא נבעלה בין מסרה האב אל שלוחי הבעל אינה בסקילה אם זנתה לאחר מכן.
<h2>דף מט.</h2>
ואימא היכא דהדרא לבי נשא הדרה למילתא קמייתא וכו'. פירוש ואימא מנא לך למעוטי מסקילה במסירת שלוחין מקרא דלזנות בית אביה, ודילמא דאצטריך נמי האי קרא להיכא דנכנסה לחפה ולא נבעלה לומר דאפלו הדרא לבית אביה לא הדרא למילתא קמייתא לדונה בסקילה דרשינן קרא דבית אביה לומר שהיתה לעולם בבית אביה אז הוא דסקלינן לה ואי לאו קרא הוה אמינא דאי הדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא. כבר פסקה, כלומר להכי לא אצטריך האי קרא דכבר נפקא ליה לתנא דבי ר' ישמעאל מקרא אחרינא דכיון דיצאה שעה א' מדין בית אביה תו לא הדרא לדינא, אפי' הדרא לבי נשא כדיליף מנדרים. וכיון דגלי בנדרים, ה"ה לכל מילי אחריני. א"כ קרא דלזנות בית אביה לא אצטריך להכי, וע"כ אייתר למדרש מסרה לשלוחי הבעל דאינה בסקילה וכדאמרן, ואע"ג דלית לן קרא אחרינא כדי דנילף מיניה דאם היא הדרא לבי נשא דלא תהדור למילתא קמייתא כדילפינן לנכנסה לחופה ולא נבעלה מקרא דתנא דבי ר' ישמעאל, לא קשה דמההוא קרא גופיה נפקא גם למסרה לשלוחי הבעל דגלוי מילתא בעלמא הוא לומר דכל היכא דנפקא מדין סקילה תו לא הדרא למילתא קמייתא. כן העלו המפרשים ז"ל. אלא הרי שמסר האב, כלומר דאי להיכא שהיא בבית בעלה הא ודאי הבעל מפר ואי להיכא שמסרה האב ועדיין לא הדרא והיא בדרך או נכנסה לחופה ולא נבעלה ונתארמלה או נתגרשה ועדיין לא הדרא לבי נשא מבנעוריה בית אביה נפקא דודאי לא קרינן לה בית אביה אלא ע"כ לא אצטריך קרא אלא היכא דהדרא לבי נשא ואמר קרא יקום עליה ש"מ דנפקא מרשות האב.
מתניתין האב אינו חייב במזונות בתו זה מדרש וכו'. פירוש אינו חייב בחייו דאלו לאחר מותו נזונית מתנאי כתובה כמתניתין דלקמן, אבל בחייו ויותר מבן שש אינו חייב כל היכא שאינו אמוד לעשיר שיוכל בריוח לפרנסן, כדאיתא בגמרא, אבל פחות מבן שש מיקרו קטני קטנים, וחייב במזונותם אפילו אינו אמוד, והכי איתא לקמן פרק אף על פי. והא דנקט הכא בתו משום דתנן לקמן במתניתין שחייב במזונות בתו לאחר מיתה, תנא הכא דבחייו אינו חייב בבתו וכדאמרן, אבל אין הכי נמי דדין בת ובן שוה למה שאמרנו.
<h2>דף מט:</h2>
גמרא. א"ר אילא אמר ריש לקיש משום ר' יהודה בר חנינא באושא וכו', פירוש כשהם קטנים. כבר פי' במתניתין דלאו בקטני קטנים איירי. [יארוד], והוא אכזרי על בניו מאד, והיה אוכלם, לולי שהב"ה נותן רחמנות בלבו והופך פניו שלא יראם ויאכלם וחולץ שד ומניקן הה"ד גם תנין חלצו שד וגו', כן כתבו בתוספות. ואיש זה הוא אכזרי כתנין ויותר ממנו שמטיל פרנסתן על בני מתא, וה"ק בשעה שיש לו תולדות הוא אכזרי כירוד. ואבני מתא ולבסוף הוא אכזרי ממנו דאלו הירוד לבסוף מניקן.
אמר רבי אילא א"ר שמעון ב"ל באושא התקינו הכותב כל וכו'. פירוש הכותב. שנתן להם כל נכסיו, הוא ואשתו נזונין, ומיהו הא אסיקנא דלית(א) הלכתא הכי, וכן פסק רבינו אלפסי, וכתב הרמב"ן ז"ל דמדהוה ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה הילכך מחיים קנה הבן גוף ופירות ואביו ואמו אין נזונין מהם, ומיהו אם אין לאב במה להתפרנס כופין את הבן או בנדוי או בענין אחר כדעבד ר' יונתן לההוא גברא, ואע"פ שהוא לפנים משורת הדין. גחין השפיל את עצמו ונשק רגלו, עשיתינהו כפיתי אותם בחזקה ומפני שטרחתי לעשות לו לפנים משורת הדין הוא מחבביני. עשויינהו בעי, בניחותא, כלומר ולמה מחזיק לו טובה, אין כאן גמילות חסד שעל כרחו יש לו לשפוט אמת, כן פרש"י ז"ל ולא חלקו עליו לענין הדין, אבל ליישוב הלשון פירשו אחרים בדרך אחרת, דהא דאמר משום הכי עשינהו כלומר ולא חייבינהו שירדו לנכסי ליפוק מינייהו מזונות אלא עשוי דרך נדוי וכיוצא בו. ולפירוש זה עשויינהו בעי הוא בתמיהה הוה ליה למימר חייבתינהו.
<h2>דף נ.</h2>
אמר רבי יוסי בר' חנינא באושא התקינו האשה שמכרה וכו'. פירוש שמכרה בנכסי מלוג, מכרה הקרן. ומשום הכי אינו יכול הבעל להוציא מיד הלקוחות עד שמתה לפי שבחייה הקרן שלה ואין לו לבעל אלא אכילת פירות. הבעל מוציא וכו'. דשויוה רבנן כלוקח ראשון, ומשום הכי מוציא מן הלקוחות הבאין אחריו וק"ל שהבעל מוציא מידם בלא דמים דהא בעל לא ירית מינה מידי, דבכלהו נכסי דאשה יש לבעל דין לוקח, ואלו לותה נמי לא משלם ולא מידי, דתנן פגיעתן רעה, וכדמוכח בדוכתא והכי נמי הסכימו ר"ח ז"ל ורבינו אלפסי. ונראה שאף אם מכרה באחריות ואח"כ נפלו לה נכסים, לבעל נמי הוו הני נכסי דכיון שהבעל לוקח הוי והלוקח שלקח ממנה באחריות הוא בעל חוב באלו הנכסים מטעם האחריות תרוייהו בהדי הדדי קא אתו הלכך לא מצי טריף הבעל חוב מן הבעל כיון דלא קדים דליכא טרפא אלא לקודם לכן, כן כתב הרמב"ן ז"ל. וכתב רבינו אלפסי ז"ל, דהא דאמרינן שאין הבעל נותן דמים ללוקח, מיהו אי איתנהו להני זוזי דשקלה אתתיה מהדר להו ללוקח ולא יכיל בעל לומר דילמא מציאה אשכחת.
<h2>דף נא.</h2>
גמרא. ההוא יתום ויתומה וכו', פירוש יתום ויתומה, אח ואחות ונכסיהם ביד אפטרופוס. העלו ליתום, מזונות יתרים שתזון אחותו עמו. ממקרקעי ולא ממטלטלי משום דדרשינן מזונות ופרנסה מכתובת בנין דכרין שאינה במטלטלי, וה"ה מזונות לא יגבו [מ]מטלטלי. ואין צריך להאריך בזה דהיינו דוקא לפום דינא דגמרא, אבל רבנן בתראי תקנו לגבות בין כתובה בין תנאי כתובה ממטלטלי, אבל הכא אפילו לפום דינא דגמרא פסיק רבא ליתן לעני בן טובים שפחה לשמשו וכ"ש זו, דאיכא תרתי אחותו ומשמשתו.
פיסקא. נשבית חייב לפדותה, אמר הרי גטה וכו'. פירוש אינו רשאי להפטר מפדיונה בכך אלא מגרשה אם ירצה ופודה. לקתה, כתב הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל דלהכי קתני לקתה ולא קתני חלתה לאשמעינן שאם חלתה בפשיעתה אינו חייב לרפאתה. אמר המחבר. עוד נ"ל לומר דנקט לקתה דמשמע לקות לפי שעה ואינו תמיד והוי רפואה שיש לה קצבה לאשמעינן דאפילו הכי חייב בעלה לרפאתה, וכדעת רבותינו ז"ל דבסמוך. ועוד כתב שהיה אומר רבו ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל דבעל חייב אפילו ברפואה שיש לה קצבה דחיובא מדין תקנתא דרבנן הוא ולא מדין מזונות, ולפיכך לא הזכירו בגמרא אלא אלמנה כשחלקו בין קצבה לאין לה קצבה. כתב רמ"ה ז"ל כן, והוסיף והא דאיתינן לה הא דאלמנה גבי פיסקא דלקתה דמיירי מחיים לאו משום דחד דינא נינהו אלא משום דמתניתין לא איירי ברפואה דלאחר מיתת הבעל כלל, ורפואה שיש לה קצבה טעמא דמחייב בעל משום דלא דמיא למזוני אלא לפרקונה דאתי בבת אחת ובעל דמחייב בפרקונה מחייב נמי בהך רפואה, יתומים דלא מחייבי בפרקונה לא מחייבי נמי בהך רפואה וכתב ז"ל הדין הוא מחוורתא דדינא לפום פשטא דגמרא דילן. אבל הרב ב"ה ז"ל כתב דבעל נמי דינו כיורשין ולא מחייב אלא באין לה קצבה, ומביא ראיה מן הירושלמי וגם רמ"ה ז"ל נראה שמגמגם לענין פסק מכח הירושלמי הזה, אלא שהרמב"ן ז"ל כתב דהאי ירושלמי פליגא, ואגמרא דילן סמכינן. ונראה שהריטב"א ורבו ז"ל סומכים עליו ומודים לו.
תרפא את עצמה רשאי. כתב הראב"ד ז"ל דהיינו דוקא כשאינה מוטלת על המטה אבל מוטלת על המטה אינו רשאי, דלא גרעא בת ישראל קדושה מיפת תאר דתניא בספרי ושלחתה לנפשה מגיד שאם היתה חולה ממתין לה עד שתתרפא, וכדי דלא יקשה על מתניתין דהכא פירש הרב ז"ל דבריתא מיירי במוטלת על המטה, וכן דעת הרשב"א ז"ל. וכתב הריטב"א ז"ל דטעמא דמסתבר הוא, ולגבי אלמנה כי היכי שאין יכולין היורשין להפטר מן המזונות בפריעת כתובתה היכא שלא תבעה היא כך אין יכולין נמי ליפטר מרפואה שיש לה קצבה שהיא כמזונות, כדאיתא בגמרא.
<h2>דף נא:</h2>
אמר רב יהודה הני נשי דגנבי גנבי שריין וכו'. פירוש גנבי שריין וכו'. באונס הן נבעלות ללסטים הללו ומותרות אל בעליהן דמסתמא הא דלא צווחו משום שהיו גונבים במקום שאין מצילין, אבל אותן שהן שבויות תחת לסטים בן נצר אסורות לבעליהן, משום שידוע לנו שנבעלות ברצון מפני שאותו לסטים ששמו בן נצר קרו ליה הכי משום שהיה מקפיד על הזמה, והיה בזה דומה לנבוכדנצר שהיה מכריז במלחמותיו הזהרו בנשותיהן של אלו שאלהיהן שונא זמה הוא וכדאיתא במדרש, הילכך אסורות שאלו צווחו היו מניחין אותן, מה שאין כן בלסטים דעלמא כדאמרן וה"ה בשבויי מלכות כמלכות אחשורוש וכיוצא בו שאוהבים נשים ואונסין אותן ואינן מקפידין ובכגון אלו אמרינן שהיא מותרת. ממטיין להו גירי כשנלחמין מזמנות ומושיטות להם חצים לירות, שבקינהו הגנבים ללכת אל בעליהן ואינהי אזלן מנפשייהו לגנבים ודאי אסירן.
<h2>דף נב.</h2>
פיסקא. ובכהנת אהדריניך וכו'. פירוש הלכתא כרבא דאמר כל שאסור אחר גרם לה, כגון אלמנה לכ"ג וממזרת ונתינה לישראל אינו חייב לפדותה, משום דמעיקרא לא אשתעבד בתנאי הכתובה לומר ואהדריניך למדינתיך אלא מחמת שאסרתה השביה עליו, אבל לנאסרת מחמת דבר אחר לא נשתעבד, דתנאי כתובה דישראל וכהן שוין, אלא שהכהן מתנה עמה שאפילו תאסר עליו מחמת שבייתה לא תפסיד פרקונה. ומיהו חייב ליתן לה דמי הפירות שאכל שתפדה עצמה אלא דאי לא מלו לא פריק בעל מדיליה, והכי אמרינן פרק יש מותרות אלמנה לכהן גדול ממזרת ונתינה לישראל יש להם כתובה פירות ובלאות. אבל אם נשבית לא ישלם בעל פירות שאכל, שא"כ נמצא שהיתה נשכרת טפי משאר נשים דכלן היו רוצות בכך. כן כתב הרא"ש ז"ל. ואם נתרצית בבעילת השבאי נמי כיון שאסרה נפשה על בעלה בבעילת אסור ראוי לקנסה ואפילו באשת כהן דקרינן ביה ואהדריניך, וטפי ראוי למקנסיה ולמימר שאינו חייב לפדותה כשגורם לה אסור זנותה מאיסור דבר אחר. והכי תניא בתוספתא גבי אלו שנבעל[ו]ת ברצון כלסטים בן נצר, נשבית אינו חייב לפדותה. וכן כתב הריטב"א ז"ל בשם רבו ורבו בשם רבו הרמב"ן ז"ל. המדיר בנדר שחייב לגרשה בעבורו, ונשבית אחר כן, אינו פודה בין באשת ישראל דלא מצינן למיקרי ואהדריניך לאנתו בין באשת כהן דאסור אחר כגון נדר גרם לה. אבל הדירה אחר שנשבית לאו כל כמיניה וחייב לפדותה, אבל נדרה היא וקיים לה איהו אפילו אחר שנשבית אינו חייב לפדותה, דהא לא שייך למימר אתי לאיערומי דהא איהי היא דקא נדרה, אבל כשהוא מדירה דין הוא שיהא חייב לפדותה כיון שהדירה אחר שנשבית דאי לא כן אתי לאיערומי ולהדירה כדי שיפטר מפדיונה.
גמרא. ת"ר נשבית לאחר מיתת הבעל אין וכו'. פירוש שאין אני קורא בה כיון שמת, כתב רבינו אלפסי ז"ל דכיון שאין היורשים חייבין בפרקונה אין להם פירות נכסי מלוג כדתנן לקמן אלמנה ניזונית מנכסי יתומים ומשום הכי מעשה ידיה שלהם, ואין חייבין בקבורתה כיון שאין יורשין כתובתה הה"נ אין להם פירות כיון שאין חייבין בפרקונה. אמר המחבר. ונראה דפירות שאכל האב אין חייבין להחזיר לה אע"פ שנשבית קודם שמת הבעל ואע"ג דלעיל נמי גבי ממזרת ונתינה דדרשינן נמי שאין אני קורא בה, ואפילו הכי פירשתי לעיל דחייב להחזיר לה פירות שאכל כיון שנשבית. והכא אמאי לא, כ"ש שאין העכוב מצדה כלל, כמו בפסולות דלעיל אלא מצדו הוא שמת, מ"מ לעיל שייך למקנס טפי לדידה כשלא יפדה לה היכא דלא מלו הפירות לפדיונה ולדידיה נמי שלא יהנה ממה שאכל מנשואי פסולה. ולא מסתבר לי למימר טעמא משום דהכא מת, ולעיל לא מת, דמ"מ אי מוטל עליו להשיב כיון שנשבית קודם שמת הוי חוב אביהם שעל היורשין לשלם כנ"ל.
תנו רבנן נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה וכו'. פירוש מפני תקון העולם, אי משום דוחקא דצבורא או משום שלא ירגילו לשבאים לעלות בדמיהן. וקיי"ל כרשב"ג שאין כופין לבעל לפדות יותר מדמיה, דחישינן לדוחקא דידיה, כמו דחיישינן לדוחקא דצבורא, ושמין דמי גופה כשפחה הנמכרת בשוק, דאין שמין את האדם לפי עשרו, ומיהו אם רצה פודה אפילו בכל ממון שיש לו דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואשתו כגופו היא, טפי מבניו ובנותיו, ולפדיון נפשו לא חששו לתקן אלא אין כופין לבעל הוא דקאמר רשב"ג, אבל לשבויין דעלמא ודאי חששו לתקן כדאמרן ואפילו לקרוביו כל שאינם כגופו ממש. וכ' הריטב"א ז"ל דת"ח פודין אותו בכל (מקום) [ממון] שבעולם. עד עשרה בכתובתה. אין מבקשין ממנה יותר מדמיה דהיינו שוויה, אלא מבקשין ממנה שוויה שעולה יותר מעשרה כתובות שלה כגון שכתובתה מועטת. פעם ראשונה פודה, שהרי חייב בפרקונה, מכאן ואילך וכו' דלא תקון ליה רבנן אלא חד פדיון, הילכך יתן לה כתובתה ותפדה את עצמה, זהו פסק רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל ורוב המפרשים.
<h2>דף נב:</h2>
פסקא. לקתה חייב לרפאתה. ת"ר אלמנה נזונית וכו'. פירוש הרי היא כמזונות, דתרווייהו חיותא נינהו. קימא לן כרשב"ג דרפואה שיש לה קצבה שאינה חולה תמיד אינה כמזונות דדמיא טפי לפרקונה, שאין תמיד, הילכך יורשים שאין חייבים אלא במזונות אין חייבים נמי אלא ברפואה שאין לה קצבה שהיא חולה תמיד. והקזת דם בארץ ישראל, נראה שהיו מרגילין אותה תמיד, הילכך הוה ליה כמזונות ומחייבי בה יורשים, קוצו לה מידי לרופא שיקבל רפואתה עולמית בכך וכך, נראה דאפילו דבר שאין לו קצבה אם קצצו לו דמים הוי יש לו קצבה. כעורכי הדיינין, אוהב אחד מבעלי דינין ומטעים זכותו לדיין ועורך הדין לפני הדיינין לזכותו מקרי עורכי הדיינין שעורך את הדין להפכו לטובתו של זה. גרסינן בירושלמי ולא כן תנינן אל תעש כעורכי הדיינין ומדר' חגי דאמר אסור לגלות דינו וכו'. א"ר מתיא בגין דלית דינא עמה אמרינן לה מילתא, וכתב הרב בעל העטור ז"ל מהאי ירושלמי שמעינן דהיכא דלא מערער מחייב אסור לגלות לו דינו כי היכי דליפטר מדיניה והינו היכא דמסדר ליה טענתיה כי הכא דלא הוה דינא עמיה דהוא לא קייץ ור' יוחנן הוא דאגמריה ואמר ליה זיל קוץ אבל היכא דלא מסדר ליה טענתיה אלא דיניה הוא דמחוי ליה, מצי מחוי ליה ולא הוי כעורכי הדיינין. ומיהו לקרובו מותר לאגמורי ולסדר לו טענתיה ואע"ג דלית דינא עמיה אלא בהך טענה דאגמריה, ובלבד דלא ליגמריה שקרא, דהא חזינן הכא דר' יוחנן לא הדר ביה אלא משום שהיה אדם חשוב כל כך מותר, ודוקא לקרובו אבל למי שאינו קרובו אסור.
מתניתין. לא כתב לה בנין דכרין דיהוויין וכו'. פירוש יתר על חולקהון דעם אחוהון דעם בני אשה אחרת שאם תמותי בחיי ואירשך יטלו בניך כתובתיך ונפקא מינה שהיא מרובה או שמא יהיו לו מאשה אחרת בנים מרובין וטוב שיטלו בניה של זאת שמועטין כתובת אמן שלא יצטרכו לחלק אותה עם שאר האחין. ומתזנן מנכסי, כתב הרמב"ן ז"ל דה"ה לבושה וכסויה דלא גרע מרפואה שאין לה קצבה והכי איתא לקמן פרק הנושא פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי שיראי פסק לה, ובירושלמי גרסינן ומתזנן ומתכסיין בכסותי אלא שבלשון משנתינו לא דקדקו לגמרי ובפרקין מצינו לזון דמפרשין ליה פרנסה. ומיהו בעלמא במקבל לזון חברו צריך לפרש דאף ללבוש קאמר, ואם לא כתב ליה אלא לזון אינו חייב אלא במזונות לבד, כלשון הנהוג בין בני אדם והמוציא מחברו עליו הראיה. כל ימי מיגר, כל ימי משך.
גמרא. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו. ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עשור נכסי ואימ' דאב לירות דבעל לא לירות, א"כ אב נמי מימנע ולא כתיב ואימא היכא דכתיב אב ליכתוב בעל היכא דלא כתיב אב לא ליכתוב בעל, לא פלוג רבנן, בת נמי תירות, כנחלה שויוה רבנן, בת בין הבנות תירות לא פלוג רבנן, תגבה ממטלטלי ככתובה שויוה רבנן, תטרוף ממשעבדי יירתון תנן, ואימא אע"ג דליכא מותר דינר במקום דמעיקר לו נחלה דאוריתא לא תקינו רבנן. פירוש מפני מה וכו' מאחר שהבעל יורש את אשתו למה תקנו שיורישו לבניה מה שיירש ממנה דהיינו נדוניא שלה. ואימא דאב לירות, כיון דטעמא הוא כדי שיקפוץ וכו'. אותה נדוניא יירשו בנין דכרין אבל מנה מאתים ותוספת דבעל לא יירשו א"כ דלא יירשו לשאר כתובה. אב נמי מימנע ימשוך ידו מלהרבות לה נדוניא אחרי שהבעל מקפיד על שלו מלהורישו לבנים שיש לו מבתו, היכא דלא כתב אב נדוניא לבתו לא ליכתוב ליה בעל כתובת בנין דכרין שהרי לא תקנו אלא כדי שיקפוץ והרי לא קפץ אבל לא מקשה דלא ליכתוב לה תוספת דפשיטא שאם לא רצה לכתוב הרשות בידו. לא פלוג, לא חלקו בדבר אחרי שהרוב קופצין ליתן. בת נמי וכו', כיון דטעמא משום הנדוניא הוא היכא דאין לו בנים ממנה אלא בת תטול כתובת אמה אע"פ שיש לו בנים מאשה אחרת. כנחלה שויוה רבנן, ובנות לאו בני נחלה נינהו היכא דאיכא בנים. בת בין וכו', שאין לו מנשיו אלא בנות, דהא שייך בהו נחלה, א"כ זו תטול כתובת אמה. לא פלוג, לומר בת בין הבנים לא תשקול ובת בין הבנות תשקול. יירתון תנן, ואין ירושה במשועבדין מותר דינר. אמאי בעינן שיהא מותר דינר בנכסיו שיהא יתר על שתי כתובות כדתנן לקמן פרק מי שהיה נשוי ואם לאו חולקות בשוה אמאי לא יטלו כתובת אמם אע"ג דאין שם מותר זה, דמעיקרא נחלה דאוריתא כגון כשאין שם אפילו מותר דינר שיחלקו בשוה מדין ירושה דאוריתא, אז חולקין השתי כתובות בשוה משום נחלה דאורייתא אבל כי איפשר לקיים נחלה דאוריתא במותר דינר יטלו אלו כתובת אמן ואלו כתובת אמן משום נחלה דרבנן. האידנא רצו לבטל כתובת בנין דכרין מפני שקופצין להרבות בנדוניא ומעבירין נחלה, אלא שלא היה כח בידם לבטל תקנת חכמים אע"פ שבטל הטעם ורצו נמי לנדות המרבה בנדוניית בתו. ומיהו כתב הרמ"ה דלא תגבה כתובת בנין דכרין אלא ממקרקעי כתחלת דין דכתובה דאע"ג שאחרי כן תקנו לגבות כתובה ממטלטלי, וה"ה תנאי כתובה, מ"מ דיינו שלא נעקרנה, והבו דלא לוסיף על מה שתקנו חז"ל, וכן דעת הרמב"ם ז"ל, וכן עיקר, הריטב"א.
<h2>דף נג.</h2>
מוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין, מ"ט אחולי אחילתה. פירוש אחולי אחילתה וכיון דלא קבלה מינה מידי נראה שנקל בעיניה זכות בנה ויש כח בידה להפסיד זכותם בזכותה, דמשום זכותה ובשבילה הוא דזכו ולדידה נכתבה ונתקנה התקנה. ונ"ל דמתנה דמיא טפי למחילה ממכירה, ואי נתנה כתובתה לאחרים לית לה כתובת בנין דכרין דהא ליכא טעמא זוזי אנסוה ואי משום דאי לאו דעבדו לה נייח נפשה לא הוה יהבה להו גם כשמוחלת לבעלה, משום נייח נפשה הוא דעבדה, ואין לך נייח נפשה גדול מזה שתשלם עם בעלה. וכתב הרמב"ן ז"ל בשם רבינו אלפסי ז"ל שהשיב בתשובה דמחילה ליתא אלא בשעת מיתה או לאחר מיתה ולענין מזונות מפני שמוחלת כתובתה ליורשיו, אבל לענין בנין דכרין דהכא שהיא עומדת תחתיו אי איפשר אלא א"כ משיירת לעצמה עקר כתובה דהיינו מנה מאתים כדי שלא תאסר על בעלה, כמו שאמרו חכמים שאסור לאדם שישהה עם אשתו שעה אחת בלא כתובה. ומה שכתב הרב ז"ל כן היינו שהוא מן התימה דנקט תלמודא מוכרת ומוחלת בסתם בדבר שאי איפשר לעשות מדין התורה, ומשום הכי השיב ז"ל דלא דברו חכמים אלא כדפירשנו ומיהו אין הכי נמי דמחילתה מחילה אפילו מכל כתובתה, ואעפ"י שאסור להשהותה. ודעת הריטב"א ז"ל כן דמכירתה או מחילתה קיימת אלא דברירנא הכא אם נעשה כן מהו הדין. והא דאמרינן הכא דמחילתה מחילה ובעלמא גבי מוכרת עם בעלה בנכסיו אמרינן דמציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי ומה שמכרה או מחלה לאו כלום הוא עד שתקבל עליו אחריות כדאיתא פרק הנזקין, היינו בשאר נכסיו ומשום איבה דאמר לה עיניך נתת בגרושין ובמיתה, אבל במוחלת עיקר כתובתה שכל הנשים יש להן כן לית לה איבה, דאדרבה מציא למימר ליה עיניך נתת בגרושין, וכן כתב הרמב"ן ז"ל וגדולי האחרונים בשם הראב"ד ז"ל.
יתיב רבין בר חיננא קמיה דרב חסדא ויתיב וקאמר וכו'. פירוש מוחלת כל כתובתה קאמר דאם שיירה אפילו דבר מועט לנפשה יש לה מזונות דמקצת כסף ככל כסף כדלקמן. ואין לה מזונות היינו מן היורשין, כדאיתא לקמן פרק הנושא גבי חמתיה דר' חייא אריכא וכו', דאמר לה כיון דכתובה לית ליך מזוני נמי לית ליך, דאלו מבעלה היכא דעבר ושהה עמה בלא כתובה שמחלה לו כלה חייב לזון אותה, דלאו משום תנאי כתובה הוא דמחייב לה כדי דנימא כיון דלית לה כתובה תנאי כתובה נמי לית לה, אלא חיובא באפי נפשי הוא אי למאן דאמר מזוני דאוריתא אי למאן דאמר תקינו מזונות תחת מעשה ידיה. נמצא דהלכתא כן דאין לה מזונות, אע"ג דגזים עליה רב חסדא למקרי ליה משיב רעה תחת טובה, וזה דעת כל הגאונים ורוב האחרונים ז"ל.
כי אתא רבין אמר ריש לקיש ארוסה שמתה אין לה וכו'. פירוש אין לה כתובה, דין כתובה קאמר דהיינו קבורתה שתקנו תחת כתובה דאלו כתובתה ממש פשיטא דכיון שמתה לא יתן לה, וטעמא דלא מחייב בקבורתה כמו דמחייב בנשואה ואע"ג שלא הביא לה נדוניא דמשום הכי אמרינן קבורתה תחת כתובתה ולא אמרינן תחת נדונייתה. הא פרשה רב הושעיא משום דעכשו שמתה אין אני קורא בה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי שהרי מתה היא וכיון דאי לא כתב לה לית לה כלום יש לנו להלך אחר לשון (הכתיבה) [הכתובה], אבל נשואה שאע"פ שלא כתב לה תנאי ב"ד הוא לקברה אין אנו הולכין אחר לשון הכתיבה. והא דדרשינן הכא תנאי כתובה אע"ג דב"ש הוא דדרשי הכי כדאמרינן פרק האשה שנפלו מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה ב"ש, וכן שמואל דריש לשון השטר פרק שנים אוחזין דאמר בעל חוב גובה את השבח תדע שכך כתב לו אנא איקום ואשפי וכו', משום דבהא משמע דהלכתא כב"ש ולא מיבעיא בתנאי כתובה שהוא תקון חכמים אלא אף מה שנהגו ההדיוטות לכתוב בשטרות דרשינן דטובא תנאי דרשינן כן פרק המקבל ר' מאיר ור' יהודה והלל הזקן ור' יהושע בן קרחא ור' יוסי כלהו דרשי להו לשון הדיוט כך העלה הרא"ש ז"ל.
<h2>דף נג:</h2>
פיסקא. בנן נוקבן די יהויין וכו'. רב תני עד דתלקחן וכו'. פירוש רב תני יהון מתזנן עד דתלקחן, ולוי תני עד דתבגרן בגרה ולא אינסיב אינסיב ולא בגרה כ"ע לא פליגי דלית לה, כי פליגי בארוסה, דבריתא היא לקמן פרק אע"פ דבין נשאו בין בגרו אבדו מזונותיהן בארוסה, דרב תני עד דתלקחן קא אמר קיחה דארוסין, ולוי בעי או נשואין או בגרות משום דיצאה לגמרי מרשות האב או שהגיע זמן שקבעו לנשואין ולא נשאו והכי תני לוי במתניתין שסדר עד דתבגרן או דימטי זמניהון לאנסבא. וכבר פסיקנא כרב דסבר כרבנן דכיון שנתארסה אין לה מזונות מן האחין כיון שיצתה קצת מרשות האב. וי"מ דרב לא דבר אלא בקדושי נערה שקדושין גמורים, אבל קטנה שקדשוה אמה ואחיה כיון שיכולה למאן אין זה אלא כשדוכין בלחוד ויש לה מזונות, וכתב הריטב"א ז"ל דהכי משמע לקמן גבי ממאנת.
אמר ליה רב חסדא לרב יוסף מי שמיע לך מיניה דרב יהודה וכו'. פירוש ארוסה יש לה מזונות אליבא דרב, דהלכתא כוותיה דאין לה מזונות מן האחין קא בעי אי אית לה מזונות מן הארוס, כיון שארוסיו גרמו להפסידה מזונות, דהא דתנן ארוסה אין לה מזונות מן הארוס עד שיגיע זמן הנשואין היינו כשאינה מפסדת מזונות בארוסיו כגון שאביה חי או שנתקדשה לאחר שבגרה אע"פ שהיא יתומה שכבר הפסידה מזונות מן האחין קודם שנתארסה, או אין לה דכל ארוסה בכלל דאין לה מזונות מן הארוס עד שיגיע זמן, ואסיק דאית לה והכי הלכתא דהאי לישנא בתרא הוא בגמרא ופסק רבינו אלפסי ז"ל דהכי הלכתא כאיכא דאמרי. וכתב הריטב"א ז"ל ונראין דברים שאע"פ שבגרה אחר כן קודם שהגיע זמן הנשואין אפ"ה ניזונית מן הארוס ולא מצי למימר לה עכשו שבגרה גם בלא ארוסין שלי היתה מפסדת, דמ"מ כיון שהתחיל לזון שוב אינו פוסק, וכתב רבינו אלפסי ז"ל דבארוסה שהגיע זמנה לינשא שחייב הארוס במזונותיה ומת היורשין חייבין במזונותיה. ובירושלמי איתא להאי דינא בהדיא, הגיע זמן ומתו בעליהן אוכלות משלו, לא קים ליה בגוה אם תנשא אם לא, דשמא (תמצא) [ימצא] בה מום. לא ניחא ליה דתתזיל, וזיין לה. והכי הלכתא וכדכתיבנא.
בעו מיניה מרב ששת ממאנת יש לה מזונות או וכו', אלמנה בבית אביה וכו'. פירוש לא מצינן לפרושי שמת האב קודם שנתאלמנה או נתגרשה דהא קיי"ל כרב דארוסה אין לה מזונות מן האחין אלא הכא מיירי בקטנה או נערה שנתאלמנה או נתגרשה בחיי האב ואפילו מן הנשואין וחזרה בבית אביה ואפילו הכי יש לה מזונות משום דנערה פנויה היא עכשו בבית אביה ובחייו, ותנאי כתובה דבנן נוקבן לא הוי אלא לאחר מיתת אביהן, וכשימות האב כיון דלא בגרה ואינה מאורסה יש לה מזונות מן האחין. ור' יהודה נמי לא פליג בהא אלא באותה דלא מצינן למימר בה עודה בבית אביה כלומר שלא יצתה משם לעולם מה שאין כן בממאנת דכיון שיצתה מבית אביה שעה א' תו לית לה מזוני והלכתא כרבנן. כן פסקו כל המפרשים ז"ל. וכתב הריטב"א ז"ל דאפילו ר' יהודה לא פליג אלא בממאנת מן הנשואין אבל מן הארוסין לא הפסידה מזונות כלל דכשידוכין גרידי חשיב, וכדפרישית לעיל אפילו אליבא דרב. וכן פרש"י ז"ל ממאנת מן הנשואין זהו הדרך שנראה יותר נאות לאחרונים ז"ל, והוא פירוש רת"ם ז"ל.
בעי ריש לקיש בת יבמה יש לה מזונות או אין וכו' פירוש בת יבמה היכא דאית לה כתבה בנכסי בעלה הראשון מיבעיא ליה, דאילו לית ליה נכסי למת שכתובתה אז על היבם פשיטא דכיון דאית לה כתובה ודאי אית לה נמי תנאי כתובה ומהאי טעמא לא מבעיא ליה אם יש לה מזונות ליבמה דפשיטא דמנכסים שיש לה כתובה יש לה מזוני. בת שניה, כגון שניות לעריות והיא דעבדה איסורא קנסו לה רבנן דלית לה כתובה וה"ה מזוני, אבל בבת מספקא ליה. בת ארוסה, בהגיע זמן שהארוסה אוכלת קא מבעיא ליה אי אוכלת נמי הבת או דילמא כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה עד שעת נשואין אע"פ דכתב לה כתובה לית לה תנאי כתובה, ואי בשלא הגיע זמן נשואין אפילו ארוסה עצמה לית לה מזוני אע"פ שכתב לה כתובה ה"ה לבת זה כתב הריטב"א ז"ל בשם אחרים ז"ל, ונראין לו הדברים. בת אנוסה, ה"ה דבאנוסה עצמה מצי מבעיא דהא לית לה כתובה דכסף קנסה כסף קדושיה הוא, אלא דנקט בת אגב אחריני. וכלן עלו בתיקו, [וספיקא] דממונא לחומרא לתובע וקולא לנתבע, וה"מ לאחר מיתת האב אבל בחייו אביהן חייב לזונן עד שש שנים וכדלעיל.
<h2>דף נד.</h2>
פיסקא. ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא. תני רב יוסף בביתי ולא בעקתי, אבל מזוני אית לה. פירוש ולא בעקתי, בי עקתא בית צר, ורב יוסף דייק לה מדקתני בלשון הכתובה תרי זמני בביתי דאתא למעוטי שאם היה הבית צר מהכיל לה ולהם שיכולין לומר לה לכי מאצלנו, כי לא תוכל לדור שם בהצנע כאלמנה, וגבי האלמנה אינה יכולה לומר להם אני אדור כאן ואתם לכו לכם, אלא שוכרין לה בית הראוי לפי כבודה, ואם היא אומרת איני רוצה לדור כאן ואתם לכו לכם לדור בבית ששכרתם, אין שומעין לה, לפי שאין גוף הבית קנוי לה אלא משועבד הוא לה, ואפילו אין לבעל בית, היורשין שוכרין בית גדול שתדור היא עמהם, לפי כבודה, או ישכרו לה לבדה ולהם לבדם או יתנו לה מעות שתשכור היא כפי ערך המצוי והיא טורחת ושוכרת לעצמה. ואם היא אומרת איני רוצה לטרוח אלא שכרו לי אתם אין שומעין לה, ואע"ג דלפי לשון הגמרא דהכא לא הוה משמע הכי לכאורה שהרי מדאמר רב יוסף אבל מזוני אית לה אע"פ שאינה עמהם, ואע"ג דלא מצינן למדרש בביתי מ"מ לקמן בפרק הנושא [ק"ג ע"א] דרשינן מבביתי ולא בעקתי שמשתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה. ובירושלמי נמי מצינו ר' זעירא שלח שאל לרב נחמן בר יצחק ולרב אבימי בר פפי לא היה שם בית אמר ליה היורשין שוכרין לה בית, מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרין מעות הדין עם היתומים. ומלשון זה נמי משמע שאם היא רוצה נמי לגבות כתובתה מן הקרקע והם נותנין לה מעות הדין עמהם, שהרי אין גוף הקרקע קנוי לה אלא משועבד הוא לכתובתה והוי יודע שאם היה שם בית ראוי לדירת כלם שיכולה לומר בבית שהניח לי בעלי אני רוצה לדור, דגרסינן התם אלמנה שאמרה אני מוגרת אלמנותי בבית בעלי שומעין לה. שמעינן מן הירושלמי כל מה שאמרנו אע"פ שרבו הפירושים בענין זה נראה שהרמב"ם ז"ל סובר כמו שכתבנו שכתב ז"ל נפל הבית או שלא היה בית אלא בשכר נותנין לה מדור לפי כבודה. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל מזה הירושלמי הוציא דבר זה וכיון שכן יש לדחוק גמרתנו ואע"פ שאין זה מחוור אנו נותנין ראשנו תחת כפות רגלי הראשונים, זהו לשונו ז"ל בחדושיו בסוף המסכתא.
אמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה וכו'. פירוש התובעת כתובתה, בין על ידה בין על ידי שליח, כן כתב הריטב"א ז"ל. ודוקא שתבעה לב"ד הקבועין לדון לאנשי עירם ואע"פ שאינם סמוכין כיון שמומחין הם לרבים, כדמשמע פרק השולח גבי ההיא אתתא דאתיא לקמיה דרבה בר רב הונא למתבע כתובתה וכו' ואמר לה מזוני נמי לית לך, מהא דרב יהודה אמר שמואל וכו', ורבה בר רב הונא לאו סמוך הוה אלא מומחה וקבוע לאנשי עירו, אבל ג' הדיוטות שאינם קבועין לעירם לא, כדאמרינן לקמן פרק אלמנה ר' שמעון אומר מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד וק"ל באלו מציאות דא"א בלא ב"ד הדיוטות הבקיאין בשומא, אלמא שלא בב"ד קאמר ר"ש, וקיי"ל הכא דתובעת כתובתה לית לה מזוני, ושמעינן ליה לר"ש דאמר כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד מומחין ש"מ דתובעת כתובתה בב"ד הדיוטות אית לה מזוני. והא דאמרינן הכא דתובעת כתובתה לית לה מזוני הינו דוקא כשתובעת כל כתובתה דלא שיירה מידי ומעצמה שלא מחמת האונס, אי שיירה אפילו שוה פרוטה דעת הרמ"ה ובעלי התוספות ז"ל דלא אבדה מזונותיה דהיינו בכלל מקצת כסף ככל כסף. אבל דעת רבינו אלפסי ז"ל ורש"י ז"ל דלא אמרינן מקצת כסף ככל כסף אלא דוקא כשתפסה היא בעצמה, אבל כל שבאת לב"ד לתבוע אפילו מקצת כתובתה אבדה מזונות. והסכימו הגאונים ז"ל בין תבעוה לינשא ונתפייסה בין זנתה בין כחלה ופקסה משום הני מילי לא אבדה מזונותיה. וכן אי מחמת האונס כגון שאין מעלין לה מזונות בשופי או שמתקוטטין עמה או מפני שחוששים שלא יפסידו יורשין זכותה לא אבדה מזונותיה, דהא לא מחלה להו, וגם אינה תובעת מדעת כדי להנשא כי הם הגורמים והכי איתא בירושלמי התובעת כתובתה אבדה מזונותיה א"ר אסי ובלבד מן השופי הא מאונס לא. וכן נמי אם נתכוונו לרמותה והשיאוה עצה לתבוע כתובתה לא אבדה מזונותיה, כדאיתא בירושלמי ר"פ אלמנה ניזונית הדא ארמלתא דרמון בה ואמרין לה ר' בא בר כהין בעליך תבעה פורנה ואבדה מזונותיה, כד אשתמעון מלייא קומי ר"י אהדרה למזונה, והא דאמרינן דאם תבעה מדעת עצמה אבדה מזונותיה, אפילו בתביעה גרידתא והדרה ואיחרטא לה בין דאיתחרטא מעצמה או מחמת דלא יהבי לה כתובתה או מחמת דשבקה מלתבעה מחמת דלא אשכח סהדי לקיומי לכתובתה, מ"מ אבדה מזוני מההיא עובדא גופה דרבה בר רב הונא דאמר לההיא אתתא רב לא מגבי כתובה לארמלתא, אמרה ליה א"כ הב לי מזוני ואמר לה מזוני נמי לית ליך וכו' כדלעיל אין בזה חולק. מכרה כתובתה וכו' כדפרישנא משכנה כתובתה. אע"ג דעדיין נשאר לה בה מקצת כסף דודאי לא משכנה אותה (כבכל הסך) [ככל סך] הכתובה, מ"מ כיון דשעבודא כולה לאחרים כמי שגבתה כולה לענין זה הריטב"א ז"ל.
פיסקא. כך היו אנשי ירושלם וכו' ואיתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה וכו'. פירוש פסק רבינו אלפסי ז"ל וכל הגאונים ז"ל כשמואל דהלכתא כותיה בדיני. וכתב הרמב"ן ז"ל דכן עמא דבר כאנשי גליל. ומיהו הסכימו כל המפרשים ז"ל דבאתרא דאיכא מנהגא אזלינן בתר ההוא מנהג כדעבדי הני דבבל דנהוג כרב. וכדאמרינן הכא בגמרא ההיא בת מחוזא דהוה נסיבא לנהרדעא אתו לקמיה דרב נחמן שמעה לקלא דבת מחוזא היא אמר להו בבל וכל פרווהא נהוג כרב, ואמרי ליה והא לנהרדעא אינסיבא, ואמר להו עבדו לה כשמואל. וכתב הריטב"א ז"ל שמעינן מינה דמאן דנסיב אתתא מדוכתא אחריתי אדעתא דתדור עמיה בדוכתיה הולכין כפי מנהג המקום שבאה לשם.
אלמנה, רב אמר שמין מה שעליה, ושמואל אמר אין וכו'. פירוש שמין מה שעליה כשמגבין ב"ד כתובתה שמין בגדיה לפרעון כתובתה מטעמא דמפרש לקמן דלא אקני לה אדעתא למשקל ולמיפק(א). ואמרינן בגמרא שכן הדין בלקיט או שכיר שגר בבית בעל הבית. ומנח ביה רב כהנא סימנא, לקיט יתמא שלח ופוק ארמלתא שלח ופוק ולאו למימרא שיפשיטם ערומים ויסלקם במעות שזה אינו מן הראוי, אלא לומר שאינן שלהם לגמרי, אלא או יקבלום בדמיהם או יפשיטו אותם מעליהן. וכתב רבינו אלפסי ז"ל דשמעינן מטעמא דגמרא דאמר אדעתא למשקל ומיפק לא אקני ליה דגרושה אין שמין מה שעליה דאיהי לא נפקא אלא איהו הוא דמפיק לה בעל כרחה. ואני אומר אף אנו נאמר בשכיר כשיוצא תוך הזמן שהיה סבור המשכיר שיעמוד עמו, אבל אם מחמת המשכיר הוא שאינו רוצה בו אין שמין מה שעליו. ועוד נ"ל מדנקט הרב ז"ל גרושה ולא נקט יבמה שהיתה רבותא טפי דיבמה נמי אף על פי שרוצה להתיבם והיבם אינו רוצה שמין מה שעליה והדין נותן כן, שהרי שייך למימר אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה דלגבי דידיה למפק הוי דאע"ג דהיבם במקומו עומד ולקיים שמו בישראל, מ"מ בענין כזה שהוא כדי לשמשו לא הוי במקומו ולמשקל ולמפק קרינן ליה ואפילו לענין הזרע דאמר רחמנא להקים שמו וכשלו הוא בעינן לעיל בת יבמה מהו דליתזון מנכסי המת דלא קרינן לה בנן נוקבן די יהויין ליכי מינאי, דמ"מ לאו מיניה הוא. וכתב הריטב"א ז"ל דעת קצת חז"ל דגרושה אפילו בגדי שבת אין שמין לה, ואע"ג דפרק קמא דבבא קמא גבי חלוקת אחין פי' בירושלמי דדוקא בגדי חול אין שמין אבל בגדי שבת שמין, התם הוא [דאחין לא מקנו לה אלא] דוקא בגדי חול (ולא) כדי שלא יפשיטנה ערומה אבל בגדי שבת דלהתייקר עשויין לא, אבל בעל לאשתו אקנויי אקני ליה בין בחול בין בשבת, דתנן בערכין אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך והגזבר בא למשכנו על ערכין הכתובים בפרשה. לשמן. בגדים שצבע לשם אשתו ולשם בניו ואע"פ שלא לבשום עדיין אלמא בגדיה שלה כשמואל ואפילו בכסות של שבת, וכיון שכן כ"ש שאינו יכול ליתנם ולא למכרם ולא למשכנם הריטב"א ז"ל.
ההוא דאמר להו נדוניא לברת וכו'. פירוש ההוא דאמר להו צואת שכיב מרע, נדוניא לברת קצובין היו תכשיטי הבנות כך וכך מלבושים ובשעה שצוה עליהן היו נמכרין בשוק ביוקר. ובתר הכי כשזל היתה תובעת העודף לפי שעת הצואה ואמר רב אידי בר אבין שהריוח ליתומים שלא נתכוון האב אלא שיתנו לה נדוניא הרגילה הן ביוקר הן בזול. וה"ה דאי אייקר יוקרא על היתומים. וכתב הריטב"א ז"ל שמעתי מרבותי שאין מחוייבין לתת לה עד שתנשא ותצטרך לכך. ואם מתה בינתיים אין ליורשיה כלום, אבל האומר תנו מאתים זוז לפלונית לנדונייתה חייבין לתת לה מאתים זוז מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוי ולא עוד אלא אפילו מתה קודם שתנשא זכו בהם יורשיה דהא דאמר נדוניא לא הוי אלא כמראה מקום כההיא דנותן לעני דינר ליקח בו חלוק שרשאי ליקח בו טלית. וכן דעת הרשב"א ז"ל. מן חמרא, משמע אותו יין יהא משועבד לכך, אבל היין עצמו לא אמרינן ליתן לה כדמים של יום הצוואה אלא רוחא ליתמי. וה"ה זולא ליתמי. וה"ה שאם נשפך מקצת היין או החמיץ שאין יכולין להפסידה כלום דכולי חמרא משתעבד לה להכי כדפירש הריטב"א ז"ל בגטין בעובדא דגניבא מחמרא.
<h2>דף נד:</h2>
קריביה דר' יוחנן הות להו אתת אבא דהוה קא מפסדא מזוני אתי לקמיה דר' יוחנן אמר להו זילו ואמרו ליה לאבוכון דניחד לה ארעא למזונה אתו לקמיה דר"ל אמר להו כ"ש שרבה לה מזונות א"ר אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דר' יוחנן אמר למזונות ריבה לה מזונות אמר במזונות קצץ לה מזונות, פירוש מפסדא מזוני מרבה לאכול. דניחד לה ארעא, שנותן לה כראוי אלא שלא תוכל להרבות במזונות ומשום הכי לא א"ר יוחנן הכא עשינו עצמנו כעורכי הדיינין כיון שלא פחת מן הראוי ואע"פ [ד]שלא בפניה יכול לצוות, ומיהו אם בא לפחות לה אינו מועיל אלא בפניה שקבלה עליה ונתרצית בדבר ואם קבלה עמה אפילו בכתובתה, תנן הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה ר"י אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה, אמר למזונות אין זה אלא שמא לא יתנו לה מזונות מרווחים ונתן לה להרוחה, אמר במזונות בחוב מזונות שיש ליך עלי משמע.
אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה וכו'. פירוש אם רצה וכו'. אמרינן בגמרא פשיטא דאינו נמנע לתת לאשתו כמו שיתן אם ירצה לכל עוברי דרך, ומפרש מהו דתימא קיצותא עבדי רבנן שלא לבייש מי שאין לו קמ"ל. פירשו בתשובת הגאונים ז"ל דודאי אם רצה ליתן מתנה באפי נפשה מכל אשר לו פשיטא אבל לכלול לה בכתובה ולכתוב לה ויהיבנא ליה מהריכי אלפא זוזי הוה אמינא שאינו רשאי כדי שלא יבושו בנות ישראל שזו כתובתה מרובה וזו כתובתה מועטת קמ"ל. אפילו מאה מנה וכו', כתב הרא"ש ז"ל בשם רבינו אליהו שאע"פ שאין לו יכול לשעבד עצמו שהוא בעולם מעכשיו ולא הוי קנין דברים אלא כשאינו משעבד עצמו מעכשיו, א"נ מטעם רת"ם ז"ל דכיון שהוא משעבד נכסיו אע"פ שאנו יודעים בברור שאין לו נכסים, מ"מ הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, וכיון שהוא מודה שיש לו נכסים לשעבד די. וכן כתב הריטב"א ז"ל דאע"ג שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מתחייב הוא בדבר שלא בא לעולם כיון ששעבד עצמו לכך בלשון חיוב ושעבוד, וכאותה שאמרו מתנה שומר חנם להיות כשואל אע"פ שעדיין לא הגיע האונס, ובכל ענין מיירי אע"פ שאין אנו יודעין לו נכסים. וכתב הוא ז"ל דאם בשעת נשואין קבל על עצמו וכתב לעצמו מתנה לחוד הרי היא זוכה בה לגמרי ומוכרת ונותנת למי שתרצה אם התנו כן. וכן כתב הרב אלברצלוני ז"ל. ורבינו הגדול ז"ל נמי כתב בתשובת שאלה שהכל לפי תנאו. וכל הגאונים ז"ל מודו שאם כתב לה מתנה זו אחר הנשואין שאין הבעל אוכל פירות שאין לומר ככתובה דמי אלא במה שכתב לה בכתובתה. שלא כתב לה תוספת מדעתו אלא על מנת לכנסה, וכן הלכה. והיא כותבת אע"פ שלא קבלה מוחלת הכתובה בלשון שובר.
גמרא. רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף וכו'. פירוש רצה להוסיף משמע נוסף על הכתובה ושם כתובה עליו וכדאמרינן מוסיפין על העיר ועל העזרות, תנאי כתובה, כגון תוספת דקיימינן עליה וקרי ליה תנאי מפני שהוא דבר שמתנה מעצמו, ומזונות נמי כתוספת להיות ככתובה ככל הנך דאמרינן הכא, אבל נדונייתנה וכתובת בנין דכרין אינם ככתובה לכל הני, שהרי מוכרת כתובתה יש לה כתובת בנין דכרין כדאיתא לעיל. וכן עוברת על דת לא הפסידה בלאותיה קיימים, דהיינו מנדונייתה דאפילו בזנתה אמרינן אם היא זנתה נכסיה מי זנו, מוכרת או מוחלת כתובתה התוספת בכלל, לפי שהכל קרוי כתובה ולא אמרינן דלא מקרי כתובה אלא מנה מאתים למורדת. דתנן בפרקין המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה עד כנגד כתובתה התוספת בכלל נמי. ולפוגמת אמרינן לקמן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה אפילו מן התוספת לא יפרע, דפגימת כתובה נמי הוי כאלו פגם נמי התוספת אע"פ שהתוספת הוא בשטר אחר. דאלו בשטר הכתובה פשיטא, דאפילו לא הוי תנאי כתובה ככתובה הוי הדין כן בכל שטרי דעלמא דאמרינן הפוגם שטרו לא יפרע אלא בשבועה ולתובעת כבר פירשנו לעיל בשלהי נערה דעת רבינו אלפסי ורש"י ז"ל שבתביעת התוספת אבדה מזונותיה כמו בתביעת הכתובה, כיון שתבעה בב"ד דלאו מיגר אלמנותה היא ולא אמרינן מקצת כסף ככל כסף דלא אבדה מזונותיה אלא היכא דתפסה היא, כי הא דלקמן דתפסה כסא דכספא. ואינו מחוור בעיני שאר המפרשים ז"ל אלא כל שלא תבעה לגמרי כל כתובתה יש לה מזונות. והכא יש שפירשו שאפילו תבעה שאר כתובה כיון דלא תבעה תוספת הוה לה כאלו שיירה מקצת מנה מאתים ונזונית, וי"מ שאם תבעה כתובתה סתם אף תוספת בכלל ואבדה מזונותיה.
ולעוברת על דת, שאמרו בפרק המדיר לקמן שתצא שלא בכתובה הה"נ דתוספת נמי לית לה דככתובה היא, ולשבח שאמרו בבכורות אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתה ולא האשה בכתובתה, וה"ה התוספות אע"ג שבעל חוב גובה ממנו מקולי כתובה שנו כאן וקמ"ל דתוספת ככתובה ולא כחוב. ודעת הריטב"א ז"ל ודעת רבו ז"ל שהנדוניא דינה כחוב לענין זה. ולשבועה, אם נשבעת על הכתובה מסתמא על התוספת נמי נשבעה, וכשתבא שוב לגבות תוספת אינה צריכה שבועה. ומיהו דעת הרמב"ן ז"ל שצריך לומר לה בשעת השבועה אם תפסה כלום נמי מן התוספת שיש לחוש שמא תחשוב להערים ולהשבע דוקא על עיקר כתובה. ופירש הוא ז"ל דהכא אמרינן ולשבועה לומר שאם האמינה בכתובתה ליטול בלא שבועה אף התוספת בכלל. ועוד יש לפרש לענין שבועה שאין משביעין אותה אלא חוץ לב"ד ומדירין אותה בב"ד כדין העיקר. ולשביעית, דקיי"ל שאינו משמט אלא מלוה הילכך כתובה לא משמטא אלא א"כ פגמה וזקף השאר במלוה אף ע"פ שלא פגם ולא זקף התוספת משמט עם הכתובה, דחוב אחד הוא. ולגבות מן הקרקע, אין כתובה נגבית אלא מן הקרקע לפום דינא דגמרא וכ"ש מיניה דידיה אע"ג דחוב דעלמא גבי אפילו מגלימא דעל כתפיה וקמ"ל הכא דדין התוספת כדין הכתובה, ומיהו כבר תקינו רבנן בתראי שתגבה כתובה אפילו ממטלטלי.
<h2>דף נה.</h2>
גמרא. מטלטלי ואיתנהו בעיניהו בלא שבועה ליתנהו וכו'. פירוש ליתנהו בעיניהו כגון שנאבדו נפרעת נמי בלא שבועה דכיון דאבוד הני וכל נכסיו אחראין לכתובתה שתוכל להפרע מן הקרקעות לא אתפסה אחריני. ומדנקט ליתנהו בעיניהו מוכח שפיר דנשאר מידי דאתי מחמתיהו שלא נאבדו לגמרי, ובכה"ג הוא דפסקינן שגובה בלא שבועה, אבל לא נשתייר מידי דאתי מחמתיהו בעיא שבועה דאי לאו דאתפסה צררי לא הוה שבקה להו לאפסודינהו לגמרי, כן כתב הראב"ד ז"ל, וכתבו האחרונים ז"ל דנראין דבריו.
בד' מצרנהא, שייחד לה קרקע וכתב לה ד' מצרים שלה בחייו לעשותה אפותיקי לכתובה נפרעת ממנו בלא שבועה, דודאי תו לא מתפיס לה צררי אחריני. וה"ה בחד מצרא כדאמרי פומבדיתאי. אמר לעדים כתובות וחתומו ליה כגון מתנת קרקע. קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה אם עדיין עומד בדבורו שיכתבו לו אם לאו דכיון דקנו מיניה סתם קנין לכתיבה עומד דהואיל ונתן לו בעין יפה כ"כ בקנין חליפין ולא המתין להקנותו עד שיזכה בו יש לומר דיפה כחו לענין כתיבה ואפילו לא אמר כתובו, והא דנקט הכא כתובו משום סיפא אצטריך לאשמעינן דאע"ג דאמר כתבו וחתמו כיון דלא קנו מיניה צריך לאמלוכי ביה לראות אם חזר בו קודם שיכתבו, ואע"ג דאם אמר אדם לשלוחו תן דבר זה לפלוני, מסתברא [ד]לא צריך לאימלוכי ביה, שאני הכא דאיכא רגלים לדבר שהוא רוצה שימלכו בו עדיין מדלא הקנה לו מיד בקנין חליפין ש"מ שאין דעתו להקנותו מיד, כן דעת רש"י ז"ל, וכן כתב הרא"ש ז"ל. והריטב"א ז"ל כתב בשם התוספות דלא אמרינן לא צריך לאימלוכי ביה אלא בשכבר זכה בקרקע משעת קנין, אבל בלאו הכי אע"פ שקנו מידו חיישינן שמא חזר בו וצריך לאימלוכי ביה קודם שיכתבו. ונ"ל שיש ראיה לדברי הרא"ש ז"ל שאין צריך השליח לאימלוכי במשלח מהא דגרסינן בירושלמי א"ל רב לחייא בריה כי אמינא לך הב מידי לפלניא אי איניש עתיר הוא אמליך ביה תנינות, ואי איניש מסכן הוא הב ליה מיד. משמע דאי לאו דא"ל הכי הוה יהיב לכלהו מיד דאי ממליך לא הוה צ"ל אלא אי מסכן הוא לא תמליך.
<h2>דף נו.</h2>
בעי ר' אבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו וכו', אי אמרת בשלמא חבת חופה קונה הינו דקאמר לילה הראשון, אלא אי אמרת חבת ביאה קונה, ביאה בלילה הראשון איתא מכאן ואילך ליתא. בעי רב אשי נכנסה לחופה ופרסה נדה מהו, אם תמצא לומר חבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה אין, חופה דלא חזיא לביאה לא, או דילמא לא שנא, תיקו. פירוש ולא נבעלה מהו, יש לה תוספת משום חופה לבד או לא, ופשיט רב יוסף דחבת חופה קונה, משמע דהכי הלכתא. ועוד מדבעי הכי רב אשי שהוא בתרא ש"מ דהכי הלכתא. והכי פסק ר"א ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל. והרמב"ם ז"ל כ"כ בפרק י' מהלכות אישות משתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה, והוא שתהיה ראויה לבעילה, אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנשואין והרי היא כארוסה עדיין. ועוד כתב הרב ז"ל באותו פ' ולא תנשא נדה עד שתטהר ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר, והטעם דבעינן שתהיה ראויה לבעילה משום דסלקא הכא בתיקו משמע דאותה חופה דלא חזיא לביאה לאו כלום הוא לענין תוספת. ומיהו מה שכתב הרב ז"ל שהיא כארוסה לא מכרעת מילתא מהכא, דאע"ג דנקט פרסה נדה אחר נכנסה לחופה לאו למימרא שאם פרסה נדה קודם דלא הויא חופה כלל, דהכא ע"כ שפרסה נדה קודם נמי קאמר משום דסוף חופה היא התחלת ביאה, א"כ חופה בלא ביאה היא תחלת חופה. ואם לא פרסה נדה קודם, א"כ הא איכא חופה ראויה. ודוחק לומר דחופה ראויה לא מקריא היכא דלא הויא שעור ביאה, וחופה בלא ביאה דקאמרינן שתהיה ראויה לבעילה גמורה אלא שלא בעל. ויש מגדולי המפרשים ז"ל שהתירו חופה בנדה כל היכא שהודיעוהו לחתן כדי שלא יהיה חופה בטעות, אלא שרבינו יחיאל ז"ל כתב שיש ליזהר שלא לכנוס נדה אע"פ שהודיעוהו לחתן שהיא נדה. וכתב רבינו פרץ ז"ל שראוי לחוש לדבריו אע"פ שהרבה מן המפרשים ז"ל מגמגמין בדבר. ופרסה נדה מהו, וכגון שמת החתן קודם שתטהר.
אם תמצא לומר, אע"ג דבר פשטי' הכי נקט האי לישנא כלומר אם תמצא לומר דשפיר פשיטא ליה וליכא למדחייה.
<h2>דף נו:</h2>
תניא. אין עושין כתובת אשה מטלטלין מפני וכו'. פירוש אין עושין אין מיחדין מטלטלין לאשה בעד כתובתה מפני תקון העולם, כדמפרש ואזיל שמא יאבדו או יפחתו ובשלא קבל עליו אחריות אינן רוצות להנשא מחמת ההפסד שיפסיד בכתובתה. ואם ירצה ליחד לה מטלטלין, וכדאמרינן היו מזקינין ולא היו נושאין נשים. אבל כשכתב לה אחריות על כל נכסיו עושין, ואף ר' יוסי לא פליג אלא משום דחייש דאפילו לא יאבדו ולא יפסידו גופן של מטלטלין, מ"מ אין דמיהן קצובין עולמית, כיון שפוחתין אם מוזלי, דמטלטלין מוקרי ומוזלי, הילכך היכא דקבל עליו אחריות היכא דזילי נמי עושין אפילו לר' יוסי. והינו דאמרנן לעיל אתפסוה מטלטלי, וגם ליכא למיחש שיאמר לה טלי כתובתיך וצאי, כיון דברשותו להוציאם בעסקיו ולעשות מהם כל רצונו, שהיא אינה מקפדת כיון שכל נכסיו אחראין לה לגמרי, ומה שהוצרך לתקן ר"ש בן שטח שתהיה כתובה על כל נכסיו כדי שלא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי, היינו דוקא בראשונה שלא היה כותב לה כל נכסיו אחראין, והיא היתה מקפדת שלא ישתמש הבעל במטלטלי כתובתה, וכיון שלא היה נהנה מהם והיו מוכנים ושמורים שם היה קל בעיניו כשהיה כועס עמה לומר טלי כתובתיך וצאי.
אחתיה דרמי בר פפא אינסיבא ליה לרב אחא וכו'. פירוש אירכס אבדה שטר כתובתה. זו דברי ר' מאיר שאמר במתני' כל הפוחת, דמשמע שמתנה לפחות ואע"פ שלא פחת, מדלא קאמר כל שפחת, וטעמא דר' מאיר שאינו יכול לפחות משום דסבירא ליה דכתובה דאוריתא, ולדידיה המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, וא"כ אע"ג דאית לה כתובה כיון שהתנה לפחות לא סמכה דעתה ובעילתו בעילת זנות, כ"ש הכא דאבדה כל כתובתה דלא סמכה דעתה, ואפילו אית לה דלא מפסדא בהכי דהא גביא בתנאי ב"ד. והכי הלכתא כר' מאיר כדמסקינן הכא. הילכך כל המתנה בשעת נשואין לפחות לה מכתובתה ואפילו בשטר בלשון מחילה בעילתו בעילת זנות, משום דלא סמכא דעתה, ואע"פ דאין אותה מחילה כלום כדמשמע ממתניתין דהכא דפליג ר' מאיר אדר' יהודה דאמר והיא כותבת, ואף ע"ג דטעמא דר' יהודה משום שמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים, ולכאורה הוה משמע דכ"ש בכתובה דרבנן, ואפילו בתנאי בלא שום שטר מחילה הוה ליה למימר דמהני ואמאי קתני היא כותבת דמשמע דוקא לאחר שכתב לה כתובה מאתים הוא דמהני כשתכתוב לו אחר כן התקבלתי, אבל אם תחלה היה התנאי מנה לא מהני, הא אמרינן בגמרא משום דכתובה דרבנן ולכל הנשים יש להן כתובה עשו רבנן חזוק יותר משל תורה ויהיה התנאי בטל גם לר' יהודה עד שתכתוב לו התקבלתי לאחר שהתנה עמה מאתים, דאז לא הוי מתנה על מה שתקנו לה כיון שלא התנה כן מתחלה אלא במוחלת או נותנת. ואפילו הכי פליג עליה ר' מאיר, ואמרינן בגמרא טעמיה משום דסבירא ליה כתובה דאוריתא, ולדידיה כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אפילו בדבר שבממון. ואפילו בכתיבת התקבלתי דעלה פליג, ואנן קימא לן כותיה דבהא נמי תנאו בטל ולאו מטעמי' דאמר דכתובה דאוריתא או שהמתנה על מה שכתוב בתורה אפילו בממון תנאו בטל דליתא אלא שעשו חכמים חזוק לדבריהם יותר משל תורה ויהיה התנאי בטל אפילו בשטר התקבלתי וזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכתב תנאו בטל, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל. וכן נראה דעת רבינו אלפסי ז"ל שכתב משנתנו כצורתה בלשון כל הפוחת, וכיון דטעמא לא מהני אפילו בשטר התקבלתי, משום דכתובה דרבנן, ועשו חזוק כדאמרן למה שתקנו מנה מאתים, משמע דדוקא כשדעתה לעמוד עמו ולהיות תחתיו במה שנשאר לה ממה שפחת ממאתים או ממנה, דבההיא הוא דתקון רבנן הסך הזה, אבל רצתה לצאת מחילתה קיימת, ומוחלת ותצא ותטול שאר הכתובה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל. ומיהו הא דאמרן דאין מחילתה מחילה אע"ג דכתבה ליה התקבלתי הינו סמוך לסוף ביאה מיד דהוי כתנאה לר' מאיר, אבל מוחלת לאחר זמן מרצון נפשה נראה דאפילו ר' מאיר מודה שמחילתה מחילה. וכן כתב הריטב"א ז"ל. הלכה כר' מאיר בגזרותיו, דגזר דבר אחד אטו דבר אחר. כי הכא דגזר היכא דאית לה כתובה כי הכא דלא מהני תנאה, כדאמרינן אטו איכא דמהניא מחילתה, כגון דמוחלת לאחר זמן, דבההיא ודאי הוי בעילתו בעילת זנות, כיון דאין לה כתובה כלל, ובהכי איתמרא הא דר' מאיר במסכת יבמות דגזר קטנה נערה אטו גדולה וראויה לילד, וכן כתבו בתוספות. זיל כתוב ליה, משמע דהכי הלכתא וכדאמרן.
<h2>דף נז.</h2>
מתניתין. נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה וכו'. פירוש כלה מתניתין איירי בשלא קבעו זמן לנשואים בשעת שדוכין שאם קבעו זמן מחלו, ומאן דמעכב מאותו זמן ואילך מורד, וכותבין עליו אגרת מרד, וכדלקמן שכותבין אגרת מרד על ארוסה.
וכשם שנותנין לאשה כך וכו'. מן הירושלמי משמע דהא דנותנין לבתולה י"ב חדש אפילו נשאת לאלמון הוא, וכן הדין בבחור שנשא אלמנה, דגרסינן התם הוא אלמון והיא בתולה והוא בעי למיסב יכיל הוא למימר חבתה עלי יותר מן הבתולה. עוד גרסינן התם עשתה ששה חדשים בפני הראשון ואח"כ בא השני אמרין לה לא כבר אמתנת, כלומר כבר המתנת ו' חדשים. יכלה היא למימר חבתו עלי יותר מן הראשון, והביאו הרא"ש ז"ל בתוספות. והא דאמרינן כך נותנין לאיש, ר"ל לבחור כדאמרן. אבל אלמון שנושא בתולה אם היא בעיא למיסב לא מצי אלמון למימר חביבה עלי ולא האלמנה מן הבחור אם הוא בעי למסב לא בעי למדחי זמן ל' שנתנו לה. והמעכב מאותו זמן כותבין עליו אגרת מרד כמו שכתבו המפרשים ז"ל לקמן בגמרא דאחר הבחור או הבתולה גרירא מילתא, ובתוך הזמן שאמרנו אין יכולין לכוף זה את זה.
הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו, מדלא קאמר אוכלות משלהן נראה שלא היו קורין נשאו, דמשמע שהעכבה מן הבעלים, אלא (נשאו) [נישאו] שהעכבה מן הנשים. וזה אינו, דקיי"ל בריש מכלתין דחלתה היא או פרסה נדה שהעכבה משלה אינו מעלה לה מזונות אלא דוקא כשהעכבה משלו, לפיכך נראה דהכא נמי הכי צ"ל דמיירי שהעכבה משלו, והא דנקט (נשאו) [נישאו] דמשמע בדידה אגב רישא הוא דנקט בדידה. והא דאמרינן אוכלות משלו כשם שחייב במזונותיה ה"ה בכסותה ופרנסתה כלאו נכנסה לחופה וגם זוכה במציאתה ובמעשה ידיה, ומיהו אינו יכול לעגנה כן זמן רב אלא אם מבקשת לכנוס או לפטור חייב, כן כתב הריטב"א ז"ל. ולענין תרומה אין אנו צריכין עתה, אבל לענין יבם אם מאכיל יבמתו נפרש בגמרא בע"ה.
בית דין שלאחריהם אמרו אין האשה אוכלת וכו'. פי' וטעמא משום סמפון שהוא מום המבטל הקדושין ונמצאת זרה אוכלת תרומה. ולענין יבם אם מאכיל יבמתו, פלוגתא דרש"י ז"ל ורת"ם ז"ל, רש"י ז"ל [סובר] שאינו מאכיל יבמתו עד שיכנוס אע"פ שהיתה אוכלת בחיי הבעל, ורבינו תם ז"ל סובר שכיון שהגיע זמן ואוכלת בחיי הבעל גם היבם מאכילתה אע"פ שלא כנסה, וכן דעת הרמב"ן ז"ל, אבל לענין אם מאכיל יבמתו ברור הוא דכל ג' חדשים אוכלת משל בעל, ומכאן ואילך משל יבם, משעמד בדין וברח, כדאיתא לקמן פרק שני דייני גזרות.
<h2>דף נז:</h2>
גמרא. מנא ה"מ אמר רב חסדא דאמר קרא ויאמר וכו'. פירוש מה"מ אהיכא אסמכו רבנן י"ב חדש לבתולה, ונ"ל דאלמנה לא צריך, דסברא הוא דפחות מל' א"א לפרנס את עצמה. א"נ כיון דאשכחן ימים נמי גבי חדש דכתיב עד חדש ימים אע"פ דבבתולה לית סברא למילף מהתם משום דדנין [ימים] סתם דכתיבי גבי רבקה מימים סתם שאין כתוב בהם חדש, דהיינו ימים תהיה וכו', מ"מ כיון דאשכחן ימים דרשינן להו לאלמנה וסמכינן עליה כיון דאית לן אסמכתא לבתולה נמי מימים.
אמר רבי זירא תנא קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב וכו'. פירוש קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב שלא תנשא עד שתגדיל ואין כותבין עליה אגרת מרד. והכי איתא בירושלמי ומסתברא דאפילו קבעו זמן לנשואין בפירוש ועכשיו כשהגיע הזמן היא קטנה יכולה לעכב אע"פ שהבעל רוצה. ומיהו הבעל אינו חייב במזונותיה ואם נתחייב האב בזה בשום קנס או שבועה פטור כיון דפייסה ולא נתפייסה אנוס הוא, ויש טענת אונס לענין שבועה ולענין ממון ואין לו לתת הנדוניא שפסק על עצמו שהרי לא פסק אלא ע"מ לכנוס, וכן כתב הריטב"א ז"ל.
מימרדא ונפקא, תמרוד על בעלה שלא תוכל לסבול ותצא ותבוא אלי ונמצאתי צריך לתכשיטין אחרים להשיאה. וכתב הריטב"א ז"ל דגם הבעל יכול לעכב ולומר מימרדא ונפיק מינאי ודוקא היכא דלא קבעו זמן, אבל קבעו זמן כבר קבל על עצמו ומחילתו מחילה, דגדול הוא.
המארס בתולה בין שתבעה הבעל והיא וכו'. פירוש בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה וכו' משעת קדושין. נותנין לה שלשים יום נמי משעת ארוסין, מכאן היה נראה [ראיה] לפירוש רש"י ז"ל דהכא דאמר בבוגרת משעת ארוסין ולא משעת תביעה דחד טעמא לתרווייהו שתכשיטין מזומנין להם.
<h2>דף נח:</h2>
מתניתין. המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה וכו'. פירוש הרי זו עושה וכו' אם תרצה, ואע"פ שהוא עשיר ורוצה לזונה, וכדאיתא בגמרא.
והמותר. מה שעושה יותר ממה שפסקו לה חכמים למעשה ידיה כדלקמן משקל חמש סלעים שתי או עשר סלעים ערב, ומה שהיא עושה יותר מזה הוא מותר מעשה ידיה. ותקנו חכמים שיהיה לבעל זה המותר תחת מעה כסף שיתן לה בכל שבת לצרכה, וכשיתן לה הבעל מעה זו ר' מאיר אומר שיכול הבעל להקדישו אותו מותר ואע"פ שעדיין לא בא לעולם דסבירא ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
חולין, וקיי"ל כוותיה כדאיתא בגמרא דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
גמרא. אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר וכו' עושה הרשות בידה, פירוש ואיני ניזונית משלך ואיני עושה לך כלום אלא לעצמי. מזוני עקר, וכבר פסיקנא בהדיא לקמן פרק שני דייני גזרות הלכתא כרב הונא אמר רב דאמר יכולה אשה וכו'. וכיון שאמרה כן אין הבעל חייב במזונותיה וכסותה ופרנסתה, אבל ברפואתה חייב, דרפואה תקנתא באפי נפשה היא, מפני שחייבת לשמשו בהרבה מלאכות כגון אופה ומבשלת ומצעת מטה ומניקה את בנה בין נזונית בין אינה נזונית, וכמו שכתב ה"ר אפרים בתשובה. וכשאמרה איני נזונית ואיני עושה, היינו לעשות בצמר וכיוצא בו, דתקינו תחת מזונות, אבל אלמנה דלא משתעבדא ליתומים אלא מחמת מזונות, יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר. ויכולה לתבוע כתובתה לאלתר, אע"פ שהיא אסורה להנשא כשהיא מניקה, ולא אמרינן בהאי דבעינן כשתנשאי לאחר וליכא, דודאי איכא, שהרי אינה מעוכבת מחמת הבעל אלא מחמת סכנת נפשות שהוא וולד. וכן כתב הר' אפרים נמי בתשובה. וכן כתב הראב"ד ז"ל בתשובה דאין התנאי לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אלא (ב)כשהיא מעוכבת מחמת איסור הבעל. כתבו בתוספות דאע"פ שאמרה האשה בב"ד איני נזונית ואיני עושה אם רצתה למחר או כשתרצה לומר הריני עושה לך ואזון משלך הרשות בידה, דמזונות דכל יומא חוב הוא באפי נפשיה. וכיון דפסיקנא שיכולה לומר איני נזונית ואיני עושה כ"ש שיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר, דכיון שאמרה אי איפשי בתקנת חז"ל כגון זו שומעין לה, הריטב"א ז"ל.
<h2>דף נט.</h2>
גמרא. אמר שמואל הלכה כר' יוחנן הסנדלר וכו'. פירוש ומי אמר שמואל הכי, דמדאמר שמואל הלכה כר' יוחנן הסנדלר ש"מ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דמשום הכי א"ר יוחנן הסנדלר חולין, דסבר דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, כדכתיב בסוף שמעתין.
קונם שאני עושה לפיך. ומשום שהוא דבר שיש בו ממש במה שתבשל או תאפה הוא דחל הנדר, אבל בדבר שאין בו ממש כגון שאמרה קונם שאיני עושה לפיך שנודרת שלא תעשה הוי דבר שאין בו ממש, ולא חייל הנדר, דנדר הוא דאסר חפצא עליה כדאיתא בנדרים.
אינו צריך להפר. שהרי היא משועבדת לו למעשה ידיה. ואפילו מותר שע"י הדחק הוא שלו, וכגון שמעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף. וכל זמן שלא תאמר היא בפירוש איני נזונית ואיני עושה ואיני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר, לאו כל כמינה להפקיע(ה) שעבודיה דבעל, ולפיכך אין צריך להפר.
רבי יוחנן בן נורי אומר יפר. ולאו משום שיהא רשות בידה למיסר מידי דמעשה ידיה עליה דבעל, אלא משום דשמא יגרשנה ואז יהיו מעשה ידיה שלה, וחייל עליהו הנדר שנדרה עכשיו ותהא אסורה לחזור לו מפני שאי אפשר לו שלא יהיה נהנה ממעשה ידיה, ואין לומר שיפר לו אז דאין הבעל מפר בקודמין כלומר שקדמה לנדור קודם שתתארס לו הלכך יפר כדי שלא יחול הנדר.
ואמר שמואל וכו'. אלמא אע"ג שעדיין אינו מגרשה חייל נדרה אע"ג דהוי דבר שלא בא לעולם.
קונמות קא אמרת. לא דמי ענין קונם להקדש סתם, דהקדש סתם הוי הקדש גמור לתפוס פדיונו, וכי היכי שהפדיון מפקיע ההקדש כן השעבוד מפקיעו להקדש, כלומר שלא יחול עליו להפקיע השעבוד, וכדאמרינן בערכין מי שהיו עליו כתובת אשה ובעל חוב במאה מנה והיו לו נכסים במאה מנה והקדישו כשהמלוה פודה מוסיף עוד דינר על הלואתו, ופודה את הנכסים הללו ואמרינן עלה מה טעם צריך להוסיף דינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, אלמא אין הקדש מפקיע מידי שעבוד כתובת אשה ובעל חוב. אבל אין פודין לקונם להיות מותר למי שנאסר עליו, שהרי אינו הקדש גמור לתפוס פדיונו אלא אסור על אדם הוא ודמי לקדושת הגוף דאין לו פדיון כקדושת מזבח דהוא קדושת הגוף ואין לו פדייה, והכא נמי הוי מקדיש גוף הידים למלאכתן כמקדיש דקל לפירותיו, כיון שהידים טורחות בכך קים להו לרבנן דהוי כאילו יצאה המלאכה מגוף הידים ולא כמקדיש מצודה לפירותיה, דמצודה לא עבדה ולא מידי, והכא דאמרה קונם מיירי דאמרה יקדשו ידי לעושיהן כלומר למי שבראן וחייל עלייהו הנדר, וכיון דההיא שעתא דנדרה חייל, תו לא פקע אף לאחר מכן וכדלקמן.
<h2>דף נט:</h2>
דאמר רבא הקדש וכו'. ורבא לטעמיה דאמר בפרק כל שעה בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ואי קדיש מלוה וזבין קודם גבייה לאו כלום הוא, אע"פ שבא לידי גביה בסוף, משום דברשות לוה קימי עד שעת טריפא הילכך לגבי לוה קרינא ביה איש כי יקדיש את ביתו, דההיא שעה ברשותיה קיימי וכיון דחל עליו הקדש שעה אחת תו לא פקע טריפת מלוה, כי היכי דלא פקע ע"י פדיה והיינו טעמא דחמץ והינו טעמא דשחרור בשעה שחלו אסור חפץ ואסור שחרור היו ברשות הבעלים, והיה להם כח לחול וכיון שחלו שעה אחת תו לא פקע[י], דלא אשכחן בהו הפקעה אחר שחלו שעה אחת. וריב"א מביא ראיה מן הירושלמי דמפרש טעמא דלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד ובכלל הקדש דרבא כל ענין איסור שאסור איסור הגוף כקונמות, ואצטלא דמילתא דפרסו אמיתנא דפרק אלמנה לכהן גדול ותקדוש מהשתא, כיון דקונם מפקיע מידי שבועה, א"כ זו שאסרה ידיה בקונם לקדשו מהשתא, ואמאי קאמר דלא חייל עד שיגרשנה.
אלמוה רבנן וכו'. דלא ליפקעיה קונם מהשתא, אבל מ"מ כיון דמדינא הוה ליה לאפקועי חייל מהשתא להיות תלוי ועומד עד שתתגרש שתחול לגמרי וכיון דלא מפקע השתא שעבודא דבעל לומר דאלמוה רבנן כוחו, לשוויי כלוקח גמור ולא כמלוה. ומ"מ אע"ג דאמרי' דקונם כהקדש דמזבח, ואמרן דהקדש מפקיע מידי שעבוד, מיהו אין כח ביד ב"ח להפקיע נכסיו בקונם מן המלוה, דדוקא לענין הקדש שאין הדבר מצוי שיקדישו בני אדם נכסיהם לאסרם גם עליהם הוא דלא אלמוה רבנן כח המלוה, אבל לענין קונם שאוסר נכסיו על האחרים דוקא והוא מותר ליהנות בהם, ודאי עבוד רבנן תקנתא מפני תיקון העולם ושלא תנעול דלת בפני לוין. הילכך אלמוה רבנן לכח המלוה דלא לפקעיה קונם. כן כתב הריטב"א ז"ל בשם הרב ר' יונה ז"ל שכתב בשם רבותיו ז"ל. וכן דעת הרשב"א ז"ל, וכן כתב הרא"ש ז"ל בתוספות.
והרשב"א ז"ל הביא ראי' מן הירושלמי דריש פ' המדיר את אשתו וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו, ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה דבר תורה, דאלמא ב"ח שהוא גובה מן התורה לא מפקע משום איסור קונם. ובתלמודנו מצינו בהמדיר את אשתו דמקשה תלמודא דאלמוה רבנן גם לשעבודא דאתתא. וכיון שאמרנו דקונם כלו חייל מהשתא ולא מקרי דב' שב"ל לא קשיא דשמואל דהתם אדשמואל דהכא דפסק כר' יוחנן הסנדלר דהכא המקדיש עיקר מעשה ידי אשתו או המותר, אפי' בנזונית ונוטלת נמי מעה כסף דבר שלא בא לעולם הוא, שעדיין לא באה המלאכה לעולם, ולא אמרינן נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן, מכיון דלא אלים שעבודיה שהרי יכולה להפקיעו ולומר איני ניזונית ואיני עושה ואפילו אמר בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן אינו יכול להקדישן ואע"פ שנותן לה מזונות, דכיון שיכולה לומר איני נזונית ואיני עושה לא אלים שעבודיה דבעל דליהוי כלוקח, אלא שעבוד גרידא דמלוה דאי אקדיש אינו קדוש, וכדאמרינן לעיל. וכן נראה בירושלמי, אע"פ שדעת הרמב"ם ז"ל דאי אמר בפירוש יקדשו ידיך מהני, ואפילו הכי יכולה היא להפקיע ההקדש אם אומרת איני נזונית ואיני עושה כרב הונא דלעיל, ומשום הכי א"ר יוחנן הסנדלר שהם חולין וכ"ש שאין הקדש זה מועיל לאחר מיתה דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. והא דאמרינן הכא גבי קונמות אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דליהוי כלוקח הינו לומר שאינה יכולה להפקיע עצמה משעבודיה דבעל היכא דלא אמרה בפירוש איני נזונית וכו', וכ"ש בשאר מלאכות שאין כח בידה כלל להפקיע עצמה כדפירשנו לעיל והוא גם הוא אין לו כח להקדיש ידיה וכדאמרן.
מתניתין. אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה וכו'. פירוש אלו מלאכות וכו'. גדולות, כדאיתא בירושלמי שבעה גופי מלאכות מנו חכמים, והשאר לא הוצרכו למנותן, כלומר שאר מלאכות קטנות כגון מזיגת הכוס וחברותיה, דפשיטא שהיא חייבת בהן. ומניקה את בנה, מדלא קאמר ומניקה את הבן או בנו, משמע דדוקא בנה, אבל בן שיש לו אפילו מאשה אחרת לא. וכ"ש בן אשה דעלמא, ומדאמר בנה לא שנו אלא אחד אבל לא תאומים, והכי איתא בירושלמי.
הכניסה לו שפחה וכו'. אפילו מוטלת על הבעל לזונה גם השפחה, מ"מ ניחא ליה לבעל לזון שפחה כדי לפטור את אשתו ממלאכה, כן דעת הרא"ש ז"ל בתוספות. וכן דעת הריטב"א ז"ל. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל. וכן משמע פשטא דמתניתין אע"פ שרבינו שמשון ז"ל דעתו בהאי גוונא לא מרויח בעל מידי, ואדרבה טורח והוצאה הן לו, אלא דוקא כשהיא חייבת לזונן. והא דאמרינן התם שפחה או שתים או ד' לאו דוקא שפחות אלא אפילו נכסים הראויין לקנות מהם. כן כתב הרמב"ם ז"ל, פכ"א מהלכות אישות, ובמקומו לקמן בגמרא מבואר יותר מזה.
שתים אינה מבשלת ואינה מניקה וכו'. כתב הריטב"א ז"ל ודיקו רבותי ז"ל דמהכא שמעינן שהיא חייבת לטרוח לכל בני הבית הסמוכין עליו, והא דאמרינן לקמן אינו כופה לעמוד בפני אביו ובפני בנו, התם בשאין סמוכין עליו או שמא לא חייבוה אלא קמי אורחי ופרחי דלא קביעי עכ"ל, וצ"ע.
שלש אינה מצעת וכו'. היינו לתקן (כל) [לו] המטה או כל המטות שבבית שהיו מוטלות עליה בחיוב, ומיהו אכתי כופה לעשות השיעור הנזכר במעשי ידיה בצמר.
יושבת בקתדרא. לומר שאינה חייבת בגופי מלאכות הללו שהם של טורח. וגם לא תטרח בשליחותו להביא מבית לעליה. ומיהו בתשמישין של חיבה כגון הצעת לבדין לחוד במטה של בעלה לחוד חייבת, כדאיתא בגמרא. וכן מזיגת כוסו כדאיתא בנדרים קונם שלא אמזוג לו את הכוס אינו צריך להפר, דאלמא משעבדא ליה, ובכל גונא איירי אפילו הכניסה לו שפחות. וכן מלאכות אחרות, כדאי' בירוש' רב הונא אמר אפי' הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות לו דברים של ייחוד. סכה לו גופו מרחצת לו רגליו ומוזגת לו את הכוס, כן הסכימו האחרונים ז"ל.
והלכתא כר' אליעזר, כדאיתא בגמרא דלא פליג אדרשב"ג, אלא דחייש לזימה אף כשעוסקת בשחוק הטויות, ורשב"ג לא חייש לזימה אלא לשעמום, וכיון שעוסקת באיזה דבר תו לא חיישינן ולית הלכתא כותיה אלא כרבי אליעזר, ואף דקיי"ל כל מקום ששנה ר"ש ב"ג הלכה כמותו, אין זה רשב"ג שהיה בימי ר' אליעזר. כן כתב הרא"ש ז"ל בתוספות. ושמעינן מדרשב"ג דר' אליעזר נמי כותיה סבירא ליה במדיר, וכדמשמע בגמרא.
כופה לעשות בצמר, כתב הריטב"א ז"ל בשם רבותיו ז"ל שאין כופה לעשות השעור הנזכר, אלא כדי שלא תהיה בטלה תעשה מה שתרצה, ומה שעושה הוי דבעל, דלא עדיפא מהעדפה שע"י הדחק דהוי דבעל, אע"ג דעבדה מרצונה שלא בחיוב.
תנו רבנן. נדרה שלא להניק את בנה, בית שמאי אומר שומטת דד מפיו, ובית הלל כופה ומניקתו, נתגרשה אינו כופה, ואם היה הבן מכירה נותן לה שכרה וכופה ומניקתו מפני הסכנה. עד כמה מכירה, א"ר יצחק א"ר יוחנן חמשים יום אמר רב שימי בר אשי הלכה כרבי יצחק שאמר משום ר' יוחנן. סומא מנא ידע, אמר רב אשי בריחא ובטעמא. פירוש נדרא שלא להניק כלומר שאסרה על בעלה דדיה להנאת חלבה, דנדרי אסר איסור חפצא נינהו כדפירשנו לעיל. נתגרשה, בין נדרה בין לא נדרה אינו כופה, דהא לא משעבדא ליה, ומיהו אע"פ שאין כופה להניק אסורה להנשא עד עבור זמן הנקה, דהיינו כ"ד חדש, וכן כתוב בשאלתות דרב אחאי פרשת וירא אליו. וכן כתבו בתוספות בשם רת"ם ז"ל, וכדמשמע ביבמות לא ישא אדם מעוברת חברו ולא מינקת חברו, וסתמא קתני לא שנא מאלמנות ול"ש מגרושין דומיא דמעוברת, ולזה הסכימו הרמב"ן ז"ל והרא"ש ז"ל, וכל האחרונים ז"ל אע"פ שלא נראה כן דעת הר"ם במז"ל.
ואם היה הבן מכירה, אע"פ שגרשה כופה ומניקתו בשכר שיתן למנקת דעלמא.
<h2>דף ס.</h2>
סומא. אם התינוק סומא מנא ידע אם זאת היא אמו אם לאו, דמשמע דזמן חמשים יום הוא שוה לכל התינוקות, וחישינן להו לסכנה, מדלא תלינן מילתא בהכרת תינוק בין זמן קרוב או רחוק יותר, ומיהו נראה דאם אנו רואים דהתינוק מכיר אמו ומביט בפניה יותר מבשאר הנשים היושבות אצלה אפילו בפחות מחמשים כייפינן לה ומניקתו.
תנו רבנן. יונק תינוק והולך עד וכו'. פירוש יונק שקץ, יונק דבר משוקץ. [וה"מ] כשיונק משדי המנקת ממש, אבל מצצו בכלי ליכא מאן דפליג דמותר וכדלקמן.
ארבע וחמש. ד' בבריא, וחמש בכחוש. שלשה ימים, אם פירש ג' ימים מלהניק אינו חוזר, ואמרינן בירושלמי ר' אבהו בשם ר' יהושע ב"ל ג' ימים מעת לעת, בד"א בזמן שפירש מתוך בוריו אבל פירש מתוך חליו מחזירין אותו אפילו כשפירש ג' ימים, ודוקא כשאין חולי של סכנה אבל אם סכנה אפילו אחר כמה מחזירין אותו.
תניא. דם שעל וכו' שבין השינים וכו'. פירוש מוצצו דהא ליכא דחזי ליה, וה"ה דכי היכי דשרי דם מהלכי שתים שהוא האדם שהוא בשתי רגלים, כן הבשר. אלא שמטעם אחר לא מצינו בו צד התר, דאלו כשהוא בחיים הוי כאבר מן החי ואסור, דלא אשכחן מדי דחי דשרי בלא שחיטה אלא דגים וחגבים, ואי לאחר מיתה אסור בהנאה כדילפינן מן ותמת שם מרים וילפינן שם שם מעגלה ערופה. והרמב"ן ז"ל היה מסופק בשר גוי אם יהיה אסור בהנאה כיון דממרים גמרינן, ומסקינן בגמרא דחילופה בחלב, דאם פירש בכלי מותר ואם לא פירש הרי הוא כיונק שקץ וכדאמרן.
תניא. ר' מרינוס אומר וכו'. פירוש גונח, שמילל מכאב לבו ורפואתו חלב עז, וכשהוא יונק הוה ליה שבות דרבנן ע"י שינוי, שהרי אפילו היה חולב בידו ממש אינו אלא שבות, דמפרק תולדה דדש, וקיי"ל שאין דישה אלא בגדולי קרקע ממש, ומשום הכי לא גזרו רבנן בחולה אפילו אין בו סכנה, אבל שבות גמור שלא בשינוי לא התירו בחולה שאין בו סכנה אלא אמירה לגוי משום שהוא שבות שאינו עושה בו אז מעשה, כדאיתא בערובין כל צרכי מילה נעשין ע"י גוי בשבת, ופסקינן הלכתא כרבי מרינוס דאפילו בשבת שרי כדאמרן, ודלא כאבא שאול דאמר ביבמות נוהגין היינו שהיינו יונקין מן הבהמה ביו"ט משום צער חולי, אבל בשבת דאסור סקילה גזור רבנן. ומיהו ביו"ט אפילו משום צער תאוה לשתות מותר, שהרי ר"ת ז"ל מוקי לה ההיא דאבא שאול בהכי, ולא בצער חולי ואפילו הוי הך מפרק תולדה דדש ממש, דיו"ט דאסור לאו הוא לא גזרו רבנן, ולפי' ז"ל לא פליגא ההיא דאבא שאול אר' מרינוס אלא שנראה יותר כדפירש הריא"ף ז"ל דפליגי, ומדפסקינן הכא הלכתא כוותיה מכלל דפליגי ביה.
תנו רבנן. מניקה שמת בעלה וכו', פירוש ומדנקט מניקה שמת בעלה יראה דאשה שאינה רגילה להניק מעולם כגון נשים הרבה שאין להם חלב או שפסק חלבה בחיי בעלה שאינה צריכה להמתין, עכ"ל הרא"ש ז"ל בתוספות. ומיהו נ"ל שאינו עולה לענין פסק, דלא גריע הא טפי מזקנה וקטנה, דאמרינן לקמן דלא פלוג בהו רבנן וצריכות להמתין ג' חדשים, וכבר מדמינן לקמן להחמיר בכ"ד חדש כמו בג' חדשים, ומיהו ליתא, דהא אסיקנא בגמרא דלאו אדעתין לדמויינהו ומהך טעמא הלכתא מת מותר, דר' מאיר לא אמר שתמתין כ"ד חדש אלא מניקה, כנ"ל אני המחבר. ביעתא בכותחא, ונראה שראוי להחמיר בחלמונים הנמצאים בתרנגולת שלא מצינו התר אלא בבצים גמורות, עכ"ל.
<h2>דף ס:</h2>
תנו רבנן נתנה בנה וכו'. פירוש צריכה להמתין כ"ד חדש שמא תחזור בה המינקת וכן אם אירע שגמלתו איכא למגזר אם היינו מתירין אותה לינשא שמא אם יארע שתרצה להנשא תגמלנו קודם זמנו, דהכא נמי לא פלוג רבנן במניקה שמת בעלה בין שהיא מניקתו, בין שאינה מניקתו ובין שגמלתו ללא גמלתו, דאיכא למטעי בכל הני דלעיל דאין ידוע לכל שלא יהיה בהם חשש עבור, ומשום הכי אם נתנה בנה למניקה שלא תחזור בה בשבועה וקנין, דאז לא הדרא, אפילו הכי לא שרינן לה, דאין הקנין והשבועה ידועים לכל ואתי לאחלופי היכא דליכא קנין ושבועה, מת הילד מותר לינשא כאלמנה דעלמא, שהרי קברו מוכיח עליו, וידוע הוא לכל. ומיהו גרושה, אע"פ שידוע שאין עליה להניק את בנה, אינה יכולה להתארס עד שתמתין זמן כ"ד חדש וכדפירשנו לעיל, כן העלו רוב המפרשים ז"ל, אבל רבינו שמשון הזקן ז"ל כתב דגרושה אינה צריכה להמתין.
<h2>דף סא.</h2>
אמר ר' חנא ואי תימא ר' שמואל בר נחמני לא הכניסה וכו'. פירוש כיון שראויה אפילו שלא הכניסה לו כלל, אלא שהוא נכבד שראויה להכניס לו מצד חשיבותו ושלא תעשה היא מלאכה, וכן אם היא חשובה שאין דרך בנות משפחתה לעשות מלאכה, דעולה עמו ודאי ואינה יורדת עמו. והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם אמר רבי שמואל בר יצחק לא סוף דבר הכניסה, אלא ראויה להכניס, כהדא דתניא עולה עמו ואינה יורדת עמו. והרמב"ן ז"ל פירש כן, וכתב שהוצרך לשנות פרש"י ז"ל משום הירושלמי. ופרש"י ז"ל כפירוש הרמב"ם ז"ל שפי' במתניתין.
אמר רב יצחק בר חנניה אמר רב הונא כל מלאכות וכו', פירוש נדה, אין חלוק בין ימי נדתה לימי לבונה, מדר' זירא דהחמירו בנות ישראל לישב שבעה נקיים, ואמרינן במסכת נדה תהיה בנדתה עד שתבוא במים. והא דאמר אליהו לההיא אתתא בימי נדותיך מהו אצליך בימי ליבוניך מהו אצליך, לא משום שיש חלוק, אלא אליהו היה יודע שאותו תלמיד היה מקל בימי ליבון.
חוץ ממזיגת הכוס. שהם דברים של קירוב וחיבה ומביאה לידי הרגל עבירה. וכתב הרמב"ן ז"ל שמזיגת הכוס שאסרו לא ליתן מידה לידו שזה בכל דבר הוא אסור אפילו אינו כוס, אלא הכא שלא תמזגנו ותניחנו לפניו בשלחן, ושמואל מחלפה ליה, וכן כל הני עבדי הכי משום שנוי. ותלמידי רש"י ז"ל העידו שרש"י ז"ל היה נזהר ליטול אפילו מפתח מידה לידו. והרחצת פניו שאסרו כאן היינו לשפוך לו מים מן הקיתון אבל לא ליגע בו חס ושלום.
<h2>דף סא:</h2>
אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו וכו'. והא דאמרינן הכא שכופה ליתן תבן לפני בקרו, אלמא משעבדא ליה להאי. ואלו פ' בתרא דנדרים תניא נדרה שלא אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר, אלמא לא משעבדא ליה, ליתא, דלעולם משעבדא ליה, אלא משום דהא ממלאכות קטנות דלא צריך כ"כ לא אוקמוה למימר דלא חייל נדרה, כההיא דאמרינן נדרה שלא תארוג בגדים לבניה תצא שלא בכתובה, דמשמע דחייל נדרה. והא דאמרינן קנסוה, משום שהוא צורך יותר קנסוה יותר, והכא לא קנסוה בכך. ומי' יכול הבעל לכופה במשכון במזונותיה וכיוצא בו, ודי[ה], כיון שאינו צורך כל כך. נמצא דג' מיני מלאכות הן, גדולות דלא חייל נדרה, כדאמרינן לעיל כופה ומניקתו, ואמצעיות דחייל נדרה ומי' תצא שלא בכתובה כההיא דשלא תארוג, וקטנות דשלא תתן תבן לבקרו דלא תפסיד כתובה ומיהו מצערה בדברים קטנים נמי.
מתניתין. המדיר את אשתו. פי' ב"ה אומר שבת אחת. הא ק"ל כשמואל דאמר דמתניתין מיירי אפילו כשנדר סתם בלא ייחוד זמן, ואפילו הכי ימתין שמא ימצא פתח לנדרו. שבת אחת, ואף על פי דבשהדירה סתם משמע לעולם ושמעינן מינה דכ"ש כשפרש זמן לנדרו ליותר משבת אחת דגלי דעתיה שדעתו לחזור עליה שימתין שבת אחת לב"ה זה הדעת הריטב"א ז"ל, ונכון הוא, אע"פ שלא נראה כן מפרש"י ז"ל.
שלא ברשות שלשים יום. בגמרא קאמר ברשות כמה ואמר רב חדש כאן וחודש בביתו. ושוב אמרינן במקום אחר לקמן אמר רב אדא בר אהבה אמר רב זו דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים התלמידים יוצאין ללמוד תורה שנים ושלש שנים שלא ברשות. אמר רבא סמכי רבנן אדרב אדא בר אהבה ועבדי עובדא בנפשייהו. והרמב"ם ז"ל פסק כרב אדא בר אהבה פ' י"ד מהלכות אישות. ורבינו אלפסי ז"ל לא הביא אלא מתני' כצורתה. ונראה דמתניתין איירי באותן שדרכן ללכת ללמוד תורה תמיד מחוץ לעירם, ומסתמא כשנשאה אדעתא דהכי הוה דהא ידוע לה וקבעו לו זמן לעונה משלשים לשלושים. וכל השלושים יעמוד במקום למודו. ובגמרא מיירי מענין אחר, מאותן שיושבין תמיד בבתיהן, כמה הם יוצאן שלא ברשות, שיקבלו נשותיהן עליהם מסתמא ולא יקפידו על יציאתם, וקרי ליה ברשות, משום דאורחא דמילתא שמסכמת לזה, ובזה אמר חודש בחוץ וחודש בבית. והא דרב אדא הא אמר שנענשין בעבור זה בנפשם כדאמר ועבדי עובדא בנפשייהו. ואפשר דמשום זה לא הביאה רבינו אלפסי ז"ל אע"פ שכך הדין, שהרי היו עושין מעשה רבנן וסמכי עלה.
<h2>דף סב:</h2>
רבי עקיבא רעיא דכלבא שבוע הוה וכו'. פי' אזלת לבי רב, אין ללמוד מכאן שיוכל אדם לעמוד בחוץ זמן רב אפילו ברשות, דשאני הא דעיקר קדושי' אדעתא דהכי הוה.
<h2>דף סג.</h2>
אדעתא דגברא רבה. ואע"ג דאמרינן בנדרים פרק רבי אליעזר קונם שאני נהנה לך ונעשה סופר אין אומרים אלו היית יודע שעושה סופר מי נדרת משום דאין פותחין בנולד, מ"מ הכא לא חשיב נולד כיון שהלך לבי רב קודם שנדר דרך הוא למי שהולך ללמוד שנעשה תלמיד חכם, הרא"ש ז"ל. (וא"א) [ואפשר] עוד לומר דהכא על דעת כן נתקדשה לו, ואילו הוה ידע אבוה כן לא היה נודר והוה ליה כעין נדרי טעות, אלא דכיון שנדרה סתם צריך היתר ולא הוי נדרי טעות ממש, הריטב"א ז"ל.
מתניתין. המורדת על בעלה וכו'. פירוש המורדת, ק"ל דדין זה דפחתינן כתובתה בשיעור זמן מיירי באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, כלומר שאינה רוצה לצאת מרשותו אלא שבשביל איזה כעס שיש לה עמו רוצה לצערו, והך צער הוא מתשמיש דוקא, כדאיתא בגמרא שאינה רוצה להבעל לו, אבל אם אינה רוצה לשמשו במלאכה שהיא חייבת לעשות לו בחיוב גמור כגון טוחנת ואופה וכיוצא באלו שאינן תלויות במזונות אינה בדין מורדת, אלא שאפשר הוא לכופה בשוטי או למנוע ממנה תשמישה או מזונותיה או לצערה בענינים אחרים, או שב"ד משמתין אותה עד שתחזור. ולא דמי לנדרה שלא תארוג בגדים נאין לבניה שתצא בלא כתובה, דשני התם שא"א לכופה לפי שנדרה. ומיהו באומר איני זן ואיני מפרנס דין הוא שיוציא ויתן כתובה לפי שמרדו של איש קשה ויש ספק בידו לעשות ואין אדם דר עם נחש בכפיפה ותצטרך להתענות תמיד עד שתבא לב"ד ויהיו חייה תלואים לה מנגד. ויש מין אחר דמורדת שנשתנה דינה מזה, והיא האומרת מאיס עלי, כלומר איני רוצה לסבול תשמישו ולא ניחא לי בדידיה ולא בכתובתיה, לזו ודאי אין משהין לה בפחיתת כתובה אלא אבדה כתובה לאלתר, דדוקא כשאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שמודה שאינו שנוי לה אלא שרוצה לצערו מפני איבה פוחתין לה משלה ונותנין לו דמי צערו ומחזי כשכר [שבת]. אבל זו שאומרת מאיס עלי אין לנו לקנסה אלא תפסיד כתובתה לאלתר, ותתעגן תריסר ירחי שתא אגטא, דשמא נתנה עיניה באחר, ומכאן ואילך אם רצה לגרש יגרש ואין כופין אותו כלל, הדין הוא דינא דגמרא. אבל הגאונים ז"ל תקנו דכשאמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא לאלתר ומפסדת כתובתה כדמפרש בגמרא לקמן. וכן כתב הר"מ במז"ל שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל שראוי לנו לשמוע להם ולעשות כתקנתם.
פוחתין לה מכתובתה ז' דינרין. זה אינו עולה אליבא דהלכתא. אלא רבותינו חזרו ונמנו שיהו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו, ובשבת דוקא מפני שהצבור הוא בבית הכנסת, ואומר פלונית מרדה על בעלה, וקודם ההכרזה ראשונה שולחין לה ב"ד שאם תעמוד במרדה שתפסיד כתובתה כלה, כדאיתא בגמרא, וכן שולחין לה אחר כל ההכרזות שמא תחזור בה. ואם חזרה בה ודאי לא תפסיד כלום, וליכא למיחש דשמא תחזור תמיד כן לצערו, כיון דלצעוריה קא מכוונה, דאינה סברא שתרצה שיכריזו עליה לביישה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ועוד דאם תחזור בה יהיו מתרין בה שאם תחזור עוד למרדה תפסיד כתובתה לאלתר. ויש עוד שפירשו דאפילו תחזור בה תפסיד ז' דינרין בכל שבוע שעמדה במרדה כדין משנתנו. עד כנגד כתובתה, כבר כתבנו דקיי"ל כרבותינו שמכריזין עליה ד' שבתות ואחר כן מפסדת כל כתובתה בפעם אחת. ודמיא לאומרת מאיס עלי שמפסדת בפעם אחת כל כתובתה. וכתובתה, היא עקר כתובה ותוספת, דתנאי כתובה ככתובה, וכדא"ר ינאי לעיל תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה למורדת, והינו כרבותינו דקיי"ל כותיהו. דאלו למתניתין מדר' יוסי דאמר דאפילו מירושה שעתידה ליפול לה פוחתין, נשמע לת"ק דבאותן נכסי מלוג שכבר נפלו לה פוחתין. וכן פי' בירושלמי עלה דמתניתין הדא אמרה דאפילו מפרה פורנין דידה פוחתין, פירוש נכסי מלוג, וטעמא הדין מתנ' כן כדפירש הרמב"ן ז"ל דנותנין לו משלה כנגד מה שהיא מצערת אותו לתשלומין ומשום הכי פוחתין והולכין, אלא ודאי הא דר' ינאי לפום רבותי', ובגמרא מפ' בלאותיה קיימין דהיינו נכסי צאן ברזל מאי דינייהו.
גמרא. מורדת ממאי רב הונא אמר וכו'. פירוש מפורש במתניתין ורבינו אלפס ז"ל וכל הפוסקים ז"ל פסקו הלכה כרב הונא, וראיה דאמרינן לקמן היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה דהינו תשמיש, ועוד מדבעא מיניה רב חייא משמואל מה בין מורד למורדת ופריש ליה במורדת מתשמיש תרי טעמי ובמורדת ממלאכה לא פריש מידי.
תנו רבנן. המורדת וכו' אחת ארוסה וכו' פירוש אחת ארוסה, כלן שוות בתורת מרד, ארוסה שאמרה לא אנשא, אפילו נדה, שמורדת בעודה נדה, וגרסינן בירושלמי במה אנן קימין אי בשמרדה כשהיא נדה התורה המרידתה עליו, אבל במה אנן קיימין שמרדה עליו עד שלא באה לנדה, ובאה לנדה, נדה בת תשמיש היא, כלומר אע"פ שמרדה שעה א' קודם, מ"מ בעודה בנדתה אמאי חשבינן לה למורדת, עד שאם יעברו ארבע שבתות קודם טהרתה שתפסיד כתובתה, והלא הוה לן למימר דכיון דאינה בת תשמיש לא חשבינן ליה למרדותה ולא מידי כנ"ל.
<h2>דף סג:</h2>
אלא בבתי כנסיות וכו'. מפני שהכל מצויין שם, ומהאי טעמא בעינן שבתות ממש.
דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותינו וכו'. פירוש הלכה כרבותינו, שמפסידין כל כתובתה לסוף [ד'] שבתות, ולא שיפחתו לה בכל שבוע כדין משנתנו.
נמלכין בה. שנמלכין בה גם לאחר ארבעה שבתות ששולחין לה ב"ד כדרמי בר אבא ולא כדמשמע מפשט הבריתא שאין שולחין לה ב"ד אלא פעם אחת, וכן פסקו הגאונים והרמב"ם ז"ל.
היכי דמיא מורדת אמר אמימר דאמרה וכו'. וכתב הריטב"א ז"ל נראה מלשון רש"י ז"ל שאומרת מאוס עלי כופין אותו לתת גט ותצא בלא כתובה ואף הרמב"ם ז"ל כן כתב שכופין אותו לגרש לאלתר עכ"ל. ואע"פ שכל המפרשים ז"ל לא מצאו בשום ענין שנוכל לכופו לתת גט בדינא דגמרא, מ"מ תקנת הגאונים ז"ל היתה לכופו, וכמו שכתב רבינו אלפסי ז"ל. וכתב הרמב"ם ז"ל אני קורא תגר על שאומר שאינו לילך אחר תקנתם אלא כדין התלמוד אלא ראוי לנו לשמוע להם ולעשות כתקנתם.
כלתיה דרב זביד אימרדה הוה תפיסא וכו'. פירוש דאמרדה מרד דמאיס עלי הוא, מדמיתי עלה הפסידה בלאותיה דמשמע לאלתר ואלו במרד דבעינא ליה ומצערנא ליה לא הוה אמרינן הפסידה בלאותיה מיד עד שעברו ימי ההכרזה, כן כתב הרא"ש ז"ל בתוספות. ונראה שזהו דעת רת"ם ז"ל. ואפ' רש"י ז"ל פי' דאמרה מאיס עלי והוה תפיסה חד שיראי שהכניסה לו בנדונייתה. וכתב הריטב"א ז"ל נראה שהוצרך הרב לפרש כן משום דקשיא ליה דאי במורדת דאמרה בעינא ליה וכו', גם לרבותינו הרי היא מפסדת כל כתובתה שהיה לה, ואע"פ שתפסה, וכ"ש לדין משנתנו. הפסידה בלאותיה קיימין. ז"ל הרמב"ן ז"ל, וכתב רבינו גדול ז"ל פירוש בלאותיה בלאות נדונייתה, וכן פרש"י ז"ל מעיל שהכניסה דהינו צאן ברזל ושמעי' מינה דבנכסי מלוג ליכא ספקא דשקלה להו אתתא, ומשמע נמי דאפילו היכא דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שקלא להו לנכסי מלוג דידה, ומשום הכי לא אסתפק בדאמרה מאיס עלי אלא בנכסי צאן ברזל, עכ"ל.
מבעא בעי לה, אם הפסידה בלאותיה אם לאו. גברא רבה הוא, ולא יערער על דבריכם מרוב ענוותנותו [אי] מפכיתו דינא לחובתו, ואעפ"י שהדבר בספק דהא בעא ולא פשיט, וא"כ אית לן למימר המוציא מחברו עליו הראיה, ובדין אמרי לא הפסידה, מ"מ סבירא ליה לרב גמדא דנכסי בחזקת בעל קימי, כיון שקבלם עליו כנכסי צאן ברזל, ואפילו מאי דתפסה מפקינן מנה, אבל אמימר וחבריו היו סבורים דאדרבא נכסי צ"ב בחזקתה קימי, משום שבח בית אביה, ואם אמרה כלי אני נוטלת שומעין לה. הילכך אפילו מאי דתפסה מפקינן מיניה. ותלמודא פסק דכיון דלא איתמר הלכה לא כמר ולא כמר ולא אתברר נכסי בחזקת מי קימי היכא דקימי קימי, ומאי דתפסה אפילו תפסה בעדים לא מפקינן מינה, ומאי דלא תפסה לא יהבינן לה, וכן הלכתא. ובקרקעות דלאו בני תפיסה נינהו חולקין, ומיהו במורדת גמורה דאמר בעינא ליה ומצערנא ליה נראה דמפסדת אפילו בלאותיה הקיימים משום קנסא, וכן דעת הרשב"א ז"ל. כן כתב הריטב"א ז"ל.
<h2>דף סד.</h2>
ולענין אם משהין אותה זמן לעגנה קודם גטה לא פסקו הגאונים ז"ל בתקנתם בין מורדת בו לאומרת מאיס עלי. אבל הרמב"ם ז"ל כתב פרק י"ד מהלכות אישות שמשהין לה אגטא י"ב חדש, הלך הרב ז"ל בזו אחר דינא דגמרא, ושמא שדעתו ז"ל דכיון שאינה מואסת בו אפשר שתחזור בה. ודעת כל הגאונים ז"ל דכל מה דכתב לה מדיליה הפסידה הכל בין תוספת בין מתנה לחוד, ואפילו כתב לה לאחר נשואין, וכ"כ הר' יוסף הלוי ז"ל. והרמב"ם ז"ל כתב שאינה נוטלת משל בעל כלום, ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחן לה פושטת ונותנת כל מה שנתן לה שלא נתן לה ע"מ שתטול ותצא. המורד על אשתו, מתשמיש נמי מיירי שמאוסה בעיניו. ג' דינרין, בגמרא מפרש דקנסינן לה טפי כשהיא מורדת, משום דצערו של איש קשה משל אשה, ומוסיפין לה כך עד שתרצה לישב עגונה. וכשלא תרצה עוד לשבת עגונה יוציא ויתן לה כתובה עם מה שהוסיפו לה, דאפי' באומר אני בבגדי והיא בבגדה אמרי' יוציא ויתן כתובה, כ"ש כשמונע ממנה תשמיש לגמרי. והא דאמרינן יוציא, לאו לכופו בשוטי קאמרינן ולא לשמותי דאי משמתינן ליה אין לך כפייה גדולה מזו אלא שמותר לקרותו עבריינא. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בשם ר"ת ז"ל, שכתב כן בתשובה, וכן כתב הרא"ש ז"ל פרק המדיר.
אמר המחבר. בפרק הניזקין גבי אפשר דמשהי לה בגט כתב הריטב"א ז"ל וז"ל, שמעי' מהכא שאין כופין לשום אדם לגרש בשום טענה שתטעון היא, אלא שכופין בדינו למה שאנו רואין, כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס, אבל לא משום אומרת מאיס עלי, דאי לא, כל אשה יכולה להפקיע עצמה מיד בעלה בהאי טענה, ונמצא האיש מוציא שלא ברצונו, וכבר יש על זה ראיות גמורות מגמרא דילן ומן הירושלמי, נכתבם במקומו בע"ה. מיהו צריך את למידע דאשה שאמרה מאיס עלי אין דנין אותה כמורדת להפסידה כתובתה, אף על פי שעמדה במרדה, דההיא כפיה היא כדי שתשב עם בעלה, ובהא לית לן למכפיה למעבד אסורא. דאם איתא דהוה ידעי' דקושטא קאמרה אסורה היא לו, והרי היא בכלל בני תשע מדות, וכיון דכן דאיכא חשש איסורא, לית לן למעבד לה כפיה אלא נסלק ידינו מהם. והיינו דאמרי' התם אבל אמרה מאיס עלי לא כיפי' לה, כלומר לא כייפינן לה כלל בהפסד כתובה. וראיה לפי' מאי דאמרי' מר זוטרא אמר אפילו אמרה מאיס עלי כיפינן לה כדין מורדת, הוה עובדא ואכפייה מר זוטרא ונפק מנה רב חנינא מסורא, אלא ודאי כדאמרן דאנן אמרי' דכיון דאיכא חשש אסור לא כיפ' לה שתחזור לבעלה בעודה במאיסותא, ומר זוטרא אמר דכיפינן לה שאפילו הוא מאוס לה ע"י כפיה זו תתן לבה לבעלה ותסור המאיסות. תדע, דהא כייפי לה ונפק מנה גברא מעליא, אלמא אסתלק מאיסותא, דאי לא, הוה ליה בני תשע מדות, ודחי תלמודא דההיא לאו ראיה היא, דהתם סיעתא דשמיא הוא, וזה דין נכון וחדש, ולהכי כתיבנא ליה הכא בלאו דוכתיה, מפירוש רבינו (ז"ל) נ"ר, עכ"ל ז"ל התם. ולשון הרשב"א ז"ל התם מהא דאמרי' אפשר דמשהי לה בגט שמעינן דלעולם אין אשה יכולה להפקיע עצמה מיד בעלה שלא לרצונו דבעל, ואפילו באומרת מאוס עלי, דא"כ תקינו ליה כתובה מינה. ומכאן תשובה לרמב"ם ז"ל שכתב דבמאיס עלי כופין אותו להוציא, עכ"ל.
ומשהינן לה וכו', אולי תחזור בה כפרש"י ז"ל, אחרים פרשו משום קנסא כדי שתתעגן וסברי דקאי אהא דאמרה מאיס עלי דקיימינן עלה, והוא הנכון, ובהלין תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעל. וכתב רבינו אלפסי ז"ל הדין הוא דינא דגמרא, אבל השתא בבי דינא דמתיבתא הכי דייני במורדת דאתיא ואמרה לא בעינא ליה להאי גברא ניתיב (ליה להאי) [לי] גטא יהבי' לה גטא לאלתר, ואי תפסה מידי מכתובתה מפקינן מינה ומהדרינן ליה לבעל, וה"מ מאי דכתב לה בעל מדיליה, אבל מאי דאייתיאת מבי נשא בין תפסה בין לא תפסה כל מאי דאיתיה בעיניה יהבינן ליה ניהלה ואי ליכא בעיניה ולא מאי דאתי מחמתיה אלא אתבידו לגמרי לא מפקינן מיניה דבעל ולא כלום. וה"מ בנכסי מלוג, אבל בנכסי צאן ברזל כל מידי דאיתיה שקלא ליה, ואע"ג דבלה ליה טובא, והוא דחזי למאי דהוה חזי מעיקרא כגון דחזי לאשתמ[ו]ש[י] ביה מעין מלאכה דידיה, אבל מאי דבלה ליה לגמרי ולא חזי לאשתמושי ביה כדמעיקרא משלם להו כדמהון מעיקרא מדידיה, וכ"ש מאי דאיגנוב או מאי דאתניס דמשלם בעל מדיליה, משום דברשותיה קימי, כדתנן אם מתו מתו לו, אם הותירו הותירו לו, הדין הוא דינא דמורדת דנהיגי ביה רבנן במתיבתא מכמה שני ועד השתא.
אבל ודאי הדין תקנתא ליכא אלא היכא דאימרדא אתתא על בעלה ובעיא לאפוקה מיניה מחמת דלא בעיא ליה, אבל היכא דעבדה מחמת דבר אחר, כגון דאיכא עלה חשש מחמת מיתה ובעיא לאפוקי מבעלה כי היכי דלא לירות לה, ליתא להאי תקנתא, ולא עבדינן בה עובדא. ובכי הא מילתא איכא למימר היכא דמעיקרא נחלה דאוריתא לא תקינו רבנן, ולדברי הכל כל מאי דכיפי' ליה לאפוקי בין מעקר דינא כדתנן ואלו שכופין אותן להוציא ומאי דדמי להו, בין מעיקר תקנתא אי מיתת ההיא איתתא (מקמה) [מקמי] דתיפוק מיניה דבעל בגט, בעלה ירת לה דלא מפקעה ירושתה דבעל אלא בגרושין גמורים וכן הלכתא, עכ"ל הגאון ז"ל בהלכותיו. וכן מתנה ומכר שעשתה מנכסיה בחייה תוך זמן זה הבעל מוציא מיד הלקוחות כדין אשה דעלמא הריטב"א ז"ל. וכבר כתבתי למעלה דמפסדא כל מאי דיהב לה בעלה כמאמר הרב ז"ל.
ולענין אומרת בעינא ליה וכו' אמרנו בשם הרמב"ם ז"ל דמשהינן לה תריסר ירחי שתא אגטא. ונראה דבתוך ד' שבתות אינה מפסדת כלום מכתובתה והבעל אוכל פירות נכסיה וחייב בפרקונה ואם מת הבעל גובה כל כתובתה, אבל לאחר ד' שבתות כיון שאין לה כתובה כמו ששלחו לה ב"ד אף תנאי כתובה אין לה, וכיון שאינו חייב לפדותה אף הוא אינו אוכל פירות דנכסי מלוג, ואע"פ שמשהינן לה אגטא תריסר ירחי שתא לדעת הרמב"ם ז"ל מ"מ נראה שאם מת הבעל תוך זמן זה אינו גובה כלום אלא מנכסי מלוג שהם לה. ומיהו במקום שיש בו תקנת בני העיר שלא תפסיד אפילו פרוטה הרי זה תנאי ממון וקיים, אבל לענין גט אינן רשאין לתקן כלום כנגד דין התלמוד, דכל מאן דמקדש אדעתא דרבנן קא מקדש ולאו אדעתיהו. וכתב הרב בעל העטור ז"ל מסתברא דתקנתא דמתיבות באומרת מאיס עלי הוא, אבל אמרה בעינא ליה, דינא דגמרא דינינן לה. והכי אשכחן בתשובה (ובתשובה) לרבינו שרירא, בתר רבנן סבוראי שראו החכמים שבנות ישראל הולכות ותולות עצמן בגוים ליטול מבעליהן גט באונס, ומסתפק גט [ב]מעושה כדין ושלא כדין, ונפיק מיניה חורבא, תקינו בי מר רבה בר רב הונא נ"ע למורדת ותובעת גרושין שכל נכסי צאן ברזל שהכניסה לו תטלם, ואפילו לא הביאה לו נכסים אלא מועטין וקבלם הבעל בסך מרובה, מגבה לה הכל כמו שקבל, ואפילו מה שבלו ומה שאבדו ישלם תחתיו. ומה שכתב לה על עצמו, מה שאינו מצוי לא ישלם לה, ומה שהוא מצוי נמי אע"ג דתפיסא מפקינן מינה, וכופין (אותה) [אותו] ונותן לה גט לאלתר, ויש לה מנה מאתים, וזה נהגנו כשלש מאות שנה עכ"ל.
אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת וכו'. פירוש כותבין אגרת מרד על ארוסה, כשרוצה הארוס לכנוס והיא אינה רוצה. דא"א לומר שרוצה לגרשה והיא אינה רוצה שהרי האשה מתגרשת אפילו בעל כרחה. ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם, אם היבם תובע ליבם דומיא דארוסה והכי מוקמינן לה למסקנא והיא אינה רוצה ליבם ולפיכך אין כותבין עליה מפני שהוא תובע שלא כהוגן לפי משנה אחרונה. ומיהו השתא מסיק תלמודא פירושו לפום מאי דלא ס"ד לאוקמי לפי המשנה ההיא. מתיבי אחת ארוסה ואחת שומרת יבם אלמא מפסידין לה מכתובתה, ומיירי שכתב לה כתובה לארוסתו דאי לאו הכי ארוסה אין לה כתובה לדעת הגאונים ז"ל.
כאן בשתבע הוא. ברייתא דאמרה כותבין על שומרת יבם, כשהוא תובע אותה ליבם והיא אינה רוצה ליבם. ומילתא דשמואל דאמר אין כותבין וכו' כשתבעה היא לחלוץ או ליבם והוא אינו רוצה לא ליבם ולא לחלוץ, ואפילו הכי אין כותבין עליו אגרת מרד, דבדידיה תלה רחמנא. והא דאמר על ארוסה לארוסה בעי למימר, כלומר לתועלתה לכתוב שהוא המורד. ומיהו אע"פ שאין כותבין עליו, מ"מ כופין אותו לפטור או לכנוס, כדי שלא תשב עגונה כל ימיה, וכדתניא ביבמות מצוה בגדול ליבם לא רצה [הולכים אצל אחיו הקטן לא רצה] חוזרין אצל הגדול ואומרים לו עליך מצוה או כנוס או פטור, ומשמע התם דחוזרין הינו כופין. ותו תניא התם יבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ, מהאי טעמא נמי הוא שלא תשב עגונה. דלא מפקדת, והא דלא אמרינן התם ביבמות הכי ואמרינן כופין כדאמרן, לא קשיא דהכא נמי לא אמרינן האי טעמא אלא כשתובעת ליבם או שיכתבו עליו אגרת מרד משום דלא דינינן ליה כמורד כיון דלא מפקדה איהי אפריה ורביה ולא קנסינן ליה ממון, אבל ודאי כופין אותו לכנוס או לפטור.
ארוסה נמי לימא לה. והא דחזינן במתניתין דכותבין עליו אגרת מרד ולא אמרינן לה זיל דלא מפקדת וכו'. שאני מתניתין דמיירי בנשואה וכבר נתחייב לה בתשמיש כשכנסה, אבל הכא דמיירי בארוסה שעדיין לא נתחייב לה.
נימא ליה וכו'. חוטרא לידא. כלומר רוצה אני שיהא לי בן שיחזיק בידי בזקנותי ואשען עליו.
ומרא לקבורה. כלומר, וביום מותי יקברני. והא דמשמע השתא דמשום הך טענה כותבין עליו אגרת מרד ליתא, כיון דלא מפקדה אפריה ורביה וכו' כדאמרן, אלא הכי הוה סליק אדעתיה השתא דטעמא דארוסה דומיא דיבמה דמוקי לה כשתבעה היא.
אידי ואידי. בריתא דתניא כותבין ושמואל דאמר אין כותבין כלהו מיירו כשתבע הוא ליבם, ובריתא דאמר' כותבין, כמשנה ראשונה, דכיון דשואל ליבם כהוגן והיא אינה רוצה כותבין עליה אגרת מרד. ומימרא דשמואל כמשנה אחרונה דחליצה קודמת, וכשתובע ליבם תובע שלא כהוגן. הילכך אין כותבין עליה אגרת מרד. ורבינו אלפסי ז"ל והגאונים ז"ל פסקו הלכה כמשנה ראשונה וכברייתא דהכא. וכיון שכן, תבע ליבם נזקקין לו, תבע לחלוץ אין נזקקין לו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל. וראיה דגרסינן בפרק החולץ אמר רב אשי בר אבא א"ר יוחנן חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה, וכן פליגי התם אבא שאול וחכמים, ואמרו חכמים יבמה יבא עליה מ"מ. וכיון דלבסוף סברוה כרבנן נפקא לן משנה אחרונה מהלכתא ובטיל ליה מימרא דשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם.
והא דאמרי' במשנה ראשונה דתבע ליבם נזקקין לו, ה"מ ביבם הגון, אבל אם אינו הגון לפי ראות ב"ד אין נזקקין לו לכופה כלל, אלא מחזרין ביניהם דרך פשרה ואטעויי נמי מטעינן ליה כל היכא דאיפשר כדאמרינן פרק מצות חליצה גבי ההיא אתתא דאתיא לקמיה דר' חייא בר אבא, ומיהו אם (אינו) [אינה] רוצה לחלוץ ולא ליבם כופין (אותם) [אותה] ונזקקין לו, כל שהוא תובע למצוה, וכפסקו הראשונים, וכן דעת רבותי הריטב"א ז"ל.
מאי טרפעיק וכו'. פירוש אסתירא סלע מדינה, והוא פלגא דזוז צורי וזוז צורי שש מעה כסף, נמצא טרפעיק או אסתירא או סלע מדינה ג' מעות כסף ומשקל המעה של כסף מזוקק הוא ד' שעורות, נמצא הטרפעיק משקל י"ב שעורות כסף מזוקק, וג' טרפעיקין משקלם ל"ו שעורות של כסף, והוא שעור דר' יהודה דאמר ג' טרפעיקין וק"ל כותיה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל, והם ט' מעין ולששה ימי החול הוי מעה וחצי בכל יום. איהו דיהב' וכו' כשהיא מורדת עליו דהם ו' טרפעיקין פוחתין לה טרפעיק ליום. איהי דמיפחת וכו', וליכא למיחש למחזי כשכר שבת דכל דפחית ליכא מראית העין, ומיהו כל שפוחת מחובו בפירוש לשכר שבת אסור, הריטב"א ז"ל. מחזי כשכר שבת, כמשתכר בשבת וגזרה משום מקח וממכר ושכירות.
<h2>דף סד:</h2>
מתניתין המשרה את אשתו על ידי שליש לא יפחות וכו', פירוש המשרה את אשתו ואע"פ שאינו רשאי לעשות כן כדאיתא לקמן פרק המדיר [דף ע' ע"ב] דאמרינן טפי מל' יום זילא בה מילתא דשמעי אינשי, מ"מ מתני' דהכא מיירי שקבלה כן עליה, אבל כל שלא קבלה עליה עד ל' יום מצי עביד טפי מל' יום או אוכלת עמו או יוציא ויתן כתובה, וכן בירושלמי הקשו ממתניתין דהכא למתני' דהמדיר ותרצו כאן שקבלה כאן שלא קבלה וכדאמרן, וכן פסק הרשב"א ז"ל, וכן דעת הראב"ד ז"ל. א"נ מצי לאוקמיה מתניתין דהכא במי שמלאכתו בעיר אחרת שעונתו מליל שבת לליל שבת, שהרי זו ע"מ כן נכנסה עמו. וכתב הריטב"א ז"ל שזה נכון. ולא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שהרשות ביד הבעל להשרותה ע"י שליש כרצונו. לא יפחות לה בכל שבוע, ד' קבין שעורין אם הם רעות כדאיתא בגמרא מפני שהשעורים אדומות רעות וגרסינן בירושלמי נותן לה פת ונר ופתילה וכוס וחבית וקדרה וכן הוא בתוספתא מפורש ותנא דידן אכילות קתני הכשר אכילות לא קתני.
מתניתין. נותן לה מעה כסף וכו', פירוש מעה כסף כל שבת. לצורכה, לדברים קטנים, כגון תכשיטין. ואם אינו נותן לה, לאו למימרא שהרשות בידו [שלא] לתת לה, דא"כ לרב הונא אמר רב שהוא אינו יכול לכופה למעשה ידיה, אם היא נמי אינה יכולה לכופו, א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, אין זו תקנה של כלום, דברצונם תליא מילתא. אלא ודאי ה"ק שאם אינו מעלה לה [מעה] כסף והיא שותקת, לא אמרינן ויתרה ויהא המותר שלו, ואע"פ שהוא דבר מועט לא אמרינן ויתרה, וכ"ש מעשה ידיה ממש שלא ויתרה היכא שאינו מעלה לה מזונות. ואע"ג דשתקה איהי ולא תבעתם, כן כתב הרמב"ן ז"ל והודו לו. וכתב הריטב"א דדוקא כשלא נתנה לו העדפתה הוא שיכולה לתפוס אותו, ובאותו עודף היא דסמכה ולפיכך שתקה וכדמשמע לישנא מעשה ידיה שלה שיעכב לה אשר בידה, אבל אם כבר נתנה לו העדפתה ולא תבעה ממנו מעה כסף כלל מסתמא ויתרה ומחלה. מעשה ידיה, מותר מעשה ידיה וכדאמרן לעיל, דהלכתא כרב ושמואל דמעה כסף תחת מותר. בעני שבישראל, מדנקט מתני' בעני משמע דחמשין זוז דתנינן לעיל הם זוזי פשיטי שהם שמינית צורי, ועוד דהכי ק"ל פ"ק דקדושין דכל כסף של דבריהם כסף מדינה הוא.
<h2>דף סה:</h2>
תנו רבנן. מותר מזונות וכו' מותר בלאות וכו' שלא תתגנה, שאם תלבש בימי טהרתה מה שלובשת בימי נדותה תתגנה עליו. ואע"ג דאמר הוא שאינו חושש אין שומעין לו, ובטלה דעתו אצל כל אדם, אלא מותר בלאות שלה, כן כתב הריטב"א ז"ל.
מותר בלאות אלמנה, אלמנה הניזונת מנכסי יתומים ועליהם ליתן לה כלים של חמשים זוז משנה לשנה, וכ"ש דמותר מזונות אלמנה ליורשין, וזה ברור. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ובנסחי דוקני דירושלמי כתוב כן אחד מזונות ואחד בלאות אלמנה שלהן, כלומר ליורשין. וכתב הריטב"א ז"ל שכן עיקר. ושלא כדברי הראב"ד ז"ל שפירש שמותר מזונות שלה.
אם היתה מניקה. דרש ר' עולא רבה וכו'. פירוש אבל זן קטני קטנים, כלומר חייב לזונם, ואע"פ שאינו אמוד, דאי אמוד אפילו קטנים נמי, כדכתיבנא לעיל פרק נערה.
יוצא בערוב אמו, אם ערבה אמו לצפון ואביו לדרום, אמו מוליכתו אצלה ואין אביו מוליכו [אצלו], דבתרה שדיו' רבנן, אלמא עד שש צריך סיוע מאמו, וכשם שהבעל זן אותה כך יזון אותו עמה, והא דנקט במתניתין אם היתה מניקת, ולא נקט כל זמן שבנה עמה, משום דבעי למתני שפוחתין לה ממעשה ידיה, דליכא למימר הכי אלא במניקה.
מתניתין. מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וירושתה וכו'. פירוש וה"ה שאוכל פירות ממתנה שנתנו לה, אלא א"כ נתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה. ובשתה ופגמה שלה, ר' יהודה בן בתירא אומר בזמן שהבשת בסתר, כגון בפני שנים לבד, או הפגם בסתר, כגון שהוא בגופה, לה שני חלקים מהבשת והפגם, שהרי אין לו מזה זלזול כ"כ, וגם לא מאיסא עליה, אבל בזמן שבגלוי, כגון שביישה בפני הכל, או שפגמה בפניה במקום שנראה, דאז היא מאיסה עליו, וזלזול גדול נמי הוא לו, הלכך לו שני חלקים. ושבת הוא שלה, דכיון דמעשה ידיה לבעלה מדרבנן לא תקינו לו, כן כתב הרא"ש ז"ל בתוספות. ומסתברא הכי, דאי לבעלה, משום דשבת תחת מעשה ידיה, א"כ יפה כח עבד עברי שהוא קנין כסף מכח אשה, דהא בהחובל ק"ל הקוטע יד עבד עברי ינתן הכל לעבד, ואיכא מ"ד שבת גדולה לו ושבת קטנה לרבו, א"כ דין הוא גבי אשה שינתן לה הכל וכדפירשנו. וצער פשיטא דדידה הוי, כדאמרינן בהחובל צערא דגופה לא זכי ליה רחמנא. ורפוי נמי דרופא בעי מהוי, ואי אמדו לתמניא יומי ואתסיא' בסמא חריפא בחד יומא, צערא דידה הוא ודידה הוי.
שלו נותנין מיד, כתב רבינו האי גאון ז"ל וכך העלו בישיבה, דאף על גב דיחיד ורבים הלכה כרבים, מ"מ בזו הלכה כר' יהודה בן בתירא. מדקא מקשו רבנן וקא מפרקי אליבא דר' יהודה ב"ב, ש"מ הלכתא כותיה, וכן פסק הרי"ף ז"ל, וכן פסק הרמב"ם ז"ל, והוסיף עוד וכתב בד"א בשחבלו בה אחרים, אבל חבל בה הבעל חייב לשלם לה מיד כל הנזק והצער והבשת, והכל שלה, ואין לבעל בהן פירות, ואם רצתה ליתן הדמים לאחר נותנת. וכזה הורו הגאונים ז"ל. והבעל מרפא אותה כדרך שהוא מרפא כל חלייה.
<h2>דף סו.</h2>
גמרא. תנן התם קונם שאני עושה לפיך וכו', פירוש קונם אסרה ליה שלא יהנה ממעשה ידיה אינו צריך להפר, דכיון דמשעבדא ליה לאו כל כמינה לאפקועי מיניה שעבודה. ואפילו אם העדיף על מה שקצצו לה חכמים למעשה ידיה לא חייל נדרה, לפי שגם העדפה שלו. שלא ע"י הדחק. כגון שהיא מהירה במלאכתה או שהיא עירנית. בהעדפה שע"י הדחק, כגון שהיא עוסקת במלאכתה בשעה שבני אדם ישנים, ופסק רבינו אלפסי ז"ל כת"ק, וכן פסק רבינו האיי גאון ז"ל.
מתקיף לה רבא בר רב חנן אלא מעתה רקק וכו', פירוש אליבא דר' יהודה בן בתירא מקשה, שאמר שיש לו חלק מבשת אשתו מפני שגם הוא מתבייש ממנו, וא"כ גם כשרקק בבגדו מתבייש הוא בזה.
עני בן טובים. נקט עני משום דעשיר בן טובים אין בני המשפחה קפדין עליו כל כך, כי הוא ינקום נקמתו, הרי כאן דמקשו ומפרקי אליבא דר' יהודה בן בתירא כדפרישית לעיל.
מתניתין. הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים וכו', פירוש הקשו בירושלמי ולאו דברים הנקנין באמירה הם בתמיה, כלומר וכיון שזכה בהם הוא האח בחייו הרי אחיו זה המיבם יורש זכותו, ותרצו פוסק הוא ע"מ לכנוס, ופי' רבינו אלפסי ז"ל דהכי פירוש' דסתם כל פוסק דעתו ע"מ לכנוס הוא, וכיון שלא כנס לא זכה בו. והא דלא פירש הרב דהכא מיירי שאמר הכי בפירוש ע"מ לכנוס, אבל בסתם לא יכול למימר ולך אי איפשי ליתן, משום דא"כ הוה ליה למימר בירושלמי בדפסק ע"מ וכו', ומדנקט לשנא פוסק הוא, משמע דהכי קאמר שסתם כל מי שפוסק דעתו לכך, ומיהו היינו באומר אני נותן לחתני כך וכך, או אפילו אמר לבתי, אמרינן דלא פסק לה אלא ע"מ שיכנוס, אבל אב שנתן מתנה לבתו ארוסה לנדונייתה, זכתה לגמרי, ואף על פי שמת הארוס או שבטלו הקדושין והוא שהקנה לה כראוי. כן כתב הריטב"א ז"ל בשם בעל העטור ז"ל.
ולענין הארוס אם לא רצה חמיו לתת לו מה שפסק לו ליתן קיימא לן כאדמון, דאמר פרק בתרא דמכלתין יכולה היא שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות, או כנוס או פטור, והוא יוציא מן האב בדיינין אם יוכל, כיון שחייב לו, דדברים הנקנים באמירה הן. ואינו נכון אליבא דהלכתא מה שכתב רש"י ז"ל בכאן או יתן או תשב עד שתלבין ראשה, הריטב"א ז"ל.
מתניתין. פסקה להכניס לו אלף דינרין הוא כותב וכו', פירוש כותב ט"ו מנה. כדאיתא בירושלמי שמו דעתו של איש שרוצה לישא וליתן בכספי' ולהוסיף שליש וכנגד השום. אם הביאו לו כלים או בגדים לסך חשבון כתובתה פוחתין לה חומש משויין, וטעמא נמי התם שמו דעתה של אשה שרוצה לבלות כלים ולפחות חומש, א"ר יוסה הדה אמרה אין אדם רשאי למכור בנכסי אשתו, ומיהו אם מכרן מכורין, זהו דעת הרמב"ם ז"ל, אבל גדולי האחרונים כתבו שאינן מכורין, דכל היכא דאמור רבנן לא ליזבון לא הוו זביני[ה] זביני.
שום מנה ושוה מנה, כלומר דוקא בשאמרה לו בזה הלשון שתכניס לו שום במנה ששוה מנה, אין לו אלא מנה, ואע"פ שאינו שוה יותר אינו פוחת כלל, שכן התנה עמו שיכתוב מנה בכתובתה, והיא תתן לו שומא, בעד המנה נותנת לו החומש יותר, דכן הדין כדפירשנו, וכך עולה ל"א סלעים ודינר מנה וחומש, וכשהחתן פוסק, אם פוסק מנכסים שלו לתוספת כתובה, מעלה על השומא מנכסים עד שנוכל לפחות החומש, כדי שישאר הסך שלה ברור. והטעם כי מפני כבוד החתן משימין הנכסים יותר משווייהן. ומיהו אם הם נכסים שדעתה לכלותם אדרבה פוחתין חומש משווייהן, מפני פחת הכלים שמשתמשים בהם. וכטעם ירושלמי דלעיל. ובד' אמות, בגמרא מפרש הינו רישא. וכן בסלע נעשית, מפרש בגמרא. ר"ש ב"ג אומר, בתוספתא פירשו דאכולה מתניתין קאי, דמקום שנהגו שלא לפחות ושלא להוסיף הכל כמנהג המדינה. וכתבו האחרונים ז"ל מסתברא דלא פליג ת"ק בהא. ויש כיוצא בזה פרק (אלו קשרים) [האורג, שבת ק"ו ע"ב] רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין.
<h2>דף סז.</h2>
אם יש בכיס, כיס של צדקה. פי' כתב הריטב"א דיקי' מינה בירושלמי דדוקא שיש בכיס, אבל אין בכיס אין מחייבין את הפרנסים ללות כדי שלא לפחות מחמשים זוז.
<h2>דף סח.</h2>
תנן התם, אין מחייבין לעני למכור את ביתו, פירוש אלא א"כ הוא כלי שאינו צריך לו כ"כ כמחרישה כדאמר דאז ודאי מחייבין אותו.
קודם שיבא, זו גרסת רבינו אלפסי ז"ל, כלומר קודם שתצטרך לבא לידי גבוי, שאינו נוטל אלא בצנעא, אין מחייבין אותו למכור את כלי תשמישו. אבל אם הוצרך ליטול מן הגבוי של צדקה אין נותנין לו אלא לאחר שמכר, ועדיין יחסר לו ממאתים זוז, ורש"י ז"ל פירש קודם שיבא לידי גבוי ב"ד ואף על פי שהוא ממון שאין [לו] תובעין, והטעם משום קנסא.
מתניתין יתומה וכו' יכולה משתגדיל להוציא וכו'. והיינו היכא דלא אמידניה או שלא השיא בת אחרת, אבל אם השיא בת אחרת, כיון שהוא עשיר כמו שהיה אלא שעכשיו מת, ינתן לבת שניה כמו לראשונה, או כפי אומד דעתנו בענינו אם ותרן אם קמצן היכא שלא השיא בת, ולא גלי לן דעתיה בענין זה, דקיי"ל כר"י כדאמרינן בגמרא. שמין את הנכסים וכו', כלומר עשור נכסים ולא קיי"ל כותייהו.
גמרא. אמר שמואל לפרנסה שמין באב, פירוש לפרנסה, נדוניא שמין באב, אם ותרן שיתן לבתו עשור נכסים או יותר נותנין לה עכשיו שמת כן, או אם קמצן, שלא יתן לה אלא פחות מעישור, כן נותנין לה, כיון שהוא אמוד אצלנו.
גופא תניא הבנות נזונות ומתפרנסות וכו', פירוש נזונות אכילה ושתיה מתפרנסות לבושה וכסויה, אבל פרנסת הבעל שמין באב.
נוטלת עשור וכו', משמע דלא שמינן באב, דאי שמינן ביה אמאי קאמר עשור, פעמים שהוא פחות פעמים שהוא יותר. הא דאמידניה הא דקאמרינן שמין באב. הא דלא אמידניה, הא דקאמר ר' נוטלת עישור נכסים.
רבי אומר בת הניזונית מן האחין נוטלת עשור נכסים וכו', פירוש ראשונה נוטלת וכו', ואם הם עשר בנות נוטלת הראשונה מנה ושניה עשור תשע מנין, וכן כל אחת עשור מהנשאר, ואח"כ יערבו כל החלקים יחד ויחלקו ביניהם חלוקות שוות, וכבר נשאר לבן חלק מבורר שנשאר מכל העישורין, והיינו דוקא כשבאו לינשא כאחת, כדמסיק, אז הוא דאמרינן חוזר[ו]ת וחולקות בשוה, דאין סברא (שיקח) [שתקח] האחת טפי מאידך, אבל אם האחת נשאת תחלה ונטלה עישור כל הנכסים, דנפשה שקלה, וכבר זכתה בחלקה, ואין לה ליתן כלום לאחת מהן. וא"ת אמאי זכתה לנפשה בכל אותו חלק, והלא משעת מיתת האב אישתעבדו לכולהו הנכסים, הלכך דינא הוא דחולקות בשוה, וי"ל משום דלפרנסה שמין באב, וסתמא דמילתא אם היה האב קיים היה נותן נדוניא לראשונה כשהוא משיאה, ולא היה פוחת לה בעבור אחרות שעומדות לינשא.
<h2>דף סח:</h2>
תנו רבנן. בין בגרו עד שלא נשאו וכו', פירוש אבדו מזונתן, שכך הוא תנאי כתובה עד דתבגרן או דתנסבן לגוברין, ומדנקט הכא נשאו ולא נקט נתארסו ש"מ דליתא הא דרב דאמר בשלהי נערה עד דתלקחן היינו ארוסין, ומיהו רבינו אלפסי פסק שם כרב. ולשון הרב בעל העטור ז"ל ופסקי כולהו רבוותא כרב דקאי כת"ק, דתניא עד מתי הבת ניזונית עד שתתארס, ודוקא נערה ארוסה, אבל קטנה ארוסה יש לה מזונות עד שתבגר.
ולא אבדו פרנסתן, נדונייתן, דהיינו עשור נכסי. בדלא אמידניה כדפי' לעיל, או בדאמידניה שמין. ודוקא בשמחתה הבת לומר שאינה מוחלת פרנסתה, אז הוא דאמרינן לא אבדו, אבל לא מחתה אבדה, כיון דבוגרת היא ונשאת נערה שמחילתה מחילה, אבל קטנה לא, כדתנן במתניתין יכולה היא משתגדיל להוציא מידן.
אמר ליה רבינא לרבא אמר לן וכו', פירוש אינה צריכה למחות, ואפילו הכי לא אבדה פרנסתה. בגרה ונשאת, דוקא בגרה תחלה, אבל נשאת ובגרה, כיון דכשנשאת אינה צריכה למחות כבר זכתה בפרנסתה, ואע"ג דבגרה לאחר מכן לא אבדה פרנסתה בהכי.
בגרה ונשאת צריכה למחות, הא פרישנא דהא דבעינן תרתי קודם שתצטרך למחות, היינו משום דאיירי כגון דמתזנא מינייהו, כלומר שבשעת נשואין פסקו לה שיזונו אותה, ולכך נימא דהוי הא דלא מחאי, אבל לאו משום דמחלה.
הא דלא מתזנא וכו', הא דאמרינן צריכה למחות בנשאת לבד או בבגרה לבד כדפי' לעיל, ונראה לפי מה שפי' דלא מיקרי מיתזנא מינייהו אפילו אוכלת השתא לאחר שבגרה או נשאת, אם לא בשפסקו לה דוקא, דבהאי לישנא כתב הרא"ש ז"ל בתוספות.
אמר רב הונא אמר רב פרנסה אינה כתנאי כתובה וכו', פירוש אין שומעין לו, מפני שהמזונות הם חוב עליו, כדתנן לא כתב לה בנן נוקבן וכו' חייב מפני שהוא תנאי ב"ד, ומיהו מתחלה כשנשאת לו יכול להתנות שלא יתחייב במזונות, כן כתב הריטב"א ז"ל בשם רבינו האי גאון ז"ל.
שומעין לו שהפרנסה וכו'. מפני שהאב אינו חייב בכך אלא למצוה דואת בנותיכם תנו לאנשים.
<h2>דף סט.</h2>
תלה ליה רב לרבי ביני חטי ובעא מיניה האחים וכו', פירוש האחין ששעבדו כגון שמשכנו הנכסים שהניח האב או מכרו אותם, מהו שהבנות יוציאו כדי פרנסתן מן הלקוחות. בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה, מפני שהוא דבר שיש לו קצבה, דהיינו עשור נכסי היכא דלא אמידניה, ויוכלו לקוחות להזהר בדבר שלא ליקח אלא עד אותו שיעור, הלכך אין לחוש אל תקנת השוק, שאין בזה בטול משא ומתן, ואינהו הוא דאפסידו אנפשיהו שלא נזהרו, וגם אם אינו אמוד יוכלו הלקוחות לברר הדבר ע"י ב"ד ולשום דעתו של אב בין למעלה מעשור בין למטה מעשור, אבל מזונות אין להם קצבה למטה, דאע"פ שיש להם קצבה למעלה לשום הסך עד שתבגר, מ"מ למטה אין להם קצבה, דאפשר שלא יעלו כ"כ המזונות שתנשא קודם לכן, א"נ אין להם קצבה, דשמא תלקה ותהא צריכה רפואה, ואמרינן לעיל דרפואה שאין לה קצבה בכלל מזונות. ולקמן בהנושא דקתני נזונית מנכסים משועבדין בשפסק לזונה ה' שנים, דמשמע דהוי דבר שיש לו קצבה, כתב הרא"ש ז"ל בתוספות שהוא סובר דלא אמרינן דרפואה בכלל מזונות אלא היכא שחייב לזונה משום תנאי כתובה, אבל אם אדם קבל עליו לזון איש נכרי יראה שבשביל זה לא יתחייב ברפואתו, הלכך התם נמי מהאי טעמא קתני נזונית מנכסים משועבדים.
אתמר. מי שמת והניח שתי בנות ובן וכו', פירוש שנייה ויתרה, כלומר מחלה חלקה דעשור נכסי, כיון שלא תפשו, ועכשיו הרי שתי אחיות יורשות הנכסים כולן במקום הבן וחולקות בשוה, ולא מציא אמרה (היאך) [הך] אנא אטול עשור הנכסים כמוך ואח"כ נחלק המותר, וטעמא דמשום שהרויחה עכשיו ליטול חצי הנכסים לא נסלק חלק של זו שבא לה מטעם ירושה מפני פרנסה של זו, הואיל שרווחה יותר מכדי פרנסתה. ופסק הגאון רבינו אלפסי ז"ל מסתברא לן דהלכתא כר' יוחנן, דהא רב יימר ורב אשי דאינהו בתראי סברי כוותיה דשקלי וטרו אליביה, ואע"פ דבירושלמי עבדי עובדא כר' חנינא.
אמר אמימר בת יורשת הויא רב אשי אמר וכו' בת בעלת חוב הויא, פירוש וכן הלכתא, ואף אמימר הדר ביה וסבר דמצו מסלקי לה כב"ח דעלמא, ממאי שמעינן הא, מדאשתיק לאותן אחים דאמרי לההיא אתתא דאתאי לקמיה בדינא לגבות פרנסתה, דאלו הוו לן זוזי מסלקינך בזוזי, ואמימר לא השיב להכחישם בדבר, ש"מ דהכי ס"ל.
והשתא דאמרינן דבעל[ת] חוב הויא דאבא או דאחי וכו', פירוש דאבא, האב הוא שחייב חוב זה, הלכך כשבאת ליפרע מן האחין הוי כבא ליפרע מנכסי יתומים, שלא יפרע אלא בשבועה ומן הזיבורית, או דאחים שהם החייבים ולא האב, דהשתא לא אתיא להפרע מנכסי יתומים. ויפרע בבינונית ולא בשבועה, בינונית ושלא בשבועה, משמע דמר בר רב אשי היה החייב ונתן לו חלק הראוי לו ליתן בבינונית ושלא בשבועה.
מבריה דרב סמא, פירוש שמת רב אשי בחיי בנו רב סמא, וקודם שיתן החלק שראוי לו ליתן לאחותה מת רב סמא. והשתא באת היא ליפרע מנכסי יתומים, אבל אם היה מת רב סמא בחיי אביו היה בנו של רב סמא עומד במקום אביו והיתה נוטלת גם ממנו בינונית ושלא בשבועה. כן דעת המפרשים ז"ל, אף על פי שלא פירש כן רש"י ז"ל.
שלח ליה רב נחמיה בריה דרב יוסף וכו', פירוש אצטרובלי רחים התחתונה היושבת על אמת המים, יש לה דין מקרקעי.
עמלא דבתי, שכירות הבתים חשיב ליה מקרקעי, דממקרקעי קאתי. וצריך לומר דמיירי כגון שהשכיר הבית לשנה, ועמד בו השוכר חצי שנה, אע"פ שכבר נתחייב חצי השכירות גובה ממנו, הואיל ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף, והכי ודאי צ"ל, דאי בשכירות שגבו כבר, מטלטלי ממש גבו. ואי בשכירות העתיד לבוא, פשיטא, דהא אף הבית יכולה לטרוף. כן העלו בתוספות. אמר המחבר. ולפום דינא דגמרא אין גובין ממטלטלי. ומיהו רבנן בתראי תקינו שתגבה כתובה ממטלטלי ותנאי כתובה ככתובה.
שלח ליה רב ענן לרב הונא חברין שלם וכו'. פירוש אגב(יי)ה, היה מבקש ממנו להשתדל בדינה אם ימצא דבר בבית שתוכל לגבות פרנסה.
שמותי שמית, נראה מכאן שהרב יכול לנדות תלמידו אם לא יעשה מצותו, אפילו בדבר שאינו ראוי כל כך, כמתקנא על כבוד רבו המובהק.
<h2>דף סט:</h2>
אמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי וכו'. פירוש אבל האידנא דתקינו לגבות ממטלטלי דיתמי, מזוני נמי גביא ממטלטלי, דקיי"ל תנאי כתובה ככתובה דמי, אבל עשור נכסי ממקרקעי ולא ממטלטלי, דכיון דלא גביא ממטלטלי אלא בתקנת הגאונים, במאי דתקון תקון ובמאי דלא תקון לא תקון, ובפרנסה לא תקון. והא דפסק רבא לעיל כר' יהודה, דמשמע דבפרנסה שמין באב, והיינו נמי לגבות ממטלטלי, התם מיירי דאמידניה, שדעתו להשיא בנותיו ממטלטלי.
גמרא. מאי בינייהו, איכא בינייהו גדולה מן האירוסין וכו', פירוש הא דאמרינן מצוה לקיים דברי המת אפילו בבריא שאמר לעשות דבר אחר מיתתו, מצוה לקיים דבריו כדאיתא פרק קמא דגטין, ולאו מצוה גרידתא, אלא כופין בדבר, כדאמרינן בגטין האומר פלונית שפחתי עשו לה קורת רוח כופין את היורשין לעשות לה קורת רוח, דמצוה לקיים דברי המת. והקשה ר"ת ז"ל כיון דהלכתא כר"מ, למה הוצרכו לתקן חכמים דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין, מי גרע מבריא. ותירץ הוא ז"ל דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהושלש ביד שליש מתחלה לכך, דומיא דמתניתין דהכא, וההיא דלקמן דהאומר תנו שקל וכו'. וכן ההיא דפ"ק דגיטין כיון שהיא זוכה בעצמה, וגם יש בה זכות לשמים לזכות בה מיד, והרי דינא כממון דעלמא שהושלש לכך, והביא ראיה ממעשה דרבא ואיסור גיורא דלא הוה משכח רבא היכי יזכה רב מרי בריה דאיסור גיורא בהנהו זוזי דאיסור אביו שהיו ביד רבא, מפני שלא הושלשו בידו מתחלה לכך, אע"פ דאיסור אומר לתתם לרב מרי. וגדולי האחרונים ז"ל נתנו טעם אחר בדבר, ואמרו דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא במה שאומר בלשון צואה עשו כך, ושאמר נמי למי שספק בידו לעשות, והשתא אתי שפיר ההוא דשפחה שצוה ליורשין ושתקו. וכן ההיא דאיסור דאמר רבא אי שלח לי לא אתינא, כלומר וכיון שלא יצוה לי אין כאן מצוה לקיים דברי המת, אבל מתנת ש"מ נקנית באמירה בעלמא וזה נראה נכון.
<h2>דף ע.</h2>
תנן התם. הפעוטות מקחן מקח וכו', פסק ר"ח ז"ל בשם הגאון רב האיי דאע"ג דאמרינן דביש להם אפוטרופוס אין מקחן מקח, מיהו מתנתן מתנה. וטעמא דהאי דאין מקחו מקח כשיש אפוטרופוס, לפי שאין לו כח ליקח ולמכור, אבל ליתן אין הרשות בידו, והואיל ומתנתו מתנה, משום דאי לאו דעביד ליה (ניחא) [נייח] נפשיה לא יהיב ליה, אין חלוק. וכן נראה דעת הרא"ש ז"ל, אף על גב דלכאורה לא משמע כן בגיטין פרק הנזקין.
מתניתין. המדיר את אשתו מליהנות לו וכו', פירוש דבר שהוא הנאה לה לבדה ולא לו, כגון מזונות, למעוטי תשמיש. ומשום הכי ימתין עד ל' יום שתזון ע"י פרנס, שמא בתוך כך ימצא פתח לנדרו, דאלו המדיר מתשמיש לא ימתין אלא לב"ש ב' שבתות ולב"ה שבת אחת, כדתנן לעיל פרק אע"פ.
יתר מכן יוציא ויתן כתובה, כלומר דכייפינן ליה בשוטים. תדע, דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא וכו'. וקאמר שמואל עלה אדיכפוהו להוציא יכפוהו לזון, משמע דכיפי' ליה. וע"כ לא פליג שמואל התם אלא באפשר לזונה, אבל הכא שהדירה היה מודה דכופין להוציא. וכן הסכימו כל המפרשים, ואפילו לפירוש ר"ח ז"ל דגריס התם בהדיא כופין, מ"מ דינא הכי הוי במדירה כדפי'. וה"ה במדירה מתשמיש, דאפילו באומר אני בבגדי והיא בבגדה יוציא, אבל בעלמא דליכא שום הכרח למימר כופין, לא כייפינן ליה, אלא אומרים לו כבר אמרו חז"ל יוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עברינא. אבל לכפותו לא, כדגרסינן בירושלמי אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות. והא תנינן יוציא וכו', ופריק אם שמענו שיוציא שמענו שכופין בתמיה, וכן כתב ר"ח ז"ל. ואע"ג דבהחולץ משמע דכל דבר דמוטל על האדם לעשות כייפינן ליה. תרצו בתוספות דהתם דוקא אמרינן חוזרין אצל גדול למכפייה, מפני שמונע ממנה כל עניני אישות, אבל מתשמיש לחודיה לא, וכן דעת הרא"ש ז"ל דלא כייפינן אתשמיש. ומיהו גבי מזונות כתבתי מאי דמסתבר לי טפי. ולענין כפייה כתבו בתוספות שהיא בשוטים ולא בדברים, כדאמרינן בפרק הבא על יבמתו בדברים לא יוסר עבד. ועוד מדפריך לעיל גבי מורד על אשתו דמוסיפין לה על כתובתה, ופריך למ"ד מורד ר"ל איני זן, והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה, ואם [כן] אין לו שום זמן שיוכל להוסיף. ואי הכפייה הוה במילי, משכחת ליה תוספת, כגון שנדוהו (ובמרדו עמד) [ועמד במרדו]. אלא ודאי בשוטים הוא, ופריך שפיר.
בישראל שמותר להחזיר גרושתו לא יהבינן ליה זמן טפי מל', ובתחלת שנים יוציא. אבל בכהנת כל השנים, ובסוף שלשה יוציא, כדמפרש בירושלמי (וב"כ) [וכ"כ] משום דכהן אינו מותר בגרושתו.
שלא תטעום, כלומר לאו בפירות שלו בלבד, אלא אף בפירי דעלמא. ולא בכל המינים מיירי, אלא אפילו במין אחד, כדמוכח בתוספתא, דתניא שלא תטעום א' מכל המינין בין מאכל רע בין מאכל יפה, אפילו לא טעמה אותו המין מימיה, יוציא ויתן כתובה, ומוקמינן לה בגמרא בנדרה היא וקיים לה הוא, כשמואל דקיימא לן כוותיה, וטעמא דיוציא לאלתר, משום דכיון ששמע בנדרה וקיים, סברא מסנא הוא דסני לי, ואינו רוצה להיות עמי עוד, ויתן לה כתובתה מפני שהוא נתן אצבע בין שניה ונשכתו, כיון שלא הפר לה. וכתב הרא"ש ז"ל בשם רבינו תם ז"ל דמי שאסר עליו כל פירות שבעולם לא חייל הנדר, כמו אם אסר עיניו בשינה דכתבו דלא חייל, מפני שאי איפשר לעמוד בו, כדאיתא ריש פרק ב' דנדרים, וכן נמי אם אמר כל פירות [עלי קונם] אם אעשה דבר זה, אע"פ שאיפשר שלא לעשות אותו דבר, מ"מ נדר שוא הוציא מפיו, ולא חייל כלל.
שלא תתקשט יוציא לאלתר, כלומר כיון דקיים הוא כשנדרה איהי, שהרי לכ"ע הבעל יכול להפר דברים שבינו לבינה, דמקרא מלא דבר הכתוב בין איש לאשתו, ותניא בפרק בתרא דנדרים שלא אכחול שלא אפקס שלא אשמש מטתי יפר, משום דברים שבינו לבינה. ובתוספתא ובירושלמי איתא בהדיא שהבעל מפר בין דברים של עינוי נפש בין דברים שבינו לבינה, אבל בקישוט של מטה, כגון העברת שער או רחיצה, וקשוט של מעלה, היא פלוגתא בין רב הונא ורב אדא בר אהבה אם מפר משום דברים שבינו לבינה או לא, אליבא דר"י דפליג עם רבנן, דסברי שענוי נפש הם, וק"ל כותיהו. הלכך לא נפקא לן מדי, דבין עינוי נפש בין דברים שבינו לבינה (דר"י) לרבנן [דר"י] ענוי נפש הם, ולאחרים מהני ההפרה, ונפקא מינה דאם הם נדרי עינוי נפש מהני' הפרת הבעל אפילו לאחרים, כלומר לאחר שתתגרש או תתאלמן, ובגמרא מפרש מילתא דר"י.
גמרא. וכיון דמשעבד ליה היכי מצי מדר לה וכו', פירוש לאו כל כמיניה וכו', דאף על גב דאמרינן דקונמות מפקיעין מידי שעבוד, שאני הכא דאלמוה רבנן לשעבודא דאתתא, כי היכי דאלמוה רבנן לשעבוד דבעל, דקונם שאיני עושה לפיך לא מפקעא מידי שעבוד.
<h2>דף ע:</h2>
פרנס למה לה, דקדק הריטב"א ז"ל מכאן דאשה שאמרה איני נזונית ואיני עושה, הבעל פטור מכסות ולבוש, מדפריך הכי בפשיטות פרנס וכו' ולא אמר אמאי שלשים ותו לא, יעמיד פרנס ללבוש מזמן לזמן. עד האידנא דלא אדרתן מצינא לאגלגל בהדך ולא משעבדא ליה, דאע"ג דרגילה בבית אביה, וק"ל דאינה יורדת עמו, ה"מ בדברים שכל בני משפחתה שוין בדבר, בין עשירים יותר מבעלה בין עניים כמותו. אבל הכא מיירי דבדברים קטנים אלו אינם שוין אלא עשירים כאביה, אבל אינם עשירים אלא כבעלה אינם שוין בו, הילכך יש לה לגלגל עמו ולא משעבד לה וחל הנדר, אבל כשהדירה ואינה עוד עמו יש לו להנהיגה בכבוד בית אביה, הלכך יעמיד פרנס.
ומאי שנא עד שלשים יום וכו', פירוש נשואה זילא לה מלתא להתפרנס על יד אחר, אבל אם היתה ארוסה כשהדירה דחיילא נדרה, משום דאכתי לא מחייב ליה, דארוסה אין לה מזונות, דאע"ג דנשאת אח"כ, תו לא מחייב לה במזונות, דהא סברה וקבלה, ולא שייך למימר בה יעמיד פרנס. ומיהו אם הדירה כשהיא ארוסה אחר שהגיע זמן ונשאו, דאוכלת משלו ומשעבד לה, יכול לקיימה יותר מל' יום ע"י מתנה, שנותן לאחר לשם מתנה בלא שום הערמה, והיא נוטלת ואוכלת, דבנדרים פרק השותפין גבי מעשה בית חורון משמע דאי יהיב לה במתנה גמורה בלא הערמה שרי בכל מודר הנאה, אבל ע"י הפקר לא אפשר, דכל שלא באו המזונות ליד אחר נראה כאלו הן עדיין ברשות המדיר, ולא התירו בשום מקום בענין זה, אלא גבי בא בדרך ואין לו מה יאכל שהתירו אף ע"פ שאין רשות אחרת מפסקת בין המדיר והמודר, והא דאמרינן דבארוסה דהגיע זמן איכא זמן טפי מל' יום, היינו דוקא בשדעתו לישא אלא שעכשיו אין לו פנאי, אבל בלאו הכי לאו כל הימנו לעגן אותה, אלא כופין אותו לכנוס או לפטור, וכן כתב הריטב"א ז"ל ופשוט הוא.
ופרנס לאו שליחותיה עביד וכו', פירוש הוה ס"ד דבאמר ליה זיל ופרנסה איירי, ולפיכך מקשה שלוחו כמותו, ותירץ באומר כל הזן, דכי האי גונא אילו לא היה רוצה בעל לפרוע לו כלום הרשות בידו, ומאי דעביד פרנס מדידיה עביד, וכי יהיב ליה בעל כלום מכאן ולהבא זוכה, ולא נהנית האשה בשעת הנדר משל בעל כלום. ודוקא באומר כן דרך כלל, אבל באומר לחברו אם תזון לא תפסיד, דשליחותיה קא עביד, לא. תדע דבבא בדרך לא מצאו צד זה לפרנס חברו המודר שאין לו מה יאכל, וחזרו על כל הצדדין, ובזה לא דברו כלל, עם שהוא דבר פשוט ומצוי. וכתב הריטב"א ז"ל שמעינן מהכא שהנכנס ערב לחברו או המתחייב בשבילו בשום דבר שלא במאמרו אינו חייב לשלם לו כלום, ולפיכך צריך לכתוב בשטרי ערבות שנכנס ערב על פיו, שאם לא כן אין הערב גובה כלום מן הלוה, וכן כתב הראב"ד ז"ל. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל.
והא שמותר הכא בלשון כלל, ואלו בשבת לא התירו כן אלא בדליקה לומר כל המכבה אינו מפסיד, משום שאדם בהול על ממונו, דאי לא שרית ליה אתי לכבויי. הא תרצו בגמרא דלא ממעטינן אלא שאר איסורי שבת דחמירי, ופירשו בירושלמי ואפילו בבדקא ומטרא, כלומר דאיכא פסידא טובא אם לא יצילו, כמו בדליקה, אפילו הכי אין אדם בהול על ממונו כ"כ, דניחוש שיעשה מלאכה זו, אבל בשאר איסורין של תורה מותר לומר כל העושה כך לא יפסיד. ולפי"ז מותר לומר כל הנותן דינר או כך [וכך] לראובן שילוני (מותר), [לא יפסיד]. אלא שהרמב"ן ז"ל חולק בדבר פ' איזהו נשך [ב"מ ס"ט ע"ב], ואמר דדוקא באיסורין דאין לו מה יאכל התירו. והא דלא שרינן הכא ע"י פרנס מיוחד, ואלו בריש פרק בתרא דעבודה זרה אומר אדם לחנוני הרגיל אצלו תן לחמרי ולפועלי ואני פורע, ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום יין נסך, משום דהתם לא אמר דליתן להו איסורא, אבל הכא כל מה שיצוה לתת לה איסורא הוא. ועוד חלק הרא"ש ז"ל בין הכא שהאיסור תלוי בנהנה, והתם שהאיסור תלוי במהנה.
תניא המודר הנאה מחברו וכו' מניחו על גבי סלע וכו', פירוש וכ"ש אם לא אמר כל הזן לא יפסיד, אבל אם אמר כל השומע קולי יזון לא, דשלוחיה הוי, כדאמרינן בגטין מי שנפל לבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו.
מניחו וכו'. וכבר כתבנו למעלה שלא התירו בדרך הפקר, אלא הכא בבא מן הדרך דוקא, ולא התירו לומר אם תזון לא תפסיד, ובהא מתני' פליג ר"י, ומ"מ כרבנן קיי"ל, והכי פסקו המפרשים ז"ל.
<h2>דף עא:</h2>
פיסקא ר"י אומר וכו'. פירוש ר"י מודה דהיכא שלא נתן קצבה יוציא לאלתר, וצריך לאוקמא אליביה דשמואל דקיי"ל כותיה (בנדר) [בדיני], ההיא דאמר' תאסר הנאת קשוטין עלי לעולם אם אתקשט או שבועה שלא אתקשט ואמר לה בעלה קיים ליכי או ששמע בעלה ולא הפר לה כל היום ביום שמעו, ומשום הכי יוציא לאלתר, דאף על פי שנשאלין על ההקם, מ"מ סברה מסנא סני לי ושוב לא יתפייס לי, וקשה לה לדור עמו עוד. אבל אם היה מדירה הוא דאמר לה תאסר הנאת תשמישך עלי אם תתקשט לא הוה תנינן יוציא לאלתר, אלא ימתין לב"ש שתי שבתות ולב"ה שבת אחת, דכשתלה בתשמיש הוי כאלו אסרה עליו בתשמיש שימתין זמן זה, כדתנן במתניתין ואפילו הדירה סתם כשמואל דאמר אפילו בסתם ימתין שמא ימצא פתח לנדרו, וצריך ליתן לה כתובה מפני שנתן אצבעו בין שיניה, כלומר איהו הוא שהפסיד לה כשלא הפר לה, ומיהו לר"י דאמר אין אלו נדרי עינוי נפש כדפי' במתני' אין הבעל יכול להפר לרב אדא אלא אם אמרה הכי כי תאסר הנאת תשמישיך עלי שצריך להפר משום שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, ומיהו כבר פירשנו במתניתין דהלכתא כרבנן. כמה קצבה שא"ר יוסי שצריך להמתין ולא יוציא, י"ב חדש, פלוגתא ביני רבוואתא אי פסיקא כשמואל או כר' יוחנן. נהנית מריח קשוטיה, שקשטה קודם הנדר ל' יום ולא קרו לה מנוולתא אם תעמוד זמן זה בלא קשוט הילכך לא תעבור על הנדר ולפיכך ימתין זמן זה ואין לו להוציאה בעבור זה, ואין לה לומר השתא מסנא הוא דסני לי דכיון שדרכה לסבול בהכי ולא מנוולא ולא מצטערא משום הכי לא הקפיד הבעל ולא מנכר דמשום שנאה עביד.
מתניתין. המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה וכו', פירוש כלהו הני המדיר לא שייך הנדר אלא א"כ אמר תאסר הנאת תשמישך עלי אם תלך, א"כ לשמואל דאמר אפילו בסתם ימתין לא הוה לן למימר יוציא לאלתר אלא כשמגיע זמן האסור ימתין שבת אחד לב"ה, אלא צ"ל דמיירי בנדרה היא וקיים לה איהו, דאמרה הנאת תשמיש אסור עלי אם אלך וקיים לה איהו, ומשום דסברה מסנא הוא דסני לי אמרינן יוציא ויתן כתובה.
על מנת שתהא ממלא[ה] ומערה וכו', פירוש ממלאה בית הרחם משכבת זרע ושתהא מנפצת אותו כדי שלא תתעבר, ואית ביה השחתת זרע ועוד דמציא אמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה.
שלשה יוציא, דייקי' בגמרא מדאמר רגל אחד יקיים ש"מ הא שנים יוציא ויתן כתובה והדר תני שלשה יוציא דמשמע הא שנים יקיים ותריצנא כאן ברדופה, כאן בשאינה רדופה. ופירש רבינו חננאל ז"ל כדאיתא בירושלמי, א"ר יוחנן ברגל רדופין שנו אי זו רגל רדופין א"ר יוסי בר בון רגל ראשון שהיא רדופה ללכת לבית אביה, פירוש להגיד שבח בית חמיה, לפיכך אמר רגל אחד יקיים ולא יותר, שאינה יכולה להתאפק עוד, אבל היכא שהלכה כבר רגל ראשון או אפילו לא הלכה כלל כיון שעבר הרגל אינה רדופה ויכולה להמתין ב' רגלים.
<h2>דף עב.</h2>
אמר רב כהנא המדיר את אשתו שלא תשאל וכו', פי' המדיר [שאסר ע"ע הנאת שאלתה, ובשביל זה אינה יכולה לשאול] ושלא תשאיל נמי שאסר עליה הנאת כליו שלא תוכל היא להשאילם שלא תהנה במה שמחזיקין לה טובה, כן כתוב בתוספות הרא"ש ז"ל. וסיפא דנדרה היא שאסרה כלי הבית על שכנותיה, כגון שהן מנכסי מלוג או מנכסי נדונייתה שיש לה זכות בהם ואסרה כלי שכנותיה עליה.
מתניתין. ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על וכו', פירוש ואלו יוצאות וכו' אם התרו בהן, והכי אסיקנא בסוטה פרק ארוסה ואלו הבעל רוצה לקיימה הוי בעיא דלא אפשיטא, הילכך מספיקא לא כיפינן ליה. ומיהו כתב הרא"ש ז"ל בשם הראב"ד ז"ל דמצוה לגרשה ואם התרה בה ורוצה להוציאה מפסדת כל כתובתה אפילו של אלף דינר, ונוטלת בלאות שבפניה ויוצאה, הכי אית בירושלמי, וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל. ודוקא דאיכא עדים בכל הני, אבל היכא דליכא עדים אע"ג דחזי גברא גופיה מוציאה בגט ויהיב לה כתובה, אבל אם רצה הבעל לקיימה אינו יכול להפסידה כתובתה. ובזה מסכימין רוב המפרשים, אע"פ שדעת הרמב"ם ז"ל להפסידה. העוברת וכו', ואפילו לא עברה אלא פעם אחת כיון שהתרה בה. מאכילתו שאינו מעושר וכיוצא באלו, וה"ה לשאר אסורין כגון שמאכילתו בשר שאינו מנוקר, או שאינו מלוח כדינו. ובגמרא מפרש כלהו.
גמרא. מאכילתו שאינו מעושר היכי דמי, אי דידע וכו', פירוש נפרוש ולא יאכל. ואזיל ושייליה. כתב הריטב"א ז"ל בשם רבותיו דבעדות הכהן לחודיה סגי, כגון גבי נדה דבעדות שכנותיה סגי אע"פ שאינו עדות גמור. ומה שכתב בירושלמי וכלהון בעדים, לומר שצריך לברר הדבר שהיא אמרה לו כן, ושהכהן אמר כן. וכתב שכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל. ומיהו דעת הרשב"א ז"ל על פי הירושלמי הזה שצריך עד אחד עם הכהן.
ואי דלא ידע נסמוך עלה, גבי נדה לא אמרינן כדלעיל מנא ידע, דאפשר שראה כתם בבגדיה, והיא נאמנת לומר בשוק של טבחים עברתי או בדם צפור עסקתי. ולעיל אמרינן מנא ידע, דאילו נסמוך עילוה פשיטא, איירי כגון שאמרה לבעלה טהורה אני ושמשה ואח"כ הודיעוהו שכנותיו שהוחזקה נדה, שראוה לובשת בגדי נדותיה. והתם [קידושין פ' ע"א] מיירי שהתרו בו קודם שישמש, [ו]אעפ"כ שמש, משום הכי לוקה.
איזו היא דת יהודית, יוצאה וראשה פרוע וכו', פירוש ופרע את ראש, וכיון דלנוולה אמר כן, ש"מ נוול הוא לה.
<h2>דף עב:</h2>
קלתה, פרש"י ז"ל קלתה, כלי שיש לו בית קבול מלמטה, ובית קבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן. אם כן לא הנחת (בה) [בת] וכו', מדאמר בחצר אין בקלתה משום פריעת ראש ש"מ דבפריעת ראש ממש אפילו בחצר תצא שלא בכתובה, משום הכי קאמר לא הנחת בת וכו'. שרובן הולכות בחצרן בפריעת ראש, כיון שאין שם רואים, ותירץ דמחצר לחצר דרך מבוי קאמר. ואמר בירושלמי יש מבוי שהוא כחצר ויש חצר שהוא כמבוי, חצר שהרבים בוקעים בו הרי הוא כמבוי, מבוי שאין הרבים בוקעין בו הרי הוא כחצר נראה שמותרת לעמוד במבוי סתמא בקלתא. וכן כתב הריטב"א ז"ל בחדושיו, משמע לפי זה דראשה פרוע דמתניתין דבעי למימר בקלתה כדאמרינן בגמרא, קאי אבשוק דתני מתני' כמו וטוה. ומיהו קשה לי רב כהנא אמאי לא אוקמה במבוי הא דקלתה אין בו וכו', והוצרך לאוקמא דוקא מחצר לחצר שאינו אלא העברה בעלמא דרך מבוי, ואפילו תימא דאורחא דמילתא נקט שאין דרך בנות ישראל לעמוד במבוי שרבים בוקעין בו בקביעות, א"כ אם תעמוד היא שם בקביעות בקלתה לבד הרי עוברת על דת, לפיכך נראה לי דמדאמר תלמודא אילימא בשוק דת יהודית היא שמעינן מינה דלא מפסדי לה כתובתה אלא בשוק, ומיהו מדאמר רב כהנא הכי ש"מ שאסור לה לעמוד במבוי שרבים בוקעין בו בקביעות, א"נ י"ל דנקט מחצר לחצר ודרך מבוי לפריעת ראש ממש שהקשה לא הנחת בת וכו'. ומיהו אה"נ דבקלתה אין בו משום פריעת ראש כלל במבוי, ועלה בידינו דבחצר(ה) שאין רבים בוקעין שם אינה חוששת בפריעת ראשה ממש.
ומדברת עם כל אדם, אמר רב יהודה אמר שמואל וכו', פירוש תרוייהו בעינן משחקת ובשוק, ולאו דוקא משחקת ממש אלא מטיילת ומדברת דברי בטלה, וראיה מערביא דהוה בשוקא דערביא, וכד חזיתיה לרבה בר בר חנה שדיה לפלכה ואמרה ליה עולים איתי פלך, (וא"ר עקיבא) [ואמר רב עוקבא] שזו היא מדברת עם כל אדם שאמרנו במשנתינו.
אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו וכו'. כך (ברש"י) [גרש"י] ז"ל בפני מולידיו, ופירש שמואל דלא סוף דבר שמקללת הזקן בפני הבעל ממש אלא בפני בניו של בעל. ואחרים גרסי מולדיו, פירוש שמקלל[ת] הזקן בפני הבעל אע"פ שאינו בפני הזקן הוי כאלו היה בפניו, שהבן כאביו, וסימניך ומולדתך וכו' לך יהיו. וה"ה אם קללה הזקן בפניו ולא בפני הבעל, ולא אתא למעוטי אלא היכא שקללה הזקן שלא בפניו ושלא בפניו של בעל, וכתב הריטב"א ז"ל שכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל. ולפי זה באפי בריה, ר"ל באפי בריה דבעלה.
מתניתין. המקדש את האשה ע"מ שאין עליה וכו', פירוש על מנת שאין עליה נדרים, וכגון שכנסה סתם (אבל) [מיהו] אם קדשה סתם או כנסה סתם צריכה גט. ולקמן בגמרא נפרש בע"ה אם כנסה סתם בלא בעילה [אם] צריכה גט, או דוקא בבעילה. וכן מפורש לקמן מאלו נדרים אמרו. ע"מ שאין בה מומין וכו', הכא נמי אם קדשה סתם או כנסה סתם צריכה גט, וא"ת מאי שנא נמצאת אילונית דאינה צריכה גט כדמוכח בפרק קמא דיבמות דתנן כלן שנמצאו אילוניות צרותיהן מותרות ואי הוה בעיא גט אפילו מדרבנן הויא צרתה חולצת ולא מתיבמת כדאמרינן התם גבי יכולה למאן וכו', י"ל דיש חלוק בין מום דאילונית לשאר מומין דעיקר דעתו של אדם הנושא אשה בשביל בנים, ולהכי הוי מום דאילונית קדושי טעות טפי משאר מומין, כן כתב הרא"ש ז"ל.
גמרא. אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק באלו כו', פירוש אילימא ארישא וכו', דאמר ע"מ שאין עליה נדרים אפילו כל מילי נמי דהא סתמא קאמר וכל נדר במשמע. לא קפדי בהו אינשי, דמסתמא לא נתכוון אלא לדברים דקפדי בהו אינשי כגון הני דר' שמעון בן יהוצדק וכל דברים אחרים כיוצא באלו שיש בהם עינוי נפש, אלא דנקט הנהו משום דשכיחי טפי, וה"ה בדברים שבינו לבינה. וכן כתב הריטב"א ז"ל [דהא] דאמרי' דבדברים דלא קפדי בהו אינשי לא הוי קפידא הינו כשהתנה בסתם, אבל אם פירש בהדיא אפילו כל מילי נמי, והכי איתא בירושלמי א"ר יוסי מתניתין בשאמר לה ע"מ שאין עליה נדרים אבל אם אמר לה ע"מ שאין עליך כל נדר אפילו נדרה שלא לאכול חרובין נדר הוא.
<h2>דף עג.</h2>
איתמר. קטנה שלא מאנה והגדילה ועמדה וכו', פירוש דכיון דבעל לאחר שגדלה אמרינן דבעל לשם קדושין הילכך כשנתקדשה לאחר לא עביד ולא מידי, וא"ת מי עדיפא מאשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר שצריכה ממנו גט משני כדאיתא לקמן, וי"ל דהתם הוא דאיכא למיחש דאי לאו דגרשה הראשון לא היתה מעיזה להנשא לאחרון, אבל הכא אנן סהדי שלא נתקדשה לאחרון אלא מפני שהיתה סבורה שאין קדושי ראשון כלום לפי שהיתה קטנה, וא"ת וכי בעל לשם קדושין מאי הוי הא קיי"ל דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו, וי"ל דעדי יחוד הם עדי ביאה הכא הא איכא עדי ייחוד כך העלה הריטב"א ז"ל בחדושיו.
<h2>דף עג:</h2>
תנן הריני בועליך על מנת שירצה אבא וכו', פירוש דעל מנת שירצה אבא, ר"ל על מנת שישתוק כשישמע, הילכך כיון שלא ערער כששמע שוב אין בידו לערער ונתקיים התנאי ומקודשת ומיתינן לה הכא משום דהוה ס"ד דלא הוי טעמא משום שנתקיים התנאי אלא משום דכיון דבעיל מוחל התנאי, דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואע"ג דלאו כדס"ד אלא כדפירש משום שנתקיים התנאי, מ"מ שמעי' מינה דהא דקיי"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו', אפילו כשהתנאי הוא סמוך לבעילה אמרינן כן, והא דמתני' משום כתובה הוא דאתני, וכן כתב הרא"ש ז"ל בתוספות.
תנן מודים חכמים לר' אליעזר בקטנה וכו', פירוש גרושין גמורים, משום שהקדושין קבל אביה והיו גמורין וקטנה שיודעת לשמור את גטה מתגרשת, ואין חזרתה גמורה דקדושי קטנה לאו כלום נינהו ואביה לא מצי לקבלם דיתומה בחיי האב היא דכיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה, אבל כשגדלה אצלו מותרת ליבם, דאע"ג דקדושי דקטנות לאו מידי הוו, מ"מ כשבעל לאחר שגדלה בעל לשם קדושין, וקדושין גמורין הם, וליתא דר' אליעזר דגזר גדולה אטו קטנה.
<h2>דף עד.</h2>
חליצה מוטעת כשרה וכו'. פירוש, מסקינן הכא דאין תנאי בחליצה, וכן הלכה והכי נמי משמע בפרק מצות חליצה וכן פירש רבינו חננאל ז"ל, וכמו שכתב הרא"ש ז"ל, והא דאמרינן בשלהי פרק ר"ג דכולי עלמא יש תנאי בחליצה אין כאן מקום להאריך וכו'. והכא אמרינן טעמא דאין תנאי בחליצה משום דאי איפשר ע"י שליח, וא"כ לא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן דהתם (מתנת) [הנחלת] הארץ אפשר לעשותה ע"י שליח. ואע"ג דקיי"ל דלא בעינן תנאי כפול והן קודם ללאו, כמו שיש בתנאי בני גד. כתבו בתוספות טעמא דבעינן שליח טפי משום דכל היכא שהמעשה בידו כל כך שיכול לקיימו ע"י שליח, סברא הוא שיהא בידו כמו כן לשווי ביה תנאה, אבל כל שאין בידו כ"כ שיוכל לשוויי שליח גם אין בידו לשוויי ביה תנאה אבל במילי (אחרינא) [אחריני] ליכא סברא כל כך. ועוד איכא טעמא פרק האומר במסכת קדושין. והא ביאה, כהא דלעיל דהריני בועליך.
אמר עולא א"ר אלעזר המקדש במלוה וכו', פירוש צריכה ממנו גט, משום דכיון דלאו קדושין נינהו כי בעיל בעיל לשם קדושין, דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ומיהו יש חלוק בין גט דקדש על תנאי לשאר, דאלו באחריני כיון דלא טעי בגופה דאתתא צריכה גט גמור מן התורה ויש לה כתובה, ובמקדש על תנאי לא צריכה גט אלא מדרבנן, כדמשמע לישנא דלא היה כח ביד חכמים להוציאה וכו', וה"ה דאין לה כתובה כדתנן במתניתין תצא שלא בכתובה. ומשמע כתובה הוא דלית לה, אבל גטא בעיא. וטעמא דתנאי מהני להוציאה בלא כתובה, דלא ניחא ליה באשה נדרנית, ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, מהני להצריכה גט מדרבנן. והיינו דוקא בטעות אשה אחת גרידתא, כגון שקדשה על תנאי וכנסה ובעלה סתם, אבל בטעות אשה א' כעין שתי נשים או בטעות שתי נשים, הוי כקדשה סתם ובעלה סתם דצריכה גט מדאורייתא מספק, דשמא לא מצי למימר אי אפשי באשה נדרנית, ומיהו כתובה לית לה, כדאמר רבא מספקא גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא. ופירוש טעות שתי נשים שקדש אחת בתנאי והאחרת כנס סתם, כיון דלא אתני בהא משמע דאחולי אחליה לתנאיה. א"נ כדפירש רבינו אלפסי ז"ל, שקדש לאה על תנאי ואח"כ קדש רחל סתם, וחזר וכנס ובעל לאה סתם, דהא כיון דגלי דעתיה ברחל דאשתני דעתיה ולא קפיד בנדרים ה"ה בלאה. ופירוש אשה אחת כעין שתי נשים שקדשה על תנאי ואח"כ גרשה וחזר וקדשה בסתם דהשתא משמע דמחיל לתנאיה.
מקדש במלוה. פרש"י ז"ל שמחל לה מלוה שהיתה חייבת לו. אבל בתוספות הרא"ש ז"ל הקשו דשמא זה חשוב כמקדש בהנאת מלוה דמקודשת, דלא גרע מהרוחת זמן דשויא המחילה פרוטה, כדאיתא פרק קמא דקדושין. וכן מוכח התם דמחילת מלוה הוי כנתינת דמים גבי החליף שור בפרה שפרש"י ז"ל שמחל לו דמי השור שהיה חייב לו בפרה, ואפילו לא משכה הוי שלו ואם מתה מתה לו, ואמרינן טעמא דמעות קונות דבר תורה משמע שהמחילה הוי כנתינת מעות, אלא נ"ל דהכא איירי במקדש במלוה דמחייבת לו דאינה מקודשת, ומשום הכי כשבועל בועל לשם קדושין.
לאפוקי מהאי תנא וכו'. שמעי' מהכא דהא דר' ישמעאל ליתא.
<h2>דף עד:</h2>
תנן. המוציא את אשתו משום שם רע לא וכו', פירוש לא יחזיר, דהשתא ליכא שום קלקולא חדא דכשידע שלא יוכל להחזירה לא יוציא לעז על הגט כיון שלא יועיל לו כלום, ועוד דאף אם יוציא לא יהיה נאמן שהרי אמרו לו כשגרשה הוי יודע שהמוציא וכו', הילכך כיון שגרשה ולא בדק אם השם רע אמת אם לאו אם הנדר יכול חכם להתירו או לא ודאי לא חשש, ורצה לגרשה על כל פנים, הילכך ליכא למיחש לקלקולא. והא דאמרינן גט בטל ובניה ממזרים לאו דוקא בטל שהרי לא עשה תנאה בגט שלא אמר אם השם רע אמת תהיה מגורשת ואם לאו לא תהיה מגורשת לר' מאיר דבעי תנאי כפול, ואף לרבנן אין זה שאמר משום שם רע אני מוציאך תנאי כלל, ואין לומר הואיל וגלי דעתיה שאינו רוצה שיהא גט אם השם רע שקר חשבינן ליה כתנאי, מידי דהוה אזבין ולא אצטרכו ליה זוזי, וכן ההוא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י (וכיון) [דכיון] שלא עלה בידו לעלות (ד)לא הוו זביני[ה] זביני, הואיל וגלי דעתיה. דשאני ממונא מאסורא, דלגבי איסורא לא אזלי בתר גלוי דעתא. תדע דגבי שכיב מרע אם עמד חוזר במתנתו וגטו הוי גט ואינו יכול לחזור בו אם לא התנה בפירוש, הילכך ודאי אין כאן ממזרות כלל, אלא שהעולם היו סבורין שהלעז לעז ויאמרו שהגט בטל ובניה ממזרים, אבל אי עביד ביה תנאי מפורש ודאי יהיה הגט בטל, ולא יועיל כלל מה שאומרים לו הוי יודע שהמוציא וכו'.
<h2>דף עה.</h2>
מתניתין. היו בה מומין ועודה בבית אביה על האב וכו', פירוש משום שנולד הספק ברשותו. ולא זו [בלבד] שהוא להוציא ממון אמרינן הכי אלא אף אם היא בבית הבעל על הבעל להביא ראיה אע"פ שממון הכתובה בידו מהאי טעמא גופא שהספק נולד בביתו של בעל, וכיון שכן עליו להביא ראיה ולאו דוקא הכא שטוענת בריא אלא אף אם טוענת שמא כיון דמסייע לה חזקה דגופה, על הבעל להביא ראיה, מפני שגם הוא טוען שמא והספק נולד ברשותו, אבל בבית האב אין לומר כיון שנתארסה בבית הבעל נולד הספק, שהרי לכמה דברים היא עדיין ברשות האב הילכך אתרע רשותו ועליו להביא ראיה.
<h2>דף עו.</h2>
גמרא. אמר שמואל המחליף פרה בחמור וכו', פירוש משך בעל החמור וכו', ק"ל דכיון שמשך האחד נתחייב חברו בחליפיו והוי כאלו היו החליפין ברשות האחד וכיון שהמשיכה היא ברורה ואחריה נולד הספק על בעל הפרה להביא ראיה, שהרי ספק נולד ברשותו כי המשיכה היא ברורה לנו ויפה כחו בה בכל צד שאפשר קודם שיולד הספק הזה, ואע"פ שכל אחד טוען שמא. ותנא תונא וכו', ותנא דידן מסייע ליה דאמר על הבעל להביא ראיה כשנכנסה לחופה, ואע"פ שהוא (מחזיק) [מוחזק] כיון שהספק נולד ברושתו, ולה נמי מסייע חזקה דגופה ואפילו היתה טוענת שמא, כגון שלא הרגישה בביאת המום דמתניתין בכל גונא, ודמיא לבעל החמור שגם הוא טוען שמא.
<h2>דף עו:</h2>
מתיבי. מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות וכו', פירוש הא דנקט בעובי בית הכוסות משום שהוא עב אפשר שלא עבר הא בשאר בני מעים חיישינן שמא עבר. קורט דם, במה שעבר מאידך גיסא סביב המחט לא הוגלד פי המכה, אע"פ שלקחו זה עשרה ימים או יותר. המוציא מחברו ע"ה, ואמאי ספיקא ברשות טבח אתיליד, ועליו להביא ראיה, אע"פ שהיה הוא מחזיק, דהכי הוא טעמא דשמואל דכל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה בין להוציא בין להחזיק. והא דאמרינן בפרק השואל נחזי ברשות מאן קיימא ולהוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה, דמשמע דדוקא משום שהוא מוציא, הא אם היה מחזיק אע"פ שנולד הספק ברשותו, כיון שאינו מוציא אינו צריך להביא ראיה, והטעם משום שספק זה הוא לטיבותא, הלכך אם היה מוחזק בעל החמור מן הולד הוי בעל הפרה מוציא מחבירו, ועליו הראיה, אע"פ שנולד הספק ברשות בעל החמור, דהא דאמרינן דכשנולד הספק ברשותו עליו הראיה היינו לריעותא, כגון מיתת חמור או טרפות בבהמה, משום שטוען כדי להוציא המעות או בהמתו או ליפטר מחובו ע"י טענה זו שאומר שהיה הריעותא קודם המשיכה, א"כ הוי כמוציא ועליו הראיה, שהכל עולה לענין אחד, ובכלל המוציא וכו' ועליו הראיה הוא, דהאי כללא קושטא הוא. אמר המחבר. א"נ אפילו תימא דבעל הפרה שילדה מקרי נולד ספק ברשותו מפני שכבר משך והוי כאלו הולד ברשות בעל החמור, מ"מ כיון שהולד בבית בעל הפרה הוי אידך מוציא מחברו ועליו הראיה, מטעם טיבותא כדאמרן. ומיהו לענין דינא קיי"ל כסומכוס בפרה שילדה הוי ממון המוטל בספק וחולקין, וצ"ע בכל זה.
<h2>דף עז.</h2>
מתניתין. האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא, פירוש וכ"ש אם היו לו כבר, שראתה ונתפייסה. ואינה יכולה לומר סבורה הייתי לקבל, וה"מ שאין כופין היינו לתת לה כתובה, אבל אי בעיא למפק ולהפסיד כתובתה נראה שכופין אותו להוציא כיון שיש לו מומין לא תהא בת ישראל כשבויה.
גמרא. אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כחכמים, פירוש דאמרינן אין כופין כדאיתא במתניתין.
מתניתין. וחכמים אומרים מקבלת וכו'. פירוש. הלכתא כרבנן, היכא דהתנה עמו. ממיקתו, לשון המק בשרו, כלומר שהתשמיש קשה לו. ולך איני יכולה לקבל וכופין אותו לחלוץ, והכי אמרינן ביבמות מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה ת"ל לא תחסום שור בדישו, וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדיו. וכל שכופין אותו להוציא, כופין אותו בין בשוטי בין בכל כפיה שבעולם דבדברים לא יוסר עבד, ואפילו ע"י גוים כדאיתא בפרק בתרא דגיטין, וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ואי מסר מודעא כיפינן ליה דמבטל למודעיה, כדאיתא בערכין. כן כתב הריטב"א ז"ל.
אמר רב האומר איני זן ואיני וכו', פירוש ופסקו ר"ח ורבינו אלפסי והרמב"ם ז"ל כשמואל דהלכתא כותיה בדיני במאי דפליג בהדי רב. וכתב הריטב"א ז"ל נראין הדברים שאפילו לשמואל כל שאי איפשר לכופו לזון, כגון שאין ממציאין לו במה לפרנס ולזון את אשתו שכופין אותו להוציא, דהא שמואל לא קאמר אלא יכפוהו לזון דאפשר ע"י כפייה. והכי משמע בירושלמי עלה דהא, דאמרינן מפני ריח הפה כופין, מפני חיי נפש לא כל שכן שכופין, נראה דדומיא דריח הפה [ש]אין לו תקנה, ואע"פ שלא פירשו כן הרבה מהראשונים דפרשוה כרב, וההיא דהמדיר את אשתו מליהנות אם הדירה על דעת רבים שאין לו הפרה, כבר פירשנו לעיל דכופין, אבל אם איפשר למצוא פתח לנדרו כופין אותו לזון ולא להוציא כשמואל דהכא.
אמר רב יהודה אמר רב אסי אין מעשין וכו', פירוש לאו דוקא הני אלא [ה"ה כל] כיוצא בהם שיש בהם איסור ביאה. והכי פרקי' בירוש' עלה דהא דמקשו והא תנינן שניות, ולא מני רב יהודה אלא הני דאיכא איסור ביאה, אבל בהני דרבנן הא תנינן להו במתניתין.
<h2>דף עח.</h2>
האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס מוכרת ונותנת וכו', פירוש מודים ב"ש וב"ה שמוכרת לכתחלה משנתארסה, כיון דנפלו הנכסים בזכותה, כלומר קודם שהבעל יזכה כלל בה, כדאיתא בגמרא, ומיהו אם נשאת היתה מכרה בטל כדפסק תלמודא לקמן, ואע"ג שנפלו לה קודם שתתארס. נפלו לה משנתארסה, לא תמכור לכתחלה, ובדיעבד אם מכרה מכרה קיים וטעמא מפרש בגמ' משום שהוא ספק אם נפלו בזכותו או בזכותה.
הואיל וזכה וכו'. וחכמים היו אומרים דכיון שנתארסה וזכה הבעל בה, היה בדין שיזכה בנכסים ואפילו בדיעבד מכרה בטל כמו אם נפלו לה אם היתה נשאת דאע"ג ספק הוא היה קשה להם אמאי נימא הכי כיון שהיא ארוסה ודאי הרי זכה בה, ובעוד שזוכה בה יזכה בנכסיה. אמר להם ר"ג זה שאנו אומרים מכרה בטל כיון שהנכסים שלה ואתם רוצים לגלגל עלינו את הישנים שנפלו לה קודם נשואין דהינו בארוסין ומשום זה אנו מבקשין האי טעמא לומר שהוא ספק כדי שנזכה אותה בנכסיה דיעבד מיהת.
מתניתין. נפלו לה משנשאת וכו', פירוש ר"ג אומר וכו', כבר פסיקנא לעיל כרבותינו דכיון שנשאת מכרה בטל שיכול לומר שעל מנת כן נשאה שהיה מצפה שתפול לה אותה ירושה, הילכך היכא דאפשר שהיה מצפה להם מקרו ידועים ומכרה בטל, שאינם ידועים כגון שנפלו לה ממדינת הים, כדאיתא בגמרא דהשתא א"א שהיה מצפה להם ולא עלו על דעתו אם מכרה בדיעבד מכרה קיים, וה"ה באותה מדינה היכא שיהיה הדבר רחוק מאד שיפלו לה נכסים אלו. אמר המחבר. הבעל מוציא מיד לקוחות, ולענין דמים שלקחה האשה אם הם בעין נוטלן לוקח ואם אינם בעין אמרו משמיה דרב עמרם גאון שהשיב דבלא דמים מפיק בעל הקרקע מלוקח לאחר מיתת האשה, וכן כתב הגאון רבינו אלפסי ז"ל פרק נערה שנתפתתה ואי איתנהו להנהו דמי דשקלה איתתיה מהדר להו ללוקח ולא יכול בעל למימר מציאה אשכחה. והכי כתב רבינו האיי ז"ל בתשובה דלא יכיל למימר אימא מציאה אשכחה דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי.
גמרא. מאי שנא רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא וכו', פירוש מאי שנא רישא דהכל מודים ומאי שנא סיפא וכו' הרי סיפא ורישא בעודה ארוסה מכרה, רישא ודאי בזכותה נפלו דעד שלא תתארס הוא, סיפא אימא שמא תבוא לידי נשואין שמא לא תבא, ומעתה הדבר שקול אם תאמר היא מוחזקת והוה לה ודאי, גם הוא כיון שיש קידושין ודאין וסתם ארוסין לנשואין קיימי הוי כודאי שלה ואין כאן ספק שיוציא מידי ודאי. ומיהו לא בעיא לדון בתר השתא שהבעל זוכה בה כדי שיהא מכרה בטל משום דעל החדשים אנו בושין כדפירש לעיל במתניתין.
<h2>דף עח:</h2>
רב ושמואל דאמרי תרויהו בין שנפלו לה נכסים וכו', פירוש ונשאת, דוקא נשאת, אבל נפלו עד שלא נתארסה ונתארסה מוכרת לכתחלה כמודים דמתניתין. וכן נמי אם נפלו משנתארסה ומכרה בדיעבד מכרה קיים, דאלו ואלו מודים דמתניתין לא חדשו רבותינו אלא בנשאת, דאילו במתניתין דלקמן אפילו כשנפלו לה בעודה ארוסה ומכרה כשנשאת מכרה קיים, ורבותינו נמנו אפילו נפלו קודם שנתארסה כיון שמכרה כשנשאת מכרה בטל, והלכתא כותיהו.
נפלו לה וכו' לימא תנינא לתקנת אושא וכו', פירוש מתניתין בחייה הוא דאמרינן הבעל מוציא כדי לאכול פירות בחייה ולאחר מיתה יחזור הקרקע ללוקחו, ואפילו מתה בחייו לא יירשנה הבעל, ואתו באושא ואתקון דאפילו גופה של קרקע יירש הבעל והיינו בנכסים הידועים לבעל דוקא, דקיי"ל כר' שמעון כדאיתא לקמן. ומיהו בנכסים שאינם ידועים לבעל הבעל אוכל פירות, דלא גרע ממתנה שלא ידע בה, ואעפ"כ הבעל אוכל פירות, ומשו"ה נ' דלא [תמכור], אבל אם מכרה מכרה קיים וכדאמרן, ואע"ג דלקמן גבי מברחת משמע דהבעל לא זכה בהם, ואמרינן עשאום כנכסים שאין ידועים לבעל דמשמע דהכי נמי לא זכה בהם לא קשיא דטעמא דמברחת משום דאיהי שתקה כל שעתא ושעתא מחלה ליה ללוקח והויא לה כמוכרת ונותנת עד שעה שתרצה היא, דבכל שעתא ושעתא מחלה גבי לוקח, דלאברוחי מבעל עבדא, ולא בעיא דליקנינהו בעל. הרמב"ן ז"ל ותלמידו ה"ר יצחק קרקוש' ז"ל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בספר קנין דקנה המקבל מתנה אם מתה בחיי בעלה. כתב הרב אבן מגש ז"ל דאי כתב בשטר מברחת מאי דילפינן מיניה, דמתנה מוחלטת היא, כגון הני שטרי דילן דכתבי בהו הכי, מתנת עלמין מתנת חלוטה, ודאי למתנה גמורה איכונה. [אי] לא גליא דעתה בפי' בשעה שכתבה דלאברוחי קא עבדה.
ההיא אתתא דבעיא דתברחינהו לנכס(י)ה וכו'. פירוש דבעיא דתברחינהו לנכס(י)ה מבעלה, שהיתה רוצה להנשא, וכדי שלא יזכה בעלה בנכסיה, ויהיו לה אם תתגרש או תתאלמן, נתנ[ת]ם לבתה קודם שתנשא מתנה סתם. ומה שאין מתנתה מתנה, משום דהוי אומדנא דמוכח דמשום דבעיא לאנסובי ולאברוחי מבעלה נתנה המתנה. מידי דהוה אשכיב מרע שכתב כל נכסיו, שאם עמד חוזר. והיינו דמפלגי' בין כולן למקצתן. דאי הוה אמרה לה בפני עדים שאין מתנתה אלא להבריח, מה לי כולן מה לי מקצתן.
<h2>דף עט.</h2>
קרעיה רב נחמן. השטר הזה שהיתה טוענת הבת שזה שטר המתנה שנתנה לה כל נכסיה. וקרעי' רב נחמן משום שהבין דשטר מברחת היא. דלעולם לא שביק איניש נפשיה ושיתן נכסיו לבניו.
שטר פסים. שמפייסת לאדם אחד שיקבל מתנה זו, וישמור נכסים אלו לצרכה אם תצטרך להם.
רצה לשחק. אם רצה יאמר שהם שלו. שהמתנה גמורה עד שתכתוב בשטר מהיום ולכשארצה. שאם רוצה הבעל לזכות בהם תאמר שכבר נתנה. ודעתה ורצונה שיהיו הנכסים מן המקבל מתנה. ונמצא שהיו קנויים לו משעה ראשונה קודם שתנשא דהכי כתבה מהיום וכו'. וכשירצה להחזיק בהם המקבל כשתבקש נכסיה, יכולה לומר איני רוצה ולא הויא המתנה כלום.
הא בכלן. הא דאמרן לא קננהי לוקח אע"פ שלא כתב לה מהיום וכו' מיירי בנותן כל נכסיו, ואיכא אומדנא, כדפירשנו לעיל. והא דאמרינן שצריך שתכתוב לה וכו' היינו במקצת[ן], דהוה אמרינן דיהיב להו, דכיון שלא נתן כל נכסיו ליכא אומדנא דמוכח, הלכך צריך שתכתוב מהיום.
ואי לא קננהי לוקח וכו' כלומר כיון דדעתה להבריח. ואי לא קננהי לוקח הוו של בעל, דצריך שיקנו או זה או זה. ואם יקנם הבעל לא נתקיימה כוונתה, יש לך לילך אחר כוונתה, הלכך יקנם לוקח. ואיך אמרת דהויא הברחה ולא קנה לא הבעל ולא הלוקח.
עשאום כנכסים שאינם ידועין לבעל. משום שהוא סבור שהיתה המתנה מתנה, ולא היה מצפה אותם, ובנכסים כאלו אינו זוכה הבעל כדר"ש במתני'. הלכך אפשר שלא יקנם הבעל אע"פ שלא קנאם הלוקח. ופסקו ר"ח ורבינו אלפסי ז"ל דהלכתא כר"ש, דהא קיי"ל כרב נחמן דשטר מברחת לא קנה, ומטעמא דר' שמעון. הילכך הילכתא כרבי שמעון במתניתין ולא כרבנן דפליגי עליה. ולא מצינן למימר אפילו רבנן מודו במברחת כר' שמעון, ומשום תקנה דמברחת, אבל במתניתין לעולם הלכתא כרבנן. דא"כ לא הוה לן למימר ואליבא דר' שמעון, אלא אליבא בלא וי"ו. אבל מדקאמרי' הכי משמע דוקא לר' שמעון הוא דלא קנה, הילכך דוקא הכא שאין הבעל זוכה בנכסים שאינן ידועים לו הוא דאמרי' הכי דלא קננהי לוקח והוי הברחה, אבל בעלמא דלא שייך למימר הכי לא הוי הברחה וקננהי המקבל מתנה. ומעשה בא לפני ר"ת ז"ל באחד שרצה ללות וכתב נכסיו לאחר להבריחם שלא ישתעבדו לבעל חוב, וגם מעשה באחד שהבריח נכסיו כדי שלא ישתעבדו לכתובת אשתו, ואמר ר"ת שהמתנה מתנה, דאי לא הוה קני להו המקבל הוה קני להו הבעל חוב והאשה, א"כ לא מיקרי האי שטר מבריח כיון דבהכי אינו מבריח. הילכך ליכא למימר לאברוחי איכוון, כיון דאינו מוברח. אלא למתנה גמורה איכוון, וזכה המקבל המתנה.
מתניתין. נפלו לה כספים ילקח (בה) [בהן] קרקע וכו'. פירוש פירות תלושין הוו ככספי' (ויקח) [וילקח] בהם קרקע.
והמחוברין לקרקע. אם נפל לה קרקע ויש בו פירות מחוברין, הרי הן של בעל, כיון שהקרקע קיים לה. דקיי"ל כר' שמעון דאמר מקום שייפה כחו בכניסתה, דהיינו כשנפלו לה קרקע עם פירות מחוברין שהם שלו, הורע כחו כשהוא מגרשה, שאם יש באותה קרקע פירות מחוברין נוטלת קרקעותיה עם הפירות. מדתני לה להא דר' שמעון סתמא בתוספת פרקין, וגם תני לה גבי הלכתא פסיקתא גבי היורד לנכסי שבויין, ש"מ הלכתא הכי, וכן הסכימו כל המפרשים.
התלושין מן הקרקע בכניסתה שלה. והוא שהורע כחו, שאינו אוכל כלל מאותן פירות, אלא מפירות שיצאו מקרקע שלקח בדמיהן.
וביציאתה. דהיינו כשמגרשה, יפה כחו, דמה שקדם ותלש באותה קרקע בעודה תחתיו יזכה בם מדין פירות נכסי מלוג, אף על פי שמגרשה קודם שיאכלם.
גמרא. פשיטא ארעא וכו' אילני וגופני וכו'. פירוש [שכר] אילנות יותר מגפנים, כי אע"פ ששבח הגפנים רב, מ"מ הוצאתם מרובה. ולענין נכסי מלוג אין נוח לו לבעל לטרוח ולהוציא הוצאות בנכסי אשתו.
אמרי לה פירא. דהני תרתי אינן ראוין להתקיים כמו פירות דאמרן במתני' ילקח בהם קרקע. הילכך לא יקנה אלו, דאע"פ שנשאר הקרקע לצרכה, מ"מ כיון שבא לקנות יש לו לקנות דבר המתקיים יותר. שאלו הם דברים שאין גזעם מחליף. הילכך יכולה היא לעכב. וקרנא נפרש לפי זה דבר המתקיים דלא מיכליא קרנא.
<h2>דף עט:</h2>
תניא. ולד בהמת מלוג וכו', פירוש דהא איכא קרנא לאשה אפילו מתה האם משום דאיכא עורה. אבל ולד שפחה מלוג לאשה, דחייש שמא תמות השפחה ומיכליא קרנא. ומיהו קיי"ל כחנניא דלא חייש למיתה, ואפילו ולד שפחת מלוג לבעל. שאם נתגרשה, הבעל זוכה בוולדות שהם כפירות תלושין. נותנת, לו האשה דמים. ונוטלת, בני שפחתה. משום שבח, דהויין לה, ולשבח בית אביה לשם ולתפארת.
אמר רבא אמר רב נחמן הכניסה לו וכו'. פירוש עז לחלבה וכו' כלומר אע"פ שלא נפלו לה אלא גוף לפירות, כגון שלא נפלה לה העז אלא לחלבה, וליכא קרנא ממש, אבל מ"מ כיון דמשעבד לה גוף לפירותיו קרן מיקרי. הריא"ף והרמב"ן ז"ל.
ואוכל והולך עד שתכלה הקרן. כסברא דחנניא דלא חייש למיתה. גלימא, בנכסי מלוג. פירא הוי, מה שתשתמש בה לכסות עד דבלי. והשחקים יהיו לה קרן. ואף ע"ג דקיי"ל כחנניא דאפילו לא אשתייר לה מידי לא חיישינן הינו בפירות, אבל בקרנא מודה חנניה דבעינן שיורא פורתא.
מתניתין. נפלו לה עבדים ושפחות וכו' פירוש זקנים ימכרו. פירש בירושלמי בשאין עושין כדי טפולן. וא"ת א"כ למאן ימכרו, הא נהם כרסיהו לא שוו. וי"ל שאינם ממש בעלי מלאכה שיהיו ראוין לעני כזה. ומיהו לעשירים ראויין הם לשמש בפניהם. לא תמכור כלומר שאפילו הכי יכולה לעכב. נפלו לה זתים וכו'. הכא נמי מיירי כשאין עושין כדי טפולן שההוצאה יתרה על השבח. רשב"ג אומר. והלכתא כותיה דכל מקום ששנה וכו'.
מתניתין. המוציא הוצאות על נכסי אשתו וכו'. פירוש אפילו באותן נכסים שאין לו בהם כלום, ויש לה רשות למכור ולתת לאחרים. תדע דלא מפקינן בגמרא מהאי דינא אלא נכסי קטנה, לפי שיכולה לצאת בלא גט, אבל בגדולה שצריכה גט לעולם הוא מוחל כשאכל קימעה, דלא שכיח שתתן לאחרים משום איבה, ועדיין הוא מצפה שתמות ויירשנה.
הוציא ולא אכל. כלל או כשיעור האמור בגמרא. ישבע כמה הוציא. אם בא לגרשה ישבע כמה הוציא ויטול. וכדאמרינן בפרק מי שמת במי שהניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים הריטב"א ז"ל. וא"ת הוציא ולא אכל למה אינו נוטל כל הוצאתו, הא יורד ברשות הוא וידו על העליונה. י"ל כיון דשייך בנכסי, דיו שיטול מה שנוטל בשבועה, ואידך ממחיל מחיל, כיון שלא התנה. והא דאמרינן מה שהוציא הוציא וכו', פירש רבינו אלפסי ז"ל דהיינו כשבא לגרשה, אבל במורדת על בעלה בכל ענין אמרינן ישבע כמה הוציא ויטול כנגד השבח, דלא יהא אלא מתנה דיהיב לה, הא אמרינן כי אקני לה אדעת' למיקם (מ)קמיה, אבל אדעת' למשקל ולמפק לא אקני לה.
גמרא. כמה קימעא וכו'. פירוש. שאכלה דרך כבוד, בקביעות על שלחנו. בחבילי זמורות. שהאכיל הבעל לבהמתו מהם וחשבה רב יהודה אכילה ומה שהוציא הוציא ועכשיו כשמגרש את אשתו לא (יתן) [תתן] לו כלום מכל מה שהוציא.
<h2>דף פ.</h2>
אמר רב יעקב אמר רב חסדא המוציא הוצאות וכו'. פירוש על נכסי אשתו קטנה, כגון יתומה שהשיאוה אמה ואחיה, והיא יכולה למאן. כמוציא על נכסי אחר דמי. ולא אמרינן מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. אם מאנה בו שמין לו שבח שהשביח ונוטל כאחד מאריסי העיר, דכיון שיכולה למאן אנן סהדי דאינו מוחל כלום, הלכך דינו כיורד ברשות.
עבוד רבנן תקנתא. שיהא כיורד ברשות. כי היכי דלא ליפסדינהו. דכל היכא דלא שקיל כאריס גמור מפסיד להו, שיאכל ולא ישביח, דשמא תמאן. אבל באשתו ממתין שמא תמות ויירשנה. והשתא כיון דשיימת ליה (כאריסתו) [כאריס, תו] לא מפסיד להו, מימר אמר שמא לא תמאן, ואם תמאן הרי אטול שבחי לפי עמלי. מיניהו. מאותן ד' מאות.
ישבע כמה הוציא ויטול. פירוש מה שראוי להוציא בדרך, דאי לאו הכי מה יטול, הרי לא הביא אלא ד' מאות, ואמרינן לקמן דאינו נוטל הוצאה אלא שיעור שבח.
אמר רב אסי והוא שיהיה השבח כנגד הוצאה וכו'. פירוש וכתב הגאון רבינו אלפסי ז"ל דמתני' בנכסי מלוג, אבל בנכסי צאן ברזל כל שבח ששבחו נכסים בין מחמת הוצאה בין שלא מחמת הוצאה דבעל הוי, כדתנן אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו. ואמרינן נמי בגמרא אמר רב יהודה הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על שני אלפים זוז, אחד נוטלתו בכתובה ואחד נותנת דמי' ונוטלת, ומשום שבח בית אביה, ע"כ.
איבעיא להו בעל שהוריד וכו'. פירוש שהוריד אריסין בנכסי אשתו ליטול מחצה או שליש, ועמד וגרשה לאחר שאכל קימעא, מהו שיטלו דינם כמו שהתנו.
אדעתא דבעל נחתו. הוא הכניסם ולא היא, וכי אסתלק בעל, דמה שהוציא הוציא מה שאכל אכל, אסתלקו נמי אינהו, ולא (שקיל) [שקלי] מידי כדיניה. ולא דמי ליורד תוך שדה חבירו שלא ברשות, ששמין לו וידו על התחתונה ליטול הוצאה שעור שבח. דהתם איירי כגון דליכא איניש דטרח בלא דמים. אבל הכא בעל הוה טרח בלא דמים. ואם תאמר מכל מקום הבעל ששכרם ליחייב, כדאמרי' השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו נותן לו שכרו, וי"ל דהכא שפיר הוה ליה לפועל למידע דקרקע של נכסי מלוג הוה והיה לו להתנות ולפרש, כן פירשו בתוספות.
לאריסי קיימא. אם לא הורידם הבעל, היא היתה מורידה לתוכה אריסין, ואלו נמי יטלו כאחד מאריסי העיר.
<h2>דף פ:</h2>
מכללא איתמר דההיא איתתא וכו' הא קא רווח ביתא. פרש"י ז"ל שאף עתה היא עושה צרכי הבית. משמע דשמעי' מהכא שהנושא אשה על אשתו דיכיל למיקם בספוקיהו יכול להשרותן שתיהן עמו בבית אחד, ואין הראשונה יכולה לעכב. דאי לא, הכא לא תניח שתהא צרתה בבית, וכיון שתצא מן הבית תו ליכא רווח ביתא. כן דקדק הריטב"א ז"ל. ומיהו (ש)כתב רבינו אלפסי ז"ל בהלכות הא קא רווח ביתא, דהא איכא אחריתי, ונראה לי שנוכל לדקדק מלשון זה איפכא, דאי למימר משום דהוי כאלו מכרה חציה ולא תוכל לשמש בית כראוי, אצטריך לתרץ דהא איכא אחריתי, ליתא, שהרי אפילו בלא אחרת יכול למכור או ליתן חצי פירותיו מנכסי מלוג. דלא גרע ממכר פירות קרקעו בכל שנה שיכול למכור, כדפי' בתוספות, מדקא בעי במוכר קרקע לפירות, ולא קא בעי בפירות עצמן. וטעמא שיכול למכור, דהא איכא רווח ביתא, דהיינו מן הפירות קודם שימכרם. וכ"ש הכא שנהנית מהשפחה בכל שעה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"ד מהלכות אישות, נושא אדם כמה נשים וכו' והוא שיכול ליתן שאר כסות ועונה לכל אחת כראוי, ואינו יכול לכוף אותן לשכון בחצר אחת אלא כל אחת ואחת לעצמה.
שמא תכסיף. השדה, שלא יחוש הלוקח לזבלה כל שעתא.
ואי נמי כשהבעל עצמו אריס של קרקע, ואיכא משום רווח ביתא. אבל לשמא תכסיף ליכא [למיחש], שהרי הוא האריס. ובזוזי וכו', איפכא, דהא איכא רווח ביתא, אבל יש לחוש לשמא תכסיף. ומדלא קאמר נמי מוכר פירות הקרקע איכא בינייהו, דלשמא תכסיף ליכא, ומשום דליכא רווח ביתא אינו יכול למכרן, משמע שיכול למכרן, ואיכא רווח ביתא, כדמפרש בתוספות.
מתניתין. שומרת יבם שנפלו וכו'. פירוש שנפלו לה נכסים, כשהיא שומרת יבם. בכתובתה. בנדונייתה שהכניסה לו, ושמאתן לו בכתובתה, וקבל עליו אחריות, ורשאי להוציאן, וכ"ש דעקר כתובה ותוספת הוא בכלל בכתובתה דנקט. נכסים בחזקתן. היינו כלל ואח"כ פרט, כתובה שהוא כולל כל מה שאמרנו. נכסים הנכנסין וכו', הם נכסי מלוג שאין שמין אותם עליו, ואינו רשאי להוציאן אלא כשנכנסת לרשותו נכנסין עמה, וכשהיא יוצאה יוצאין עמה.
גמרא. איבעיא להו שומרת יבם שמתה מי קוברה וכו'. פירוש מי קוברה, משום שיש לה שני יורשין קא מיבעיא לן.
דקא ירתי כתובתה. ותוספת ונדוניא בכלל. ומיהו לא הזכיר אלא כתובה דאפילו לא הביאה נדוניא, דלית לה אלא מנה מאתים בלבד דכתב לה בעל, מ"מ חייב לקוברה בשביל אותה כתובה. כדאמרינן לעיל פרק נערה תקנו קבורתה תחת כתובתה ולא פלוג רבנן בכתובה. ואע"ג דאמרינן לעיל דאין חייב לקבור ארוסתו, ואע"פ שכתב לה כתובה. שאני ארוסה דלאו בת נדוניא היא, אבל רוב נשואות יש להן נדוניא כדפרש"י ז"ל.
נכסים הנכנסין והיוצאין עמה. דהיינו נכסי מלוג כדפר' במתני'. ואע"ג דתקנו כתובתה תחת קבורתה, היינו משום דלכל הנשים יש להם כתובה ואין להן נכסי מלוג. אבל אה"נ דכל היכא דאית (ליה) [לה] יורשים אחרים, אינהו קברי לה ולא יורשי בעל ואע"ג דירתי נדונייתה.
<h2>דף פא.</h2>
שיש לה שני יורשין. דמדנקט בסיפא יורשיה יורשי כתובתה, דלא הוה צריך למימר יורשיה, אלא ודאי אתיא הך סיפא לאשמעינן הדין ביבמה שיש לה שני יורשין, שיורשי הבעל שהם יורשי כתובתה חייבין בקבורתה. אבל רישא דהך מתני' לא מצי מיירי בשומרת יבם, דהא איכא יתומים.
תניא. ר' אבא אומר שאלתי את סומכוס הרוצה שימכור וכו'. פירוש אם כהן הוא, שאם יגרשנה לא יוכל להחזירה. יעשה לה סעודה, לפתותה במשתה היין, ויפייסנה שתתן לו רשות למכור את העודף על כדי כתובתה, ואז יהיה מכרו קיים. ומיהו יכולה לטרוף כתובתה לבסוף מן הלקוחות כשתגבה כתובתה. אבל בלא רשותה מכרה בטל, שהרי כל הנכסים אחראין לכתובתה, ואלמוה רבנן שעבודיה דיבם טפי מבעל, משום דלא כתב לה דקנאי ודקנינא, ולא סמכה דעתה, דלמא מובדי נכסי דמשתיירי גביה. ואף על גב דקיימא לן אשתדוף בני חרי טרפא ממשעבדי, אמרה איני רוצה לטרוח בב"ד. אמר המחבר. הא דמשועבדים הם לכתובת היבמה וכו', אבל לגבי אשתו אע"ג דשעבד לה כל נכסיו יכול למכור, ומטעם דאמרינן דכתב לה דקנינא ודקנאי ודאנא עתיד למקנא. וראיתי תשובה בשם רבינו גרשום זצ"ל, שאם נשבע אדם או קבל אדם על עצמו שלא ימחול חובו שמכר לאחר או שלא ימכור דבר פלוני, שאם לאחר מכן מחל או מכר שאין מחילתו ומכירתו כלום, מדאמר' הכא כיון דאמור רבנן לא ליזבון לא הוו זביני זביני. ואני מסופק אם מרנא ז"ל חתים עלה, מפני שאיני מתחוור בדין זה, משום דלא דמי זה שקנה בדין לזה שהיה מוכר מה שאינו שלו, שאין לו כח למכור מה שהוא משועבד ליבמתו. אבל זה מוכר שלו מה שבידו. וכי מפני שחטא זה בנפשו נפסיד ללוקח מה שקנה, והוא שלו מדינא. או שמא מה שאומר או שלא ימכור קאי אחובו שמכר כבר, ודבר פלוני דנקט לאו דוקא, ומאותו דבר עצמו הוא דאמר ע"כ.
אם ישראל הוא. שמותר להחזיר גרושתו מגרשה בגט וכיון שגרשה אפילו אם החזירה מדעתו לא מציא מעכבא ליה מלמכור, דכיון שכותב לה דקנאי ודקנינא הוה לה כאשה דעלמא דלא מציא מעכבת אלא יבמה וכדאמרן.
<h2>דף פא:</h2>
תניא. הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח וכו'. אלא מוציאין מידו. אע"ג דקיי"ל המוכר ש"ח לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל, מ"מ זה שהוא יורש אינו יכול למחול לעצמו, שאין מחילה אלא ממוחל לנמחל. כן תירץ הרמב"ן ז"ל. והך מתניתין דפסקינן הלכתא כותה דר' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתוב', וחוב אינו חשוב אלא כמטלטלין. ואע"פ שעקר שעבודו על הקרקעות, כיון דזוזי שקיל, ועל הרוב זוזי יהיב, מטלטלי חשיבי בכל דוכתא, כדאמרינן לקמן מטלטלי שבק אבונא גבך. ומיהו לא אמרינן שדינו כמטלטלין אלא בזה, אבל אינו בכלל [לשון] מטלטלין למי שנתן או מכר או שעבד מטלטלין וכיוצא בו, וזה ברור. וכן הורו לי כל רבותי הריטב"א ז"ל. וכתב רבינו אלפסי ז"ל דאע"ג דלית הלכתא כותיה דר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה, מ"מ כיון דתקינו רבנן השתא למגבה כתובה ממטלטלי עבדינן כותיה. והסכימו רוב האחרונים ז"ל עמו. ואע"ג דאמרי' בגמרא דלא מחמרינן תרי חומרי בכתובה, ולפי זה הוו תרי חומרי, חדא לגבות ממטלטלי, ועוד להוציא מבעל חוב של בעלה וליתן לה, כי הכא דמוציאין מזה, דהיינו היבם, ונותנין לזה דהינו האשה. היינו לומר דלא אשכחן מאן דעבד הכי, הא אלו אשכחן עבדינן. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בספר הזכות.
<h2>דף פב.</h2>
גמרא. וחכמים אומרים פירות מחוברין וכו' שלו והא [כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתה]. ומיהו לפום מאי דתקינו רבנן לגבות כתובה אפילו ממטלטלי אפילו נאמר שהוא פירא לא מפקע שעבודא.
תני שלה. ולא פליגי רבנן עליה אלא אתלושין ואכספים, ולימא דלא משעבדי לכתובתה. ומיהו כבר אמרנו דהיינו לפום דינא דגמרא, אבל השתא תקינו רבנן בתראי לגבות.
<h2>דף פב:</h2>
כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואי לית לה מראשון וכו', פירוש כגון דלא נמצא למת דבר, א"נ דאשתדוף נכסי ונאבדו. אבל אם מכרם הבעל בחייו, כיון שהיו אותם נכסים משועבדים לכתובתה אין לה כלום על היבם עד שתטרוף לקוחות, כיון שכתובתה על נכסי בעלה הראשון ואין השני רשאי למכור מהם כלל, וכן כתב הרא"ש ז"ל בתוס'. ומיהו כשלא נשאר לה כתובה כלל מראשון תקינו לה רבנן כתובה משני. ונראה שיכתוב לה מנה, כיון דבעולה נשאה. וכן דעת הריטב"א ורבותיו ז"ל.
לא יאמר הרי כתובתיך [אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה]. פירוש כל נכסיו שירש מאחיו. גרשה. ליבמתו לאחר שכנסה. אין לה אלא כתובתה. ויכול למכור מה שנשאר בנכסים וכדרבי אבא דלעיל. אבל כל זמן שלא גרשה היו כל הנכסים משועבדים לה ולא היה רשאי למכור. החזירה. ליבמתו.
ככל הנשים. דתנן בפרקין דלקמן המגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובתה הראשונה החזירה, כלומר ולא אמרינן יש לו ליתן לה כתובה אחת מנשואין ראשונים ואחרת מנשואין שניים. ואצטריך נמי לאשמעינן הכא גבי יבמתו דלא תימא דוקא אשתו דאיהו כתב לה כבר כתובה, ואית לה כתובה מיניה, אבל יבמה, דלאו איהו כתב לה, ולית לה כתובה מיניה, היכא דגרשה ואהדרה אימא נתקין לה כתובה מיניה, קמ"ל דלית לה נמי אלא כתובה הראשונה בלבד. וכבר אמרנו מהא דרבי אבא דכיון שגרשה הרי היא לו ככל נשים להיות כל נכסיו אחראין לכתובתה, אבל לא נכסי המת כבתחלה, שלא היה רשאי למכרן, אלא כיון שגרשה הרי היא שלו לגמרי ויכול למכרן, וכן לגבי אשתו אצטריך לאשמעינן שלא יוכל ליחד לה כתובתה אלא כל נכסיו וכו', כדי דלא תימא דוקא גבי יבמה דלא כתב לה דקנאי ודקנינא אימא סמכה דעתה שפיר אפילו היה מיחד לה, קמ"ל דהכא נמי חיישינן לאיבה, דאמרה כיון שמיחד לי כתובתי דעתו לגרש. ומהני טעמא דקנאי ודקנינא שיוכל למכור כרצונו. ואין להקשות גבי יבמתו דאמרן דלא יכול למכור בנכסי המת משום דלא כתב לה דקנאי ודקנינא, יכתוב לה כן וימכור כרצונו. די"ל שאין האשה חפצה בזה, דנוח לה שתהא כתובתה בכל הנכסים שהן בעין כל שעה שאינו רשאי למכרן. ולא תקנו חכמים לכופה למחול את דינה שיש לה מכבר על הנכסים. וכן פירש הרא"ש ז"ל.
<h2>דף פג.</h2>
הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך. פירוש מדאמר בנכסיך משמע בעוד שהנכסים שלה, דהיינו בחייה. אבל לא מסלק נפשיה מנכסים משועבדים שישארו לאחר מיתתה. וכן לא מסלק נפשיה מהפירות אלא מגוף הנכסים דוקא.
אם מכרה ונתנה קיים. משמע דאע"פ שסלק עצמו מן הגוף לא תמכור לכתחלה. ונראה מדבעינן שיסלק עצמו בתנאי זה, ובפרקין דלעיל אפילו בלא תנאי כלל, אם מכרה ונתנה קיים בנכסים שנפלו לה בעודה ארוסה, דהכא לא איירי בהאי גוונא אלא מנכסים שיפלו לה לכשנשאת. ומהני האי תנאי אף ע"פ שהוא לשון גרוע, ואע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, משום דהכא סלוק בעלמא הוא, וכדאמרינן בגמרא נחלה הבאה וכו', דמשמע אפילו שבאה לרשות אחד מהם. ומיהו אם התנה כן לאחר שנשאה מנכסים שיפלו לה לאחר מכן לא אמר כלום, דאין אדם מתנה על דבר כזה שאינה ברשותו. דדמיא לאומר מה שאירש מאבא מכור לך שלא אמר כלום, דכיון שראוי לירשו לא סגי בסלוק, וה"ה הכא דידו כידה, וכן מוכחה סוגיית הירושלמי לפי דעת הרמב"ן ז"ל. וכן כתב הריטב"א ז"ל, וכן נראה דעת רבותיו ז"ל. אע"פ שהרא"ש ז"ל אינו סובר הירושלמי כן. ואע"ג דאסיקנא לעיל דנמנו וגמרו בנכסים שנפלו קודם שנשאת ונשאת דמכרה בטל, הכא ודאי מכרה קיים כיון דסלק עצמו מהם. וכדאמרינן בגמרא נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירש.
ה"ג ברוב הספרים כתב לה דין ודברים וכו' ובפירי פירותיהן בחייך וכו'. וכן גרסת רבינו חננאל ז"ל. ולפי זה סתם לן תנא כרבי יהודה שצריך למכתב לה בפירות ובפרי פירות עד עולם. דאע"ג שלא הזכיר בסתם עד עולם, לישנא קלילא נקט ולא חש. כיון דסתם לן כרבי יהודה ורבי יהודה כבר פירשו במילתיה. והכי הלכתא דאינו מסולק מן הכל עד שיפרש הבעל כל זה משום דיד בעל השטר על התחתונה ואין לנו לומר שסלק עצמו אלא ממה שהוא מפורש גמור, הילכך אי לא כתב אלא פירי ופירי פירות דוקא הוה אמינא דמפירי פירי דפירי פרי לא סליק נפשיה עד שיכתוב לעולם, וכדרבי יהודה דמתני', ולקמן בגמרא בע"ה מוכחינן אי הלכתא כרשב"ג או לא, משום שהיא פלוגתא ביני רבוותא ז"ל. אבל בפירות ליכא מאן דפליג, כיון דתקנת רבנן הוא מצי לאתנויי עלייהו.
גמרא. אמרי דבי רבי ינאי בכותב לה וכו'. פירוש ודאי זה שהקרקע שלו ובא ליתנו לחברו צריך לשון מתנה. אבל מתניתין בכותב לה ועודה ארוסה, שעדיין לא זכה בנכסים, ויכול להתנות עמה שלא יזכה בהם לכשישאנה. וכיון שעדיין לא בא לידו כלל לסלק עצמו סגי אף בלשון גרוע כמו דין ודברים אין וכו', שהוא לשון גרוע, לומר שלא ידון ויערער לזכות בנכסים, ואינו נראה שיסלק עצמו ממש מגוף הנכסים. ומיהו לסלק עצמו מדבר שבא לידו, כגון מתנה, אם ירצה לסלק ממנה צריך לשון חשוב, כמו אין לי עסק או ידי מסולקות או אי אפשי, כדאיתא בכריתות אמר ר"ל הנותן מתנה לחברו והלה אומר אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה. נמצינו למדין שג' דינין יש, דין מה שהוא שלו כגון שדה, ודין מה שבא לידו אלא שלא החזיק בו כגון מתנה, ודין מה שלא בא עדיין לידו כלל כגון נכסים שנפלו לארוסתו.
וכדרב כהנא. דאע"פ שהוא דבר שלא בא לעולם מהני בו סלוק, כגון בנחלה הבאה לו על ידי אשתו כשישאנה. והטעם כדרבא דאמר כן בדבר שנתקן לטובת המקבל אבל אי לאו הכי לא, ומיהו לענין דינא יש חלוק בדבר, דמזונות אשה אינה מסתלקת מטעם הקנאה, אלא מטעם סברא שאין לה ליטול מזונות בעל כרחה. הילכך כשתרצה חוזרת בה, אבל הכא גבי בעל הוי סלוק גמור, מפני שהוא מטעם הקנאה, דבלאו הכי ודאי היה רוצה בנכסים, ומשום הכי אצטריך תלמודא הא דרב כהנא ולא סגי ליה בדרבא לחוד.
נשואה ידו כידה. דכיון שנפלו לה כשהיא נשואה הוא שותף עמה, כדאמרי' גבי שדה והיה צריך לשון מתנה.
לשומרת יבם. איכא נפקותא בין ידו עדיפא ללא עדיפא, ובההיא הוא דפליג רבא עם אביי שאם הנכסים לאשה קודם שמת בעלה ידו עדיפא מידה, ואם היא שומרת יבם ומתה, יבם במקום אח קאי, ואין ליורשי האשה כלום באותן נכסים, דאפילו ב"ש מודו בהא. אבל אביי אמר דכה"ג נמי לב"ש ידו כידה, ושניהם שותפין בה, וכשמתה יחלוקו יורשי הבעל, וקיי"ל פרק החולץ דבנכסים שנפלו לה בעודה שומרת יבם הרי הם ברשותה לגמרי, ולא ברשות יבם כלל, אם מתה קודם שכנסה.
איבעיא להו קנו מידו מהו אמר רב יוסף וכו'. פירוש בהני דאמרינן דלא מהני בהו הני לישני, ולא אמר כלום, אם אחרי כן שאמר לשונות הללו קנו מידו בקנין סודר מהו, מי אמרינן לא אמר על חליפין באין אלא לדבר שיש בו ממש שזה קונה הסודר ומקנה לו גוף הקרקע.
<h2>דף פג:</h2>
הלכתא מגופא וכו'. אמימר פסק כרב נחמן, בין שערער תכף שהחזיק הלה בקרקע וטען מדין ודברים לבד סליקי נפשאי, או שהיה מערער קודם, ועל זה קנו מידו, לעולם אינו יכול לטעון מענין ערעור לבדי סליקי נפשאי, אלא כיון שקנו מידו אמרינן דמגוף הקרקע קנו מידו. וכ"ש אם עמד זה שהחזיק בו יום או יומים בין קודם שקנו מן חברו או לאחר שקנו ממנו שאינו יכול שוב לערער. וכתב הרב ר' יונה ז"ל דדוקא שאמר בתחלה דין ודברים אין לי על שדה זו ואח"כ קנו מידו סתם, אז אמרינן שבא לקיים דבריו ונטל קנין מגופה של שדה. אבל אם קנו מידו שלא יהא לו דין ודברים על שדה זו, קנין דברים בעלמא הוא ולא מקני. וכתב עליו הריטב"א ז"ל שנראין דבריו ז"ל.
איבעיא להו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך וכו'. ה"ג דאכלתינהו. אם היא אוכלת הפירות מהיכא תיתי פירי פירות, דאצטריך רבי יהודה למימר שהבעל יזכה בהם. וכבר כתבתי במתני' שאין לנו לסלקו אלא ממה שפירש. וכן כתב ר"ח ז"ל הכא דמפירות לא סליק נפשיה. ואע"ג דתלמודא קאמר פשיטא מכל מילי סליק נפשיה, לא חיישינן לה, דהאי פשיטותא הא אסתלקא לה. וכן כתב הרא"ש ז"ל, אעפ"י שרבינו האיי גאון ז"ל פסק בספר המקח שלו בשער הד' ואסיקנא פשיטא וכו' לא נהיר.
בדשייר. אם לא אכלן ומכרן ולקח בהם קרקע ועשה פירות סלק עצמו מהם ולא מן הראשונים. משמע מהכא בדשיירה ממילא, אבל אין הבעל יכול לכופה ליקח בהם קרקע, אבל הרמב"ם ז"ל כתב ילקח מהם קרקע והוא אוכל פירות, והכי איתא בתוספתא, דתניא אמר רבי יהודה לעולם אוכל פירי פירות, כיצד מוכר פירות וילקח בהם קרקע ויאכל פירות. וכן איתא בירושלמי גבי מתניתין, ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות. אלא שמן הירושלמי הזה אינו כ"כ ראיה, מפני שהוא פליג במקום זה עם גמרא דילן לענין כותב שדה מתנה לאשתו, דגמרא דילן מסיק בפרק חזקת הבתים דאין הבעל אוכל פירות אותה שדה, ובירושלמי הזה מסיק שיש לו אכילת פירות.
רשב"ג אומר מתה ירשנה אמר רב הלכה כרשב"ג וכו'. בהאי פיסקא נתחבטו המפרשים ז"ל הרבה. דר"ח ז"ל ור"י ז"ל ובה"ג ז"ל פסקו כרשב"ג וכדפסיק רב הכא. ואע"ג דקיי"ל בעלמא כדרבי יהודה דאמר בדבר של ממון תנאו קיים, שאני הכא דלא בא לעולם, והוי כאומר לא אירש את אבא שלא אמר כלום, וכשימות אביו יירשנו. וכן הוכיחו מן הירושלמי. וכן דעת הרא"ש ז"ל. ורבינו אלפסי ז"ל פסק כרבי יהודה ות"ק שתנאו קיים בירושה, כדקיי"ל דכל תנאי שבממון תנאו קיים. והרמב"ן ז"ל תופס דרכו, ומשיב כנגד כל החולקין על דברי רבינו הגדול ז"ל, ואמר דאע"ג דאמרינן פרק אע"פ דבדרבנן תנאו בטל, ואפילו תימא ירושת הבעל דרבנן הא מודה רבי יהודה בפירות, וה"ה בירושה נכסי מלוג ביד האשה, דמילתא דלא שכיחא היא ותנאו קיים. וכן לא מצינו למימר דהא מודה רבי יהודה היכא דלא ידע דמחיל דתנאו בטל, והכא לא ידע שתמות היא ברישא, דודאי לא אמרינן הכי אלא גבי מקח, שחושב שאין בו שום אונאה, אבל מיתה שכיחא ויודע שראוי לירש את אשתו. הילכך מחל ותנאו קיים. וכן אמרו בירושלמי, הדין דכתבי אין מיתת בלא בני, כל מה דאית לה תהדר לבני נשא, תנאי ממון הוא וקיים. ואותו ירושלמי שהביאו לומר דדמי האי תנאי לבן שמתנה שלא יירש אביו, מפרש הרב ז"ל דההוא מיירי בנשואה שהתנה עמה אחר נשואיה, דאינהו מוקמי לה למתני' בנשואה, ואז הוא דדמי לבן בנכסי אביו, מפני שיש לו זכות בהם. אבל גמרא דילן דמוקי מתני' בכותב לה ועודה ארוסה, הוי כנחלה הבאה לו ממקום אחר שמתנה עליה שלא יירשנה, וכדאמר רב כהנא לעיל. ונראה שכן דעת גדולי האחרונים ז"ל. וכן כתב הריטב"א ז"ל שזה עיקר. ושלא כדברי ר"ח ז"ל.
<h2>דף פד.</h2>
מתניתין. מי שמת והניח וכו' והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים. פירוש פליג רבי טרפון משום דלא אתו לרשות יורשין משתעבדי לבעל חוב מדרבי נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה. אבל מה שהוא ברשות היתומים אפילו רבי טרפון מודה דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי. ומשום הכי נקט נמי פירות תלושין, דאלו מחוברין בקרקע של יתומים ברשותיהו נינהו ומטלטלי דיתמי מיקרו. ומיהו האידנא דמשעבדי מטלטלי לבעל חוב, ומתקנתא דבתראי, גבי בעל חוב מינייהו מיתמי, וא"כ אפילו רבי עקיבא מודה שינתן לכושל שבהן אלא א"כ קדם אחד מהם ותפס, דאז ודאי זכה בעד חובו, והמותר ינתן לכושל.
ואין היורשין צריכין שבועה. כלומר כיון שהאחרים חייבין בשבועה, משום הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, אם לא פטרם אבי היתומים ממנה והיורשין אינם צריכין לזה, א"כ קרינן להו ברשות היתומים.
כתנאי. רבי בנימין אומר והוא כשר וכו'. פירוש והגון הדבר ליתן לכושל שבראיה, כלומר שאין הלואתו בשטר אלא על פי עדים. א"נ שהוא מאוחר, ואינו יכול לגבות ממשעבדי, דלא מצו למימר ליה הנחנו לך בני חורין לגבות מהם, אלא כשמניחין קרקע שאין עשוי להבריח. והיכא דאין שם אפילו משעבדי שיוכלו לגבות, אז ודאי יתנו למיופה שבראיה, או יחלוקו, לפי שאין דין קדימה במטלטלין לגבי בעלי חובות. ואם אין נכסים אלא או לבעל חוב או לכתובה, לבעל חוב יהבינן, לפי מה שפרשו הראשונים ז"ל לקמן בפרקין, כן כתב הריטב"א ז"ל.
<h2>דף פד:</h2>
ורבי עקיבא תפיסה לא מהניא כלל וכו'. פירוש ולר' עקיבא, לשון קושיא הוא, משום דתנינן לעיל מחיים, הא דשומרת יבם קדמה היא ובתה.
והוא שתפס מחיים. כלומר אפילו ר' עקיבא מודה דאם תפשה מחיים דבעל זכתה. וההיא דלעיל מחיים היא דשומרת יבם היא, ויבם במקום בעל קאי. וההיא דאמרינן פרק אלמנה ניזונית אלמנה שתפסה למזונותיה מה שתפסה תפסה, ואמר רבינא לא אמרן אלא למזוני אבל לכתובה מפקינן. ההיא בשתפסה לאחר מיתה, וכדאמרי' אלמנה. וכן משמע לקמן מההיא אתתא דתפסא כסא דכספא לכתובתה דהוי מחיים, דלא קאמר ארמלתא. זה דעת רבינו אלפסי ז"ל, והרמב"ם ז"ל והרבה מן האחרונים. ואע"פ שבה"ג ורבים מרבותינו בעלי התוספות ז"ל אמרו דלא מהניא תפיס' לכתובה ואפילו מחיים, משום דלא נתנה כתובה לגבות מחיים, אלא דוקא בבעל חוב. מכל מקום השתא דתקינו רבנן דמשתעבדי מטלטלי דיתמי לכתובה פשיטא דמהניא תפיסתה דמחיים לאשתו שנתארמלה.
ההוא בקרא דיתמי דתפסו תורא מיניה וכו'. פירוש אנא מחיים תפיסנא ליה, כבר פירשתי דהשתא לאחר התקנה אפילו לאחר מיתה מהניא תפיסה.
אית לך סהדי. אבל הרועה אינו יכול להעיד משום שהוא נוגע בעדות, משום דבקרא חייב לשלם ליתומים, דשומר שכר הוא, ואיבעי ליה לנטורה שפיר דלא ליתפסו מיניהו כלל. וכדאמרינן התם עד היכן שומר חייב עד כגון ותפול שבא ותקחם.
מגו דיכול למימר וכו'. שמעינן נמי מהכא דראובן שהיו לו מטלטלין ברשות שמעון, ובא יהודה ותפס אותם מרשות שמעון, ועדים אין בדבר, וטוען שיש לו חוב על ראובן, תפיסתו תפיסה, מגו דיכול למימר לא היו דברים מעולם או לקוח הוא בידי. ודינו של ראובן יהיה עם שמעון. ואם שמעון הוא סרסור ונתן החפץ לאחר לבקרו, והלה תופס בו בשביל שטוען שבעל החפץ חייב לו, נראה שאעפ"י שהסרסור שומר שכר פטור מלשלם. דכיון שדרך הסרסורים לתת הכלים לבני אדם שרוצין לבקרם בלא עדים, הנותן כלים על דעת כן הוא נותן. והוה ליה למימר לא תתן להם אלא בסהדי. וכדאמרינן פרק המפקיד גבי שומר שכר שנתן ביד אשתו ובניו שהוא פטור, שעל דעת כן הפקידו אצלו.
הגודרות. הוא גדרות צאן, ואין להם חזקה, דשמא מצאן והכניסן בביתו, לפי שדרכן ללכת בשדה. הילכך אין המחזיק יכול לטעון לקוחות הן בידי.
יימר בר חשו הוה מסיק ביה זוזי וכו'. פירוש תופס לבעל חוב, (אמרו לשליח) [אמר השליח] שהוא תופס בעבור בעל חוב לזכות לו ולהפסיד לאחרים. הילכך לא קנה אע"פ שעשאו שליח כי היכא. ומה שפרש"י ז"ל פרק אלו מציאות דהא דר' יוחנן בדלא שוייה שליח, ליתה. וכתב הרא"ש ז"ל בשם ר"ח ז"ל דדוקא שליח, אבל אפטרופיא קנה, דיד בעלים הוא. והא דא"ר יוחנן בהמגביה מציאה לחברו קנה חברו, שאני מציאה דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה.
<h2>דף פה.</h2>
אבימי בריה דרבי אבהו הוו מסקי ביה זוזי וכו'. פירוש סטראי, כמו (שטר משכונא) [סטר משכנא], כלומר מצד אחר היה חייב לנו זה הסך [במלוה] על פה. ואבימי לא הוה מודה באותה מלוה.
אית לך סהדי וכו'. ואע"פ שהשליח היה עד בדבר, לאו כלום הוא, ושפיר היו יכולים לומר לא היו דברים מעולם, משום שהשליח נוגע בעדות, דהא תקון רבנן לשליח שבועה שעשה שליחותו. הילכך אינו נעשה עד כלל, כדאיתא בקדושין.
מגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם, משמע מהכא דאמרי' מגו אפי' בדבר שנעשה ע"י אמצעי ושלא בפני בעל דבר ואע"פ שיהיה פסידא של אמצעי.
יכלי נמי למימר סטראי נינהו. שמעי' מהכא למי שחייב לחברו שני חובות ופרעו סתם, הרשות ביד המלוה לתפוס המעות בעבור החוב שירצה, כיון שהגיע זמנם לפרוע. וכתבו כלהו רבואתא ז"ל דדוקא בשהזכיר לו השטר, דאמר ליה שקול שטרא בין בתחלה [בין בסוף]. אבל אי לא א"ל אלא הב ליה זוזי, כיון שלא הזכיר לו שטר כלל מיפטר. ואפילו הוא שליח בשכר דאמר ליה את מהימנת ליה דלא אמרת שקול שטרא. וכן נמי אי לא א"ל פרעיניה באפי סהדי לא מחייב למפרעינהו באפי סהדי, וכדאמ' גבי חנוני שאם אמר לו בעה"ב תן לפועלי סלע מעות, והוא אומר נתתי, והוא אומר לא נטלתי, הוא נשבע ונוטל, והפועל נמי נשבע ונוטל מבעה"ב. והא חנוני לא יהב ליה באפי סהדי ולא מחייב, דמצי אמר חנוני לבעל הבית את הימנת ליה דלא אמרת לי הב ליה בסהדי, ואנא שליחותא דידך עבדי, ומה יש לי גבי פועל.
ההיא אתתא דאפקדי גבה מלוג' דשטרי וכו', פירוש מלוגא כרך וחבילה.
מחיים תפיסנא. במשכון על החוב שחייב לי אביכם. והא דצריכה למימר מחיים תפיסנא, הינו לדינא דגמרא דמטלטלי לא משתעבדי לחוב. אבל השתא דתקון רבנן למגבא ממטלטלי לא צריכינן להאי טעמא.
אית לך סהדי. משום שלא היתה נאמנת במגו דאי בעיא אמרה לקוחות הן בידי, דהא קיי"ל דאין אותיות נקנות במסירה אלא בכתיבה שיכתבו קני לך איהו וכל שעבודיה, וא"כ היתה צריכה להראות השטר. ומיהו היתה נאמנת במגו דאי בעיא אמרה בתורת משכון באו לידי מעיקרא. דלקנות השטר בתורת משכון לא בעי ראיה, כדמוכח ביבמות גבי חבי בר נאני ונאני בר חבי. אלא דהכא מיירי דאיכא עדי פקדון, וכדמשמע מלישנא דגמרא דאפקדי וכו' דמשמע שהיה כן ברור. הילכך אינה נאמנת לא משום מגו זה ולא מטעם להד"ם. וגם אין לומר דמהימנא מגו דאי בעיא אמרה נאנסו או החזרתי', דמיירי שראו אותם בידה עכשיו. ומהא שמעינן דנפקד שלא ראו עכשיו הפקדון בידו נאמן מטעם מגו כאלו, וכ"ש אם אין שם עדי פקדון שיכול לומר להד"ם. ונראה דלענין שטרות, אפילו מהימנא לומר שאין משכון בידה, משום מגו, אלא התועלת יהיה מועט, ולא יהבי לה אלא דבר מועט משום טובת הנאה להשיב השטרות בידם. דאי החזירה לחייבים אפילו הכי לא מפטרי, דלאו ברשעי עסקינן שישבעו לשקר כשישביעם הלה. וגם היא אינה יכולה לגבות מן הלוים בשטרות אלו, כדאמ' שצריך להראות שטר ראיה. וגם אין לומר שזכתה בגוף הנייר מטעם מקח ובמסירה, דכל היכא שלא זכה בשעבוד השטר, גם בגוף הנייר לא זכה, משום דאנן סהדי דלא נחתי אינשי לגוף הנייר. וגם אין יכול לעכב על המלוה שלא להראות השטרות בב"ד, דכיון שאין לו זכות בשעבודו חייב להראותם כל זמן שיצטרכו בדין, מדין עדות, כמו האומר לחברו שטר יש לי בידך שיש לי בו זכות שצריך להראותו בב"ד מדין עדות. והיכא דאיכא עדי פקדון, וגם ראוהו עכשיו בידו, כיון שאין מגו כלל, אינו נאמן לומר עליו שהוא לקוח או ממושכן בידו, עד שיביא ראיה. כן נראה לרבינו אלפסי ז"ל ולהרמב"ן ז"ל והרא"ש ז"ל והריטב"א ז"ל.
ההיא אתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא וכו'. פירוש דחשידא אשבועתא פירשו הגאונים ז"ל שהיתה שומעת ממנה שנשבעת כל היום לבטלה ולשוא.
קים לי בגווה דלא משקרא. וכתב רבינו אלפסי ז"ל חזי' לגאון דקאמר דהאידנא לית ליה לדיין למימר קים לי בגווה, דלא בריר לן קים לי בגוה היכי הוא. והילכך לית לן לאורועי שטרא או לאפוכי שבועה אלא בעדות ברורה. ואעפ"כ בעדות אדם נאמן מחמיצין את הדין עד שיתברר הדבר ויצא לאמיתו, ושמעינן מהכא מתי נקרא חשוד ומפכינן שבועתיה, על פי שנים עדים דוקא.
ההיא אתתא דאיחייבה שבועה בדינא דרב ביבי וכו'. פירוש שהאיש והאשה היו דרין בעיר אחרת, ואמר האיש אחרי שאנו דרין בעיר אחת כשנחזור לעירנו תשבע, אולי תתבייש מבני העיר היודעין בדבר. אבל בענין אחר אין התובע יכול לכוף הנתבע שילך עמו וישבע במקום שהוא רוצה. דלא אמרי' עבד לוה לאיש מלוה אלא לענין הדין שיכול לומר נלך לב"ד חשוב, דרחמנא אמר צדק צדק תרדוף, הלך אחר ב"ד יפה. אבל לאחר שחייבו ללוה שבועה לא כל הימנו של מלוה לומר שילך לישבע במקום אחר. כן דעת הרא"ש ז"ל והריטב"א ז"ל. ומה שכתוב בהרב' ספרי' במאתי, שנראה שיכול לכופו, אינו, אלא מיירי שהיתה לה דרך לשם.
כתבו לי וכו'. שבאתי ונפטרתי בדין הימנו בשבועתי. ולאו כתובו וחתומו קאמרה, דא"כ הוי שקר גמור, כדאיתא פרק גט פשוט. אלא שיכתבו ויחתמו לה לאחר שתשבע ויהבי לה.
אינו חוזר ולוה בו. פירוש ואפילו בו ביום, שכבר נמחל שעבודו, ונמצאת מלוה שניה מלוה על פה ואינה גובה מן הלקוחות.
<h2>דף פה:</h2>
ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא וכו'. פירוש דאפקיד, שטוען שהפקידם, וליכא עדים בדבר. אבל אי איכא עדי פקדון אפילו היה אבי היתומים קיים לא היה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו ממך, כיון דלא אמיד. ואע"ג דאיכא למימר להמניה במגו דהחזרתיו דהני אחריני נינהו, דהא לאו דוקא הני מסהדי עדי פקדון, א"נ דלית להו טביעות עין בגויהו, מ"מ כיון דלא אמיד, דאלו ידעינן ודאי דלאו דידיה הוא ודפקדון נינהו, וכיון דהני יהבי סימנין מהימן לומר שהפקדון הוא שלו. ועוד כיון דיהיב סימנין, וחזינן אנן דהנהו סימנין איתנהו בהאי מנא, הרי אנו עדי ראיה, שא"א לכבוש עדות, והוה ליה כאלו איכא עדי פקדון וראה, דאפילו אחר דלאו אומן לא מהימן, כדאיתא פרק חזקת הבתים. כן פירשו הרשב"א ז"ל והרנב"ר ז"ל פרק איזהו נשך. וא"כ ה"ה דאפילו אמיד, כיון דאיכא עדים וראייה, ליכא שום מגו ולא מצי למימר ההוא אחרינא [הוא], דהא קא יהיב זה סימנין. וכן דעת הרמב"ן ז"ל. והא דנקט הכא טעמא דלא אמיד, נפקא מינה להיכא דליכא עדי פקדון. ומשום סימנין לחודיהו לא מהימני, דדילמא זבנה מיניה. דאי לא תימא [הכי] לא שבקת חיי לכל בני העשירים, שאדם רגיל אצלם ומכיר בסימני כסף וזהב שלהם, ילך ויגיד לאחרים ויתנו סימן. אלא ודאי היכא דליכא עדי פקדון (ד)לא מהמני בסימנין אלא דוקא בדלא אמיד. וכן פירש הרא"ש ז"ל. ומיהו ודאי אם היה אבי היתומים קיים היה נאמן לומר שלי הם, כיון דליכא עדים. אלא דאפילו הכי לא טענינן ליתמי הך טענה, אעפ"י דמצי אבוהון למטען לה, משום דהוי מילתא דלא שכיחא למזבן דברים אלו מי שאינו אמיד, ובמילתא דלא שכיח[א] לא טענינן להו, כדמוכח בהמוכר את הבית גבי שטר כיס וכו' דלא טענינן להו נאנסו משום דלא שכיחא.
שב מרגניתא. שבע מרגליות צרורות בסדין. לא פקיד, לא צוה בשעת מיתה. לא אמיד, לא היה עשיר. וכי היכי דאמרינן הכא במרגליות ה"ה בשאר כלים, כדאיתא הכא בגמרא. ההוא דאמר להו נכסי לטוביה שכיב אתא טוביה וכו'. פי' ההוא דאמר בצוואת מיתה נכסי לטוביה, ולא פי' לאיזה טוביה. דגייס ביה, רגיל אצלו, ומגו דגייסי אהדדי קורא לו בשמו, כאלו לא נסמך. תלמיד חכם קודם, דסתמא אדם מצדיק מעשיו לזכות בשעת מיתה, ואמר מר כל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה תלמיד חכם מנכסיו.
שודא דדייני, שודא דדיינים החי"ת נבלעת, והוי שוחדא לדייני, כלומר שברצונם תלוי ליתן למי שירצו. והכי איתא בירושלמי לאיזה מהם שירצו ב"ד להחליט מחליטין. ונראה דדוקא דיינים מומחין ונסמכים יש כח בידם ליתן, כרב נחמן דלקמן פרק מי שהיה נשוי. וכן כתב ר"ח ז"ל קבלה בידינו דשודא דדייני דוקא ממקרקעי, ודוקא בדיין מומחה כגון ר"נ בדורו, ואיהו אמר לרב ששת שלא היה דיין לעשות שודא.
הא דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וכו'. פי' וחזר ומחלו (המוחל) [המוכר] שהוא מלוה מחלו ללוה. מחול. דא"ל ללוקח לאו בעל דברים דידי את.
ואפילו יורש, של מלוה. מוחל, ולקמן מפורש שהוא חייב לשלם הנזק שעשה ללוקח. וטעמא דמהניא מחילה, ואע"פ דמכירה היא מדאורייתא, כדמשמע מדאצטריך למעט שטרות מאונאה בפרק הזהב. כבר פי' ר"ת ז"ל מטעם דשני שעבודין יש לו למלוה על הלוה, אחד שעבוד נכסיו, ועוד שגופו משועבד לפרוע לו. ושעבוד נכסיו יכול המלוה למכור, אבל שעבוד גופו של לוה אין קנין נתפס עליו. הילכך כל זמן שלא מחל לו גובה את חובו מנכסיו של לוה, אבל אם מחל לו פקע שעבוד גופיה של לוה. וכיון שפקע שעבוד הגוף פקע ג"כ שעבוד מן הנכסים, משום שהם ערב, דנכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, והואיל שנסתלק שעבוד מן הלוה נסתלק נמי שעבוד מן הערב. אבל לרבי' אלפסי ז"ל אתי שפיר שהוא כתב שאין מכירת שטרות מדאורייתא ואצטריך קרא למעוטי עבדים וקרקעות. והא דאמרינן בהזהב דמשמע דלשטרות נמי אתא, לאו דוקא, אלא משום דמקרא משתמע דבר המטלטל וגופו ממון הוא דקאמר.
קריבתיה דרב נחמן זבנה לכתובתה וכו' אתו קא תבעי לברתה. פירוש ומיהו ה"ה שאלו לא היתה מקדמה לגבותה עתה, שהיו הלקוחות תובעין לבעל שחייב בכתובה. דבשלהי בבא בתרא גבי שני יוסף בן שמעון ובפ' האשה שלום גבי מאי אמרת דילמא מסר ליה וכו' מוכח שהלוקח שטר חוב מוציא ממנו דלוה בעל כרחו, ולא מצי למימר ליה לוה לאו בעל דברים דידי את. וכן כתב הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף פו.</h2>
ותיזיל ותחלה. כדאמרן אפילו יורש מוחל. ואין ספק שהבת הזאת עניה היתה. וכיון שהלקוחות לא לקחו אלא בדבר מועט היה רב נחמן נותן עצה על דעת שתתן היא ללקוחות מה שנתנו לאמה, כדי שלא יפסידו (בלוה) [כלום] משלהם. שאל"כ היה מן התימה שיתן רב נחמן עצה להפסיד ללקוחות שלקחו כדת וכהלכה משום ומבשרך וכו'. כן כתב הריטב"א ז"ל.
אזלא אחילתה. ואע"ג דאמרינן לקמן שהמוחל חייב לשלם שטרא מעליא, ולא סגי שישלם ללוקח מה שנתן בעד השטר, אפילו הכי כאן אין עליה לשלם כלל, דקטנה היתה שהגיעה לעונת הפעוטות, ומחילתה מחילה במטלטלין, ופטורה מנזקין, וחיוב המוחל אינו אלא מדין מזיק.
גופא אמר שמואל המוכר וכו' ואי פקח הוא וכו', פי' ואם כתב לו שיתחייב לפרוע לו מה שכתוב בשטר הראשון, ואח"כ מחלו המוכר מחול, ולא יטרוף בשטר הראשון, וזה ברור. כן כתב הריטב"א ז"ל. ואם היה כתוב בשטר שמכר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך, אין המוכר יכול למחול אותו. כן דעת הראב"ד ז"ל. ואם (המחהו) [הפקידו] אצלו במעמד שלשתן שוב אינו יכול למחול. כן כתבו מן האחרונים ז"ל.
מאן דדאין דינא דגרמי, דמחייב את הגורם הפסד לחבירו. מגבי דמי שטרא מעליא. לא ישלם כל הכתוב בשטר, אלא אומדין בכמה השטר זה ראוי לימכר לפי מה שיש שעבוד על לוה זה לפי אלמותו, שזה לבד הוא שמזיקו.
(ככשורה) [כי כשורא] לצלמי. והכי הלכתא, דהכי ק"ל כר' מאיר (דדנין) [דדאין] דינא דגרמי, כדתנן נתיאש ממנה ולא גדרה וכו', וגובה מן העידית, דהיינו (ככשורה) [כי כשורא] לצלמי, וכדין נזקין. וכן כתב הריטב"א ז"ל.
ולבעל חוב מסלקינן ליה בזוזי. שכופין ליתן לו בזוזי, אם המלוה חי, ואם לאחר מיתה ה"ק דאם רוצה הוא קרקע מסלקינן ליה ויהבי' ליה זוזי כדינו. דלאחר מיתה לא שייך כפייה, שאין כופין את היתומים לפרוע חוב אביהם במטלטלין כדלקמן. ולאשה מסלקינן [בארעא]. ואע"פ שתפסה מעות, כן פר"ח ז"ל. ולא חזיא אלא לחד. שאין בה אלא לפרוע האחד.
אמר אמימר משמיה דרב חמא האי מאן וכו' (פי') האי מאן וכו', האי כדיניה. הלוה הלוה מעות, וזו סמכה על שעבוד הקרקע, והיא לא נתנה כלום. ואי משום נכסי צאן ברזל הנשומי' בכתובה, הוא זכה בהן (ביד וצרפתן) [מיד, וזו צירפתן] עם הכתובה על שעבוד הקרקע, כך פרש"י ז"ל. משמע מדבריו שנכסי צאן ברזל יש להם דין עיקר כתובה ותוספת. הילכך לא דיינינן ליה עם בעל חוב כבעל חוב שיחלקו במטלטלין מועטין, אלא ככתובת אשה ובעל חוב יהבי'. אבל הריטב"א ז"ל כתב בשם רבו ז"ל דהלכה למעשה ממש דנכסי צאן ברזל הם על הבעל כחוב גמור (דיהא) [דהא] קבלם עליו כנכסי צאן ברזל.
לבעל חוב יהבינן. וכגון דלא קדמה זמן הכתובה, שאם קדם זמן האשה לזמן החוב, לאשה נותנין, שאין נוטלין זכותה של אשה לתת לבעל חוב. אלא ודאי בשלא קדם. ואם אין שם קרקע לגבות אלא ממטלטלין, אפילו קדם זמן הכתובה, לבעל חוב יהבינן, שאין דין קדימה במטלטלין, והכי ק"ל. וכתב הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל דכל היכא דשעבד לה מטלטלי אגב מקרקעי דינם כקרקע, ויש בהם דין קדימה. והא דאמרינן לבעל חוב יהבינן, ואע"ג דבשטרי חובות שאין בהם דין קדימה לכולי עלמא חולקין, דלא אמרינן שודא אלא בשטרי מכר ומתנה, היינו משום דאם קדם אחד מהם וגבה, מה שגבה גבה, כיון ששניהם שוין, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. הילכך מפני תיקון העולם שלא תנעול דלת בפני לווין חשבינן ליה כאלו כבר הגבוהו ב"ד, דאנן יד בעלי חובות אנן. וזה על דרך רבינו אלפסי ז"ל המחוור בעיני כל האחרונים ז"ל. והא דלא חיישינן הכא לחינא, ולעיל אמרינן ינתנו לכושל שבהם, דהיינו כתובת אשה, משום חינא. ואפילו לר' בנימין לא אמר לב"ח אלא מטעם כושל, אבל כששניהם שוין מודה דיהבי' לאשה, משום דהכא איכא למיחש לנעילת דלת, אבל לעיל ליכא למיחש לנעילת דלת, דמילתא דלא שכיחא היא, ולא ימנע בשביל כך להלוות משום דלא שייכא אלא במי שמת והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב והיה לו פקדון ומלוה ביד אחר.
אמר ליה רב פפא לרב חמא וכו' ההוא תולה מעותיו וכו'. פי' כלומר מעיקרא כשהיו לו מעות משום קנסא, הא לאו הכי אין מטריחין אותו למכור. וג' חלוקין יש בענין פריעת חוב למלוה. אי אית ללוה זוזי לא מצי לסלוקי בארעא. ואי לית ליה זוזי לא אמרינן ליה למטרח ולמזבן. ומיהו תיקן הגאון ז"ל שמקבל חרם סתם שאין לו מעות או מטלטלין, ואח"כ מגבהו קרקע. ואם התנה לפרוע במעות בעין, כמו שנוהגין עכשו לכתוב בשטרות, תנאי ממון הוא וקיים, וכופין אותו ב"ד לקיים תנאו, ואמרינן ליה זיל זבין ואייתי זוזי. אמר המחבר, אע"ג דלא מצי לסלוקי בארעא מכל מקום היכא דמפסיד הלוה בכך לא יתן לו זוזי אלא ארעא, כדאיתא פרק מי שהיה נשוי אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וכו' דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן לשמעון אנן מטלטלי שבק אבוך גבך, אמר רבא ואי פקח שמעון מגבי להו ארעא והדר גבי לה מיניהו. דהתם הוא ששמעון הוא בעל חוב של יתומים וחייב להם זוזי, ואם היה נותן להם זוזי שוב לא היה מוציא מידם מידי משום חוב שהיה חייב אביהם לשמעון, משום דמטלטלין דיתמי לב"ח לא משתעבדי, וכשיתן להם קרקע יחזור ויגבה אותה מהם. ומדאמר רבא אי פקח, משמע דבכה"ג יכול ליתן להם קרקע בפרעון. וכן כתב שם הרא"ש ז"ל. ולא כתבתיה אני במקומו, משום דהשתא תקנו רבנן בתראי דמטלטלי משתעבדי כמקרקעי. וגם רבינו אלפסי ז"ל לא כתבה שם. ומיהו אפשר שיזדמן באיזה ענין פסידא אם יפרע בזוזי, ואז רשאי לפרעו בקרקע ע"כ. חילוק שני בחוב הבא מחמת נזקין, דאפילו אית ליה זוזי מצי לסלוקי בכל מילי, כדאיתא בפ"ק דב"ק או כסף או מיטב. ולכך אני דן שהמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו שצריך לשלם בזוזי הדמים שלקח מן הלוקח. ומה ששוה יותר ישלם לו בכל מילי, מפני שהוא חייב בהם מדין נזקין כדלעיל הריטב"א ז"ל. חילוק שלישי הוא שכיר, דאפילו לית ליה זוזי צריך למכור ולמיתב ליה זוזי, כדתנן בפ' הבית והעליה השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש וא"ל טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו.
הוא עשה שלא כהוגן וכו'. ושמעינן מינה דכל מאן דעביד שום ערמה להבריח נכסים מבעל חובו, יש לב"ד לעשות שום חומר עמו חוץ מן הדין, כדי שלא יפסיד בעל חובו כפי ראות ב"ד. כן כתב הריטב"א ז"ל. ודוקא בגוי הוא דמהימן, הא אם אמר של פלוני הם אינו נאמן לא הוא ולא הפלוני, עד שיביא ראיה או [מ]טעם מגו, אבל בלאו הכי ודאי כל מה שברשותו של אדם הוא בחזקה שלו בין במטלטלין בין בשטרות שיוצאות על שמו. וכן כתב הרב עצמו ז"ל.
אמר ליה רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת וכו', פי' מצוה, ואע"ג דמשנה שלימה היא דתנן המלוה את חבירו גובה, דמשמע בבית דין ועל כרחו של לוה, וכן מדכתיב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו נפקא לן דהוא אינו נכנס, הא שליח בית דין נכנס, וא"כ למה לי מטעם לאמת דבריו, ואיהו נמי מאי קא בעי מתניתין היא דכופין. לא קשיא, דאיכא למימר דהכא קא בעי היכא דלית ליה מקרקעי אלא מטלטלין והבריחם, אי כייפינן ליה בגופיה לקיים מצותו.
אמר ליה תנינא בד"א, שלוקה ארבעים. היינו במצות לא תעשה, אבל במצות עשה מכין אותו קודם שיעבור על המצוה, בעוד שיש בידו לקיים. וכיון דאמרינן שכופין על המצוה, ואפילו במצוה דרבנן נמי, וכדאשכחן מצוה לקיים דברי המת ואמרינן בהשולח כופין את היורשין ועושין אותו בן חורין. הילכך כופין יתומים גדולים לפרוע חוב אביהם, דהא אמרינן מצוה על היתומים וכו'. ומיהו דוקא בדאיכא אחריות נכסים, אבל במטלטלי אע"ג דאיכא מצוה אין כופין, כדמוכח פרק מי שהיה נשוי, גבי קטינא דארעא. וטעמא דמילתא, דמצוה זו משום כיבוד, ומצות עשה [של] כיבוד מצות עשה שמתן שכרה בצדה, ואין בית דין של מטה מוזהרים עליה. ואע"ג דאמרינן בהגוזל, דדבר המסוים חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם, לאו דוקא כבוד לחודיה, דהתם אף קלון איכא. ומשום הכי חייבין, דמשמע דכייפינן להו, כן כתב הרא"ש ז"ל.
<h2>דף פו:</h2>
בעא מיניה רבי אמי בר חמא מרב חסדא הרי זה וכו'. פירוש הא דרב נחמן מפורש במקומה, דמיירי בדאמר ליה משוך מעכשיו, ואז קנה לגמרי ואפילו היתה לסוף ל' ברשות הרבים. וכבר העלו כל המפרשים ז"ל דאגם לאו דוקא, אלא דמשום שדרך הבהמות לעמוד באגם נקט אגם. אבל אם לא אמר מעכשו לא קנה כלל, שכל משיכה שאינה קונה לשעתה אינה קונה לאחר מכן. ומיהו בגט מפו' ג"כ במקומו גבי מעכשו ולאחר מיתה או מעכשיו ולאחר ל' יום דמספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי. והויא ספק מגורשת לדברי הכל, בין שיהיה הגט בחצרה לסוף שלשים או ברשות הרבים או נשרף. ולא דמי נתינת גט שמתגרשת בסוף שלשים מדין ידה וחצרה לקניה שאינה נקנית אלא במשיכה וכבר משך. ואם בגט לא אמר מעכשו אינה מגורשת כלל, ואפילו הוי הגט בסימטא, וכ"ש באגם ובצדי רשות הרבים, משום שאינם חשובים רשות ממש, אלא דוקא חצרה, דאז הוי גם כן ספק מגורשת כדאמרן. דלא דמי לטלי גטיך מעל גבי קרקע שלא אמר כלום כדאיתא בפרק הזורק, דהתם מיירי בשהניחו מתחלה בידה או בחצרה לשם פקדון. אבל זו כבר זכתה בגט להיות שלה להתגרש בו. וזה דעת רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ן ז"ל וכל האחרונים ז"ל. זהו פסקן של דברים. ועל זה באתי, דאלו בפי' הלכה זו נתחבטו בה הראשונים ז"ל בפי'. ואני לא אאריך בענין שאינו של פסק. ומכל מקום מסקינן הכא דצדי רשות הרבים לאו כרשות הרבים הוו. וכדקיי"ל דהלכתא כרבנן דאמרי צדי רשות הרבים לאו כרשות הרבים, בין לענין שבת בין לענין קניה, כדאיתא פרק אלו נערות.
מתניתין. המושיב את אשתו חנונית וכו' משביעה וכו'. פירוש שלא עכבה בידה כלום. ואעפ"י שהוא טענת שמא, ככל אותן הנשבעין שלא בטענה שבפרק כל הנשבעין. ושבועה זו וכל השנויות במשנה דעת הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל שהם בנקיטת חפץ כעין דאורייתא. והכי הלכתא כת"ק דהוא סתם מתניתין. וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל, והסכימו עמו כל האחרונים ז"ל, אעפ"י שהרבה מן הראשונים חולקין בדבר. ומסקינן בגמרא דלרבנן נמי מגלגלין לה בשבועתה ענין הלכה ועשתה. ודלא כרבי אליעזר דאמר אפילו לכתחלה איבעיא להו וכו'. והכי איתא בירושלמי מ"ט דרבנן אם אתה אומר אין שלום בבית לעולם. שברה כלים, מאי אתעביד לה כשומר חנם או כשומר שכר, מסתברא אפילו כשומר חנם אינה, שאם אין אתה אומר כן אין שלום בבית לעולם, ע"כ. אבל ע"י גלגול לא איכפת לה, שהרי נתחייבה לו שבועה, ומה יקשה לה גלגול אם לא עכבה כלום.
מתניתין. כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך וכו'. פי' כתב לה לאו דוקא, וה"ה באמירה, דכל שהוא פטור או מחילה, באמירה בעלמא סגי, כדאיתא פ"ק דקדושין וכן כתב הריטב"א ז"ל. נדר. אע"ג דנדר לא תקנוהו אלא לאלמנה, מפני שהיתה מקילה בשבועה ומוריא התירא דקא טרחא קמי יתמי, ונמנעו מלהשביעה, והתקין רבן גמליאל הזקן שתהא נודרת, והנדר הוא שאומרת יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם עכבתי משלך כלום, ואלו הכא אמרינן עליך, דמשמע גרושה. מ"מ כיון שהנדר הוא להקל עליה, ודינה הוא בשבועה, אם לא פטרה בפי' בשתיהם, היה יכול לומר לה לא פטרתיך אלא מן השבועה. אבל בעלמא כל שחייב לחבירו שבועה ופטרו ממנה הרי פטור מכל נדר, וכן איפכא. וכן כתב הריטב"א ז"ל. ומיהו נראה שאם נתחייב שבועה לו ממקום אחר שיכול להשביעו גם ממה שפטרו ע"י גלגול, מדכתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו, מצאתי בחבור הגאונים ז"ל הסכימו רבוותא ז"ל שטר שיש בו נאמנות יכול הוא לגלגל אותו על מקום אחר והרב ז"ל חוזר (על) [מ]פירוש המשנה בשבילם, ומצא להם סיוע לפירושם מן התוספתא.
אבל משביע וכו' ואת הבאין ברשותה. פי' בתוספתא אלו הן הבאין ברשותה כל שמכרה או נתנה להם כתובתה. והשבועה היא שבועת היורשין המפורשת במסכת שבועות. והיינו שלא מצינו ושלא אמר לנו ששטר זה פרוע. וגם אלו שמכרה להם נשבעין שבועת היורשין אם היא מתה, וכמו שפרש"י ז"ל, דאם היא בחייה איך ישבעו הלקוחות ששטר זה אינו פרוע, והלא למחר תאמר שהיא פרועה, ומהימנא מגו שיכולה לחזור ולמחול. וכן הדין במלוה. הילכך צריכה היא או המלוה לישבע בעצמם. אבל כל מקום שאינו יכול למחול, כגון מכנס' שטר חוב לבעלה, גם אינה נאמנת לומר שהיא פרועה. והרי הוא כאלו מת המוכר וגובה בשבועת לוקח בין מן הלקוחות של לוה בין מיורשיו. וכן כתב הרמב"ן ז"ל.
אבל יורשין משביעין וכו'. אם באת לגבות מהם שהרי לא פטרה אלא ממנו אם תגבה כתובתה בחייו. והא דאמרינן שגובין יורשיה בשבועה אוקימנא במס' שבועות כשמתה היא תחלה. שאלו מת הבעל תחלה, הרי מת לוה ואח"כ מלוה, שאין היורשין גובין כלום, שכבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה, ואין אדם מוריש שבועה לבניו.
ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי. אשמעינן הך סיפא דסבירא ליה לתנא דמתניתין דכי היכי דמהני נאמנות לגבי לוה גופיה, הכי נמי מהני על יורשי לוה ועל הבאים מכחו, משום דיורש כרעא דאבוה הוא, והרי הוא כאלו הנכסים ברשותו של לוה עצמו בשעת גובינא. ומיהו על באין מכחו דאשמעינן מדתני הכא ולא לבאים ברשותי, לא מיירי בלקוחות ובמקבלי מתנה, דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן. וכן הסכימו הגאונים כולם. וכן דעת הרמב"ם ז"ל דלגבי יורשין דוקא מהני נאמנות ולא לגבי לקוחות, וכדי למצוא זכות לדבריהם ז"ל הוצרך הרמב"ן ז"ל לדחוק עצמו בספר הזכות לישב משנה זאת, ופי' דהני באין מכחו לאו דומיא דהני אחריני שפירשנו שהם לקוחות, אלא הני הם אפטרופין שמנה על נכסיו או נתן נכסיו במתנת שכיב מרע דכיורשן שויה רבנן.
הלכה מקבר וכו'. הרמב"ן ז"ל מצא בתשובה לרבינו אלפסי ז"ל שפרשה לבבא זו בשלא פטרה הבעל כלל, ואפילו הכי כיון שלא השביעה ולא צוה להשביעה פטורה. ובתוספתא ובירושלמי פירשוה אמתניתין גופה. אלא דאיכא דמוקי לה אמציעתא דאמר אין לי ולא ליורשי. כתב הרב בעל העטור ז"ל חזינן בחבור הרב תשובת רבינו אלפסי דאתשיל קמיה אם היתומים משביעין את האלמנה על מה שנשאה ונתנה בחיי בעלה אם מת בעלה ולא השביעה. והשיב פלוגתא היא בין בעלי הוראה, איכא מ"ד הלכה כסתם משנה המושיב אשתו וכו'. והיכא דפסיק הלכתא כר' שמעון דאמר תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אינה תובעת אין היורשין משביעין אותה. ודעתו נוטה שהלכה כסתם משנה, שאם מת ולא השביעה נתגלה דעתו שכבר מחל לה. ומ"ה אמרינן הלכה מקבר בעלה וכו'. אבל אין (נשבעין) [משביעין] אותה לשעבר, משום שבעלה כבר מחל לה, ול"נ לן. ומסתברא דפלוגתא דחנן ובני כה"ג הוא, וכשתגבה כתובתה תשבע על הכל עכ"ל. ופסקן של דברים דאי קאי ארישא אעפ"י שלא אמר אין לי, לא מיבעיא איהו שאינו יכול להשביעה, אלא אף יורשין אין משביעין אותה על אפטרופיא שעשתה בחיי הבעל, אלא א"כ היתה תובעת ובאת לגבות כתובתה מהם, וכדפי' וכדמוכח בגמרא. אי נמי משבעין אותה, היינו אם עשתה אפטרופא לאחר מיתת בעלה, אז אם באת לגבות משביעין אותה אפילו ממה שעשתה בחיי בעלה וכדפי', ותרוייהו איתנהו. ואי קאי אמצעיתא שפטרה ממנו, אפילו נעשית אפטרופיא לאחר מיתת בעלה פטורה. ודוקא בשמנה אפטרופיא בחייו ונמשך אפטרופסות שלה לאחר מיתה, א"נ שמנה אותה עליהם בפי'. אבל יתומים שהושיבו אותה אפטרופיא על נכסיהם מדעת עצמם, זו אינה בכלל. דנכסים של יתומים הם, והם מושיבים אותה לדעתם בנכסיהון ונשבעת להם כל זמן שירצו. כן העלה הרמב"ן ז"ל בחדושיו.
גמרא. שבועה מאי עבידתה וכו'. פירוש דאמר לה נדר ושבועה אין לי עליך, למאי צריך לה הימנות זה.
<h2>דף פז.</h2>
על הפוגמת. כדלקמן במתניתין שהיתה חייבת לישבע והשתא נפטרת בהימנות זה. וכ"ש שנפטרת משבועת אפטרופיא, דלא אתי עלה אלא בטענת שמא. וה"ה לענין הבא ליפרע מנכסי יתומים דגריעה טפי מפוגמת. אבל משבועת עד אחד שמעידה שהיא פרועה, כתב הראב"ד ז"ל דלא הימנה מן הסתם, דנהי דהימנה טפי מנפשיה, טפי מעד א' לא הימנה. וכתב הריטב"א ז"ל שדעת הרמב"ן ז"ל כן. ואני ראיתי הרא"ש ז"ל שאינו סובר כן.
לשעבר מאי עבידתיה. הא דאמרינן במתניתין דאין משביעין אותה לשעבר, עד מתי קרוי לשעבר שתנאי שלו מועיל בהם, ולא אמרינן נכסי דיתמי נינהו.
לכרגא. כסף גולגלתא שצריך לאשה או מזונות שצריכין לה.
מזבנינן בלא אכרזתא. שאין צריך לשהות באלה העניינים, דבכלל מזוני הוא, ועל היתומים לפרוע כמו שעשה הבעל בחייו. והוי זה ככל דבר שצריך לנכסי יתומים דודאי מוכרין אותם בלא הכרזה כדמוכח מההיא דפרק שום היתומים, וכן כתב הרא"ש ז"ל והריטב"א ז"ל בשם בעלי התוספות. א"נ אם לצורך דברים אלו לוה, כשבא ב"ח לגבות חובו מזבנינן בלא אכרזתא, דאל"כ נמצא מכשילן לעתיד לבא. והשתא אתי שפיר הא דאמרי לקבורה, דודאי אין לפרש שאם מת אבי יתומים שמוכרין לצורך קבורתו בלא אכרזתא, דהא מילתא פשיטא היא דהיאך יהא מוטל בבזיון עד שיכריזו. וכן פירשו בירושלמי.
תניא אבא שאול בן אימא מרים אומר וכו'. פירוש בין דלא נדר, כלומר בין שאמר אחד מן הלשונות הללו הבעל לאשתו תהיה נאמנת בלא נדר, או נקי נדר מנכסי, או מנכסיא אלין. שורת הדין דליהוי פטורה בין ממנו בין מיורשיו, מ"מ כיון שלא כתב כן בפירוש אין עוקרין מפני לשון זה הסתום תקנתא דרבנן דאמרי הבא ליפרע וכו'. אבל היכא דלא כתב לה בפירוש בין ממני בין מיורשי, הלכתא כסתמא דמתניתין דמהימנא בתובעת כתובתה, דלא משבעי' לה אפילו באה לגבות מן היתומים ואפילו פוגמת. נמצינו למדין דלוה דכתב למלוה נאמנות ממנו ומיורשיו, כשמת לוה ובא המלוה ליפרע מן היתומים, יפרע אפילו שלא בשבועה. הילכך כשמת מלוה אחר מיתת הלוה, יתומים של מלוה נפרעין מיתומי לוה. דכיון שלא היה המלוה חייב שבועה לבני לוה, לא מצי למפטר מטעם אין אדם מוריש שבועה לבניו. זהו דעת רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל והגאונים ז"ל והרמב"ן ז"ל. אבל דעת רבינו חננאל ורבינו תם ז"ל וכל חכמי נרבונה ז"ל דאפילו נאמנות מפורש לא מהני בתובעת כתובתה, כדמשמע מפשט מילתא דאבא שאול דאמר אבל מה אעשה וכו'. לפיכך האשה כשתובעת כתובתה חייבת לישבע, וכן המלוה כשבא לגבות מבני לוה. הילכך אם מת מלוה אחר לוה אין בני מלוה יכולין לגבות כלום מבני לוה, שהרי אביהם היה חייב לישבע ואין אדם מוריש שבועה לבניו. ויש להם ראיות, מדמוקמינן לקמן מתני' כר' שמעון, ור' שמעון כאבא שאול בן אימא מרים. והיכא שהמלוה כתב נאמנות ללוה דכל אימת דאמרת פרענא ליה להאי שטרא מהימנת עלי, קיי"ל דכל תנאי שבממון קיים, ולכך מהימן. ואפילו לא כתב ליה מהימנת עלי ועל ירתי, מהימן על היתומים. משום דכשבא ליד היתומים הרי הוא כקרוע מטעם הנאמנות, דמאי טעני ליה, הוה לך למקרעיה או למכתב שובר, אמר להו אהימנותא דכתב לי סמכי. ומיהו כיון דלא כתב ליה מהימנת ואפילו אשבועה, חייב לישבע. דהא מצינא למימר דמהא הימניה. דאי לאו הימנותיה לא היה נאמן בשבועה לאיפטורי מחיוב השטר. ואשכחן נמי בעלמא דאמרינן מאי נאמן, נאמן ובשבועה. כן כתב רבינו אלפסי ז"ל. והכי כתב מרנא ורבנא האיי ז"ל.
מתניתין. פוגמת לא תפרע וכו'. פירוש היינו בשלא כתב לה נאמנות. ולפי שפגמה ולא דיקא, כדאיתא בגמרא. אפילו כי לא אמר בעלה שתשבע משבעינן לה, דאם לא כן לא (הוא) [הוה] גרעא מידי משום דפגמה. בלאו הכי אם טוען לוה למלוה כבר פרעתיך ואם לאו השבע ושקול, פשיטא שחייב לישבע.
עד א' וכו'. ומיהו דוקא בשלא כתב לו נאמנות מפורש. דאלו כתב לו להימוניה, אפילו משני עדים הרשות בידו והיה מהימן, וכ"ש מעד א', ואף כי היה פוגם נמי שטרו, דמשיב אבדה הוא.
מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים. משום דטענינן להו מאי דמצי למטען אבוהון דיתמי, אשתבע דלא פרעתיך, דכגון זה פתח פיך לאלם הוא.
נפרע שלא בפניו. דעת רוב הגאונים ז"ל דהא אפילו בדכתב לה נאמנות מפורש, משום דכי הימניה דוקא בפניו, שאינה מעיזה. אבל שלא בפניו לא הימנ(י)ה. וכיון דנפרע שלא בפניו תקנתא הוא דיו לבעל חוב שיגבה בשבועה, וה"ה לכתובת אשה. ומיהו אי כתב לה דהימנה אפילו שלא בפניו פשיטא דמהימנא. וכתבו מן הראשונים ז"ל דאם כתב לה נדר ושבועה כו' ולא לבאין ברשותי, דב"ד הפורעין אותה שלא בפניו קרי באין ברשותו, וגובה בלא שבועה. וכתב הריטב"א ז"ל שהדין דין אמת. וכתב רבינו אלפסי ז"ל דלענין משועבדין לא מהניא שום נאמנות, דכיון שהוא חוב לאחרים שאין לו במה יפרע לאותם אחרים לאו כל כמיניה להימוניה לזה ולהפסיד אחריני דלא מהניא נאמנות אלא לגבי דידיה ועל יורשיו אבל לגבי אחריני לא.
<h2>דף פז:</h2>
גמרא. איבעיא להו פוגמת כתובתה בעדים מהו וכו'. פירוש בעדים הוה פרע, כיון דקא דיקא לאיתויי עדים.
כמשיב אבדה. שהרי יש לה שטר שלם עליו, וליכא למימר ליהמניה במגו דאי בעיא אמרה לא נפרעתי כלום, דטפי היתה חשובה מעיז כשכופר בכל, מהיכא שכופר במקצתו ולא דכיר כמה מעות קביל. והרא"ש ז"ל תירץ דלא אמרינן מגו היכא שהיא סבורה לומר אמת, אלא דוקא כשרוצה לשקר, אבל הכא הא אמרינן בגמרא דטעמא דאינה נאמנת משום דלא דיקא, אבל היא סבורה לומר אמת, אלא דקים לן דאפילו הכי איפשר דמה שהיא סבורה שיהיה אמת אינו כן, משום דפרע דייק אבל מפרע לא דייק. הילכך רמו רבנן עלה שבועה כי היכי דתדוק, וכ"ש בעדים כדאסיקנא.
פוחתת כתובתה נפרעת שלא בשבועה כיצד וכו'. פירוש ואינה אלא מנה אף על פי שכתוב בכתובה אלף זוז.
חספא בעלמא הוא. שהרי היא אומרת מזוייף הוא. וכיון שכן אין להימנה במגו דאי בעיא תבעה כל הכתוב בכתובתה. דלא אמרינן מגו לאפוקי ממונא, כדאמרינן פרק חזקת הבתים גבי האי דהודה אין שטרא זייפא הוא אמרינן היכא דקימי זוזי ליקום.
אמנה היתה וכו'. שכך צוה לכתוב לעדים, אלא שהאמין בי שלא אתבע לו אלא מנה, א"כ לא זייפא. וגם ליכא למימר דלא דייקא, כיון שטוענת שלא קבלה כלום. הילכך נאמנת על שטר שלה בלא שבועה, כשאר בעל חוב דעלמא.
עד אחד מעידה וכו' אמר רבא מדרבנן וכו'. פירוש להפיס דעתו וכו', דבלאו הכי לא היה לה לישבע משום עד זה, לפי שעד א' אינו מחייב אלא בשבועה, שכשנשבע אינו משלם, כדכתיב ולקח בעליו ולא ישלם. אבל בנשבע ונוטל לא, והאי נשבעת ונוטלת היא. ועוד דאין נשבעין על שעבוד קרקעות, וזהו שטר.
<h2>דף פח.</h2>
ואי פקח הבעל מיתי לה לידי חיוב שבועה דאוריתא. שיטעון לה מכח הלואה וע"י עד אחד, הויא שבועה דאוריתא, שהרי אם נשבעת אינה משלמת, וגם לא נשבעת על כפירת שעבוד קרקעות, דלאו על ענין הכתוב בשטר נשבעת. ונפקא מינה דאם היא חשודה, אם שבועה דאוריתא היא לימא מתוך שאינה יכולה לישבע משלם. ובשבועה דרבנן אינה נשבעת כיון שהיא חשודה, ואינה משלמת. דהלכתא כר' אבא. ועוד נפקא מינה דאי קדמה ותפסה ואמרה לא מהדרנא ולא משתבענא דדידי קא שקילנא, אי דאוריתא נחתינן לנכסה, אי דרבנן לא נחתינן לנכסה. ומיהו בהני שלא היה דינן מן התורה ליטול אפילו בשבועה אלא מתקנת חכמים, כמו ששנינו אלו נשבעין ונוטלין, אם נטלו בלא שבועה מפקינן מיניהו. אבל אשה בענין כתובתה מדינא אין לה לישבע, כיון שיש לה שטר, אלא שהחמירו חכמים. וכדמשמע מלישנא דאין נפרעין אלא בשבועה. הילכך לא מפקינן מינה, כן כתב הרא"ש ז"ל והריטב"א ז"ל. ועוד איכא בין שבועה דאוריתא לשבועה דרבנן, שהנשבע יכול להפך, ובשבועה דאוריתא לא מהפכינן. אלא דהכא שהשבועה מוטלת על האשה שהיא תובעת לא שייך למימר דמהפכינן ליה לבעל שהוא נתבע, שהרי בעלמא כשהשבועה היא על הנתבע הוא מהפכה על התובע מפני דמצי למימר אם רצונך לישבע שקול ואי לא לא תשקול, שהרי אין לך גבאי ולא מדי. אבל הכא שהשבועה על התובע אי מהפכינן על הנתבע, כ"ש שיאמר הכי. אבל לענין נקיטת חפץ ובשם או בכנוי כלן שוות בדינין הללו שבועה דרבנן כשבועה דאוריתא. אלא דוקא שבועה הסת דרבנן שאין בה נקיטת חפץ, אבל שם או כנוי אית לה. וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל וכל הגאונים ז"ל, אף על פי שלא פירש כן רש"י ז"ל.
קא סמיך סהדא קמא. היינו עד א' המעיד דמתני' עם עד אחד, ויפרע לה בפניהם כל כתובתה, ואחר כך יתבע לה זוזי קמאי שנתן לה בפני העד בתורת הלואה.
יכלה למימר וכו'. ולא תשבע, שהרי העד המחייבה לישבע יסייע לה שלא היו בתורת הלואה אלא לפרעון כתובה, ואינה נשבעת עליה.
והוא דמודע להו. לעדים שלא בפניה שכבר פרעה, כמו שזה יודע שעד א' הוא בדבר. אלא שיפרע לה בפניהם פעם אחרת עכשיו כדי שיהיו שניהם עדים בדבר ולא תוכל לכפור. ואז יתבע לה הראשונים בתורת הלואה. וכיון דאודעינהו לא מסייע לה סהדא קמא, ותו לא מהימנא למימר שתי כתובות הוו, דמילתא דלא שכיחא היא.
אילימא מלוה וכו'. פירוש מלוה, שהלוה קיים והם מוציאין עליו שטר אביהם.
אבוהון שקיל וכו'. היכא דלא א"ל לוה אשתבע לי, ומתני' בהכי מיירי.
אלא בשבועה, שבועת היורשים, וכגון שמת מלוה קודם לוה, דאי מת לוה תחלה היה המלוה מחוייב שבועה לבני לוה, ואין אדם מוריש שבועה לבניו. וא"כ יהיו פטורים בני לוה מלפרוע לבני מלוה. אבל השתא חייבין לפרוע ובשבועת היורשין. ואע"ג דלא אמרי אינהו אשתבעו לן. ומיהו כתב הרב בעל העטור ז"ל דדוקא דטעני אמר לנו אבא פרעתי, וכדאמרינן הכא. הא לאו הכי לא טענינן בעד יתמי לוה להשבע לבני מלוה, שאין טוענין ליורש זה לחובתו של יורש זה. ואם באו לגבות מן הלוה ואמר להו אשתבעו לי, נשבעין שבועת היורשין, דאלו היה אבוהון קיים גם הוא היה נשבע. אבל אין לפטור הלוה בשבועתו. כן כתב רבינו האיי ז"ל בתשובה. וכתב הריטב"א ז"ל שכן עיקר אע"פ שיש חולקין בדבר.
לא שאנו. שחייבין לישבע שבועת היורשין, דהיינו שלא פקדנו אבא ולא אמר לנו שהוא פרוע ולא מצאנו שובר על פרעון זה.
כאומר לא פרעתי דמי. שהרי השטר המקויים מוכיח שלוה, וכשהוא אומר שלא לוה א"כ מודה שלא פרע, שמי שאינו לוה אינו פורע. ויתומים שאמרו ללוה קיים שטרך לא חשיב כאומר לא לויתי, דמשום דלא ידעי במילתא דאבוהן הוא דקאמרי. אבל לוה עצמו שאמר קיים שטרך כאומר לא פרעתי דמי. וכן כתב הריטב"א ז"ל.
ונפרעת שלא בפניו וכו' אמר רבא אמר רב נחמן וכו'. פירוש אפילו בעל חוב דאין בו משום חינא, כיון שיש בו משום נעילת דלת נפרע שלא בפניו ובשבועה. וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל. ומיהו כיון דקיי"ל לא יתבע מן הערב תחלה, וקיי"ל נכסוהי דבר איניש ערבין ביה. אם איפשר לשדורי ולאודועי ליה משדרינן ומודעינן, וכדמשמע בירושלמי דאין נפרעין שלא בפניו. אבל אי לא איפשר עבדינן כרב נחמן דהלכתא כותיה. ובערכין פסיק נמי תלמודא בהא כדרב נחמן, מדמקשינן ומפרקינן מינה ואע"ג שרבינו חננאל ז"ל חולק בדבר.
ואתה נועל דלת וכו'. משמע מהאי טעמא דלא תקנו אלא בשלוה ממנו כאן והלך לו. אבל אם הלוה לו במקום אחר והוא בא לכאן לגבות מנכסיו שיש לו כאן אין מגבין לו שלא בפניו. אלא ילך באותו מקום ואם יפסקו עליו שם שראוי לגבות ומייתי אדכרתא בידיה, מגבינן ליה, דבהא ליכא טעמא שנוטל מעותיו והולך לו, וכן אני דן. לשון הריטב"א ז"ל.
רבי שמעון אומר כל זמן שתובעת כתובתה וכו', פירוש דרבי שמעון פליג ארישא דמתניתין, דתנן דכשהאמינה לה וליורשיה עליו ועל יורשיו אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים וכו' לה וליורשיה וכו'. ועל זה קא פליג ר' שמעון ואומר דכל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה. ופליג נמי אמתניתין דלעיל שהושיבה חנונית שלא כתב לה הימנות. ואמר תנא קמא הרי זה משביעה כל זמן שירצה ועל זה מסיים מילתיה דרבי שמעון ואמר אינה תובעת כתובתה אין יורשין משביעין אותה. ויורשין לאו דוקא אלא אגב דרישא נקט הכי, וה"ה הבעל עצמו, דכיון שלא כתב לה נאמנות אין חילוק בין הוא בין יורשיו. ור"ח ז"ל ור"ת ז"ל פסקי כר' שמעון, ודלא כסתמי דהני מתני', משום דמוקי הכא בגמרא רבי שמעון כאבא שאול בן אימא מרים דאמר לעיל אבל מה אעשה וכו'. דסבירא ליה דכשתובעת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה. וכבר כתבנו לעיל שרבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל והריטב"א ז"ל ורבותיו כולהו סבירא להו דהלכתא כסתמי דמתניתין. ופי' דאבא שאול לא איירי בנאמנות מפו'.
<h2>דף פח:</h2>
מתניתין. הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה וכו', פי' אע"פ שאינה מוציאה עם הגט כתובה, גובה משום דשמואל, דהלכתא כותיה, מוקי מתני' דמיירי במקום שאין כותבין כתובה, וסומכין אתנאי ב"ד שהוא מנה מאתים, הילכך כיון שמוציאה גט, דמוכח שגרשה, יתן לה כתובתה, דהיינו עיקר כתובתה, אבל תוס' לא יתן לה בלא ראיה ברורה. ואם הוא טוען ששנה מנהג המקום, וכתב לה כתובה, וירא שמא תוציאנה פעם ב' בפני בית דין אחר, אם יביא ראיה לדבריו, יכתוב לו שובר דאיהו דאפסיד אנפשיה. ומיהו אפילו בעלמא קיימא לן דכותבין שובר, וכדאיתא פרק גט פשוט האידנא דכתבינן שובר. וכן העלו כל המפרשים ז"ל, ודלא כפרש"י ז"ל. אבל במקום שכותבין אינה גובה מכתובתה כלום עד שתוציא הכתובה. ומיהו ישבע היסת על טענתה, אלא א"כ יש לה עדים שנשרפה, דבכל ענין דליכא למיחש שתערים בדבר גובה העיקר.
<h2>דף פט.</h2>
כתובה ואין עמה גט. וטוענת אבד גטי, והוא טוען כבר פרעתיך מכח אותו גט בבית דין, שהכריחוני בית דין לפרוע כתובתה, הואיל שלא מצאתי ראיה על כתיבת כתובה, דמפני שהיינו במקום שאין כותבין לא האמינו לי ששניתי מנהג מקומי בלא ראיה, וכיון שלא מצאתי ראיה והוכרחתי לפרוע, חששתי שמא תוציא הכתובה במקום אחר, כאשר עשית עכשיו, וכתבו לי שובר ואבדתיו. הרי זה פטור מן התוספת, מגו דאי בעי אמר לא גרשתי. ונשבע שבועת היסת עליו, ויתן לה עיקר הכתובה. אלא שצריכה לישבע עליו בנקיטת חפץ. כן כתב הרמב"ם ז"ל, ונראה שכן הדין בזה. אבל במקום שכותבין כתובה אין חילוק בענין זה.
ואין עמו פרוזבול. בגיטין פרק השולח מפורש שהלל תיקן פרוזבול כדי שלא תשמט בשביעית. וזה שמוסר שטרותיו לבית דין שיגבו מן הלוה חובו כל זמן שיתבענו, דהשתא לא קרינא ביה לא יגוש את רעהו, שאינו תובעו כלום, אלא הבית דין תובע, והפקר ב"ד הפקר, והם יורדין לנכסיו. ועכשיו אחר השמיטה כשהלוה טוען משמט אני צריך המלוה הפרוזבול שהוא שטר שכתוב בו מוסרני לכם (כלומר) פלוני ופלוני הדיינים כל חוב שיש לי על פלוני שאגבנו וכו'. ואם אין לו קסבר האי תנא שאינו גובה חובו ואינו נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד והעלו המפרשים דהלכתא כרב (דאמר רב נחמן).
מן הסכנה. שגזרו גוים על המצות, והיו יראין לשמור גטיהן ומשקבלתו שורפתו.
אמר רב ענן לדידי מפרש וכו' עליה להביא ראיה. פי' ואם הביאה ראיה שלא כתב לה נאמנת וגובה, ואין לחוש שמא אחרי כן כתב לה, כדחיישי' בפ"ב גבי נשרפה כתובה דחיישי' שמא כתב לה אחרת דהתם שכתב לה בעת נשואין חיישינן, אבל הכא שבשעת נשואין לא כתב לה, לא חיישינן תו שיכתוב לה אחרת. כן כתב הרא"ש ז"ל.
<h2>דף פט:</h2>
אלמנה מן האירוסין במאי גביא וכו', פי' דק"ל דאית לה כתובה מתנאי בית דין אף על פי דלא כתב לה, מדאמרינן ומפקא לגיטה וגביא, משמע דבגט בלא כתובה גביא. ומדפרכינן הכי להדיא ומתרצינן שמע מינה דהכי הילכתא דיש לה כתובה אע"פ שלא כתב לה. וכן כתב הריטב"א ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל כתב פ"י מהלכות אישות אם ארש אשה ולא כתב לה כתובה ומת או גרשה והיא ארוסה אין לה כלום אפילו העיקר. והראב"ד כתב בהשגותיו הסכימו בגמרא ארוסה אין לה כתובה, אלא אם כן כתב לה. ואם התנה לה כתובה אף על פי שלא כתב לה חייב וכו'.
אמר ליה רב נחמן לרב הונא וכו', פי' מהכא דקדק הריטב"א ז"ל שאם כתבו שובר או איזה תנאי ביני שיטי של גט או שטר אחר ואח"כ מחקו וגררו השובר ההוא או התנאי דלא הוה פסול השטר בעבור המחיקה. שאל"כ אמאי היה צריך לקרעו יכתוב השובר ביני שיטי, אלא ודאי חיישינן שימחוק אותו והדרא ומפקא וגביא ביה. ושלא כדברי מקצת הראשונים ז"ל שהיו פוסלין אותו בהכי.
מתניתין. שני גיטין וב' כתובות וכו' ומיתה וכו', פי' ועדי מיתה ובאת לגבות ג' כתובות אחת שבידה ואחת בתורת גירושין ואחת בתורת אלמנות.
לימא תהוי תיובתיה דרב נחמן וכו' שני שטרות. פי' דוקא שטרי מכר או מתנה או שתי כתובות אבל שטרי הלואה לא. כן דעת רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ן ז"ל והרא"ש וכל האחרונים ז"ל. וטעמא דמילתא דבכתובה שאסור לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה, כשתאמר שאבדה כתובתה יכתוב לה אחרת. ובמכר נמי בזה שמוכר לו, מה איכפת ליה למוכר אם יכתוב כמה שטרות מזה. אבל הלוה חושש לכתוב על עצמו שטרי הלואות. וכן משמע פשטא דהלכתא דאמרינן האי מאן דנקיט תרי שטרי בני חמשין חמשין.
תנו רבנן גט כתובה ומיתה וכו', פי' גט קודם לכתובה. משמע שקודם גט זה (כשהיה נשאת) [כשנשאת] לה ודאי כתב לה. ועכשיו בנשואין שניים נמי א"כ הוי כמתני' דאמר שני גיטין ושני כתובות, אבל כתובה קודמת לגט, הא אפשר דכשנשאת שנית לא כתב לה, כדתנן שהמגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובתה הראשונה החזירה.
<h2>דף צ.</h2>
מתניתין. קטן שהשיאו אביו וכו' כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה. גר שנתגייר ואשתו עמו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה, פי' שכתב לה בגיותו, והוא שבעל לאחר שהגדיל או נתגייר, לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וכן מפורש בירושלמי.
גמרא. אמר רב הונא לא שנו אלא מנה מאתים. פי' בקונטרס הא דאמרן במתניתין שכתובתה קיימת לומר שיש לה עכשיו מה שכתב לה מקודם היינו מנה מאתים, ואף על פי שאם לא כתב לה מידי מתחלה היה לה נמי עכשיו מתנאי בית דין, מכל מקום קמ"ל מתני' דלא דיינינן לה כבעולה כמו שהיא עכשיו ואין לה אלא מנה, אלא ע"מ כתובתה ראשונה שהיתה בתולה ויש לה מאתים קיימה, ודיינינן לה כאילו היתה עכשיו בתולה. אבל תוספת שכתב לה אין לה, משום דשטרא חספא בעלמא הוא. וגם מאתים אינו גובה מזמן השטר, משום דמוקדם ופסול, ואין השטר אלא לראיה על מה שכתב לה בתחלה.
מי שהיה נשוי שתי נשים וכו'. פי' גרסינן בירושלמי מתניתין לענין כתובה אבל לענין מזונות שוות הן, וכן הוא בתוספתא.
הראשונה קודמת. אם אין בנכסים לשתי כתובות, ומוקמינן לה בפרק כל הנשבעין שקודמת ובשבועה.
ויורשי הראשונה. היכא שמתה קודם שגבו וכבר נשבעה בחייה דאל"כ הוה כמלוה שנתחייב שבועה לבני לוה ואין מוריש שבועה לבניו. הילכך אם נשבעה השנייה היא או יורשיה יגבו הכתובה, ואין ליורשי הראשונה כלום, היכא שלא נשאר כלום מן הנכסים. הא אם יש מותר, יחלוקו כל היורשין בשוה מטעם ירושת האב.
שניה ויורשיה וכו'. ומיהו ה"מ שנשבעה השניה, וכדאמרן, דאם לא נשבעה כיון שנתחייבה שבועה לבני ראשונה ואין אדם מוריש שבועה לבניו, אין גובין בני השניה כלום מכתובת אמן, נמצא שיפלו הנכסים לפני בני הראשונה לכתובת בנין דכרין, כמו שיהיה אם היו יורשין כתובת אמן בני השניה, שהמותר בנכסים יהיו לכתובת בנין דכרין של ראשונה.
גמרא. מדקתני ראשונה קודמת לשניה. פי' לגמרי, דאפילו דיעבד מפקינן. בן קודם לבת, גבי ירושה, ובודאי אם קדמה הבת ותפסה מפקינן מינה. וכן פסקו הגאונים ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה לא גבה, ופירשו המפרשים ז"ל טעמא משום דקיי"ל שעבודא דאורייתא וטרפה ממשועבדי. והא דאמר רב אדא בר אהבה בריש פרק אין בערכין מה שגבה גבה, במטלטלין הוא כפשטה. א"נ התם תרווייהו על פה נינהו, ובעל חוב מאוחר שגבה אין בעל חוב מוקדם על פה טורף ממנו, דכל שאינה טורפת מן הלקוחות אינה טורפת מן התופס בחובו. כן כתב הרמב"ן ז"ל. והא דאמר דבמטלטלין אין בהם דין קדימה לכתחילה וחולקין בשוה, ואם קדם מאוחר וגבה מה שגבה גבה. כתב הריטב"א ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל, והוא בשם רבו הרמב"ן ז"ל, שאם שעבד לראשון מטלטלי אגב מקרקעי חזר דינם כקרקע, וכשם שטורפם מלקוחות כך טורפם מבעל חוב מאוחר, כיון דקיי"ל דמה שגבה לא גבה. ומיהו לעולם לא אמרינן מה שגבה לא גבה אלא בדליכא בני חרי כלל, אבל בדאיכא בני חרי ואפילו זיבורית, לא מפיק מידי בעל חוב מאוחר, אלא א"כ היה לו אפותיקי מפורש. והא דאמרינן לא גבה, אפילו גבה בב"ד הוא דגוביאנא בב"ד הוא.
<h2>דף צ:</h2>
נשא את הראשונה, שמע מינה תלת וכו' מקדם הוא דקדמי. פירוש דעל כולם לפרוע חוב אביהם, והמצוה על כולם, הילכך בפריעת חוב זה זכו לדין יורשים, ולא מיעקרא נחלה דאורייתא. ואם איכא מותר כדי כתובת בנין דכרין יירשו אותה יורשי הראשונה, מדלא קתני אם יש שם מותר דינר שקלי בני הראשונה כתובת בנין דכרין, דאע"ג דלא תנן במתני' שיטלו מידי בני הראשונה, כדי שיצטרך לפ' אם יש שם מותר, מ"מ כיון דנפקא לן מדיוקא דקודמין כדפרישנא, שפיר הוה ליה לפרש. ומדדייקינן הכי הא איכא שקלי ולא מחלקינן המותר אם מעט ואם הרבה יהיה משמע דאפילו לא יהיה כדי כל הכתובה מ"מ יטלו אותו מדין כתובת בנין דכרין. וכן נראה שאם נמצא בנכסים לאחר מיתת האב כדי כתובה של שני', מכל מקום היא או יורשיה יטלו אותו משום החוב, ואם מעט הוא מה יעשו, ואמאי לא שקלי כי איכא מקצתה, כיון דכי איכא שיעור כולה שקלי. וכן כתב הריטב"א ז"ל לא טרפא ממשעבדי, מדתנן שניה ויורשיה קודמין משמע דכיון שהנכסים משועבדים לה לשטר כתובתה לא מצו בני ראשונה למטרפינהו משום כתובת בנין דכרין שלהם. ומצינו למדין מכאן דכל שאינו טורף מנכסים משועבדים אינו טורף משעבוד מלוה בשטר. וא"כ מלוה על פה ומלוה בשטר אע"פ שזמן מלוה על פה קודם לזמן המלוה בשטר אינו יכול לגבות ממה שמשועבד למלוה בשטר, כמו שאינו יכול לגבות מנכסים משועבדים. כך כתב רבינו אלפסי ז"ל. והכי נמי מוכח פרק אלמנה ניזונית בגמרא דילן ובירושלמי. וכן כתב הרמב"ן ז"ל שנמצא בתשובה לרבינו אלפסי ז"ל כן. ומה שנמצא לרבינו האי ז"ל שאינו מסכים לזה, כבר כתב רבינו אלפסי ז"ל שאינו נכון. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל ג"כ דשמא לא כתבו הגאון ז"ל.
<h2>דף צא.</h2>
אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא הלכתא אחת בחייו. אשתו אחת מתה בחייו והניחה בנים, ואשתו השניה מתה לאחר מותו, שהוא מת קודם והיא היתה במותו בחיים, והיו לה בנים ממנו, ואחר כך כשמתה באין בניה ותובעין כתובתה, שהיא חוב על אביהם יטלו אותה וגם בני הראשונה יטלו כתובת אמם, שהם יורשין מכח תנאי כתובה, דכתב לה בנין דיכרין דיהויין ליכי מינאי אינון יירתון כסף כתובתיך. ואף ע"פ שלא נשאר בנכסים כלום אלא שעור ב' כתובות אלו, ואין כח בידנו לעקור נחלה דאוריתא משום תקנת רבנן דבנין דיכרין, והוה לן למימר שלא יירשו כתובת בנין דכרין אלא יחלוקו אותה בין כל האחים בשוה לנחלה, כדי שלא יעקרו נחלה דאוריתא. מ"מ הכא לא קשה זה, דהא איכא מותר דכתובה השנית שפרעו נעשי' מותר לחברתה, מפני שכלם שוין בפרעון אותו חוב, והמצוה על כלן בשוה לפרוע חוב אביהם, ובפרעון זה הוו יורשין והיא היא ירושתן. אבל כשמתו שתיהן בחייו, דהשתא ליכא פריעת חוב בעינן שיהא מותר דינר על שתי הכתובות לנחלה ואם לאו יחלקו הכתובות בין כל הבנים בשוה וכדתנן במתניתין בסמוך. ואם הוא משועבד לבעל חוב כ"ע לא פליגי דמאי דשקיל בעל חוב מותר הוי, ואלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן. והא דאמרינן ואחת במותו, דמשמע כדפי' שלאחר שמתה מיירי, לאו דוקא, שאפילו היתה בחיי' ותובעת כתובתה הכי נמי הוי, שפריעת אותה כתובה ליהוי מותר, ובני ראשונה יירשו כתובת בנין דכרין, ובני השניה לא כלום. שאם אתה אומר דבהאי גונא חיישינן למריבה, ולפי' לא יטלו כתובת בנין דכרין אלא יחלקו בשוה, אם כן השתא כשהיא בחיים הם נכסין מועטין וזכו כל היורשין בכלם בשוה ונתרבו כשמתה היא, ואז אמאי יטלו כתובת אמן, הא אמרינן מועטין ונתרבו כבר זכו בהם יורשין, אלא ודאי לא שנא. ועוד דמתניתין דייקינן דקתני שניה ויורשיה קודמין וכו'. הא איכא שקלי וכדלעיל. וכי היכי דדיקינן הכא לגבי יורשיה, ה"ה דדיקי' לגבי שניה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל והרא"ש ז"ל והריטב"א ז"ל. וכתבו רבינו אלפסי והרמב"ם ז"ל ושאר המפרשים דהאידנא נמי מגבינן כתובת בנין דכרין, שלא כדברי מקצת הגאונים שכתבו בתשובותיהם דהאידנא לא מגבינן. וכתב הריטב"א ז"ל בשם רבינו מאיר הלוי ז"ל דמ"מ לא מגבינן לה אלא ממקרקעי, ואע"ג דתקון רבוואתא בגופא דכתובה דגביא ממטלטלי בכתובת בנין דכרין לא תקון רבנן ואנן לא נוסיף עלה כיון דבזמן הזה כולם קופצים להרבות בנדוניית בנותיהם.
מתניתין מי שהיה נשוי וכו' אלא שמין את הנכסים בב"ד וכו' כלומר שאפילו בא אדם דעלמא והיה מעלה בשומתם אין שומעין לו אלא שמין את הנכסים בב"ד כפי שומת ב"ד במקומן ושעתן. וכן כתבו הריטב"א ז"ל ואחרים מן המפרשים ז"ל.
כבראוי. שראוי ליפול להם ירושה מאבי אביהן אחרי מות אביהם, וכשתפול יהא שם מותר דינר.
אינם כבמוחזק. אינם נחשבין עתה להיות כאלו הם מוחזקין בהם כבר, הילכך אין שם מותר דינר. וכתב הרא"ש ז"ל שאפילו נפלו כבר קודם חלוקה, הואיל ולא היו בשעת מיתה. וגדולה מזו אמרינן בגמרא דאפילו מועטין ונתרבו, דמשמע נמי שנתרבו הנכסים בעצמם כגון שהשביחו או נתיקרו, אפילו הכי זכו בהן יורשין ויחלקו בשוה.
גמרא. תנו רבנן. לזו אלף זוז ולזו ת"ק וכו'. כבר זכו בהן יורשים. פירוש בני כתובה גדולה ויטלו כתובת אמן. וכן בני השניה יטלו כתובת אמן. אבל אם היו מרובין מפני שהיה בהם שדה ונמצא עתה שאינה שלו, לא זכו בהם. דהא איגלאי מילתא דלא הוה מותר דינר מנכסיה. ונכסי דאינשי לא שיימינן להו. כן פירש הרמב"ן ז"ל וכל האחרונים ז"ל. מועטין ונתרבו כבר זכו בהם בני הכתובה הקטנה לחלוק עם שאר אחיהם בשוה. כן פרש"י ז"ל, והרמב"ם ז"ל. ואין מן האחרונים ז"ל חולק עמהם.
<h2>דף צא:</h2>
ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלף זוזי וכו'. פירוש ואסתלק משתיהן, דכל היכא שלא עשה הקרקע אפותיקי מפורש לבעל חוב יכול הלוקח לסלקו. כדאמר רבא הכא, דכיון שאינו מפסיד הבעל חוב דבר, רשאי הלוקח לסלקו. אבל מאפותיקי מפורשת לא מצי לוקח לסלוקי בזוזי, כדאיתא פרק קמא דמציעא. וכן אי המוכר לזה מכר גם קרקע אחר לאחר, ובא בעל חוב וטרף לו, אין לוקח זה יכול לסלקו בדמים. ומיהו מצי למימר ליה לא תשקול דידי, דהא שויא לך ההיא. כן כתב הרמב"ן ז"ל והוא דרך רש"י ז"ל ומר רב יהודאי גאון ז"ל. טרפא בכמה כתבינן. אם קבל אותה קרקע הבעל חוב באלף זוז, כשכותבין טרפא על המוכר שהלוקח יכול לטרוף ממנו שעור מה שטרף ממנו הב"ח, כתבינן שיטרוף אלף זוז, כמו שהיה חוב. שאלמלא זה היה נוטלן שתיהן, והיה חייב המוכר באחריות שווין שהוא אלף זוז. או לא כתבינן טרפא אלא במה שהפסיד הלוקח, שהוא האפדנא אחת ששוה ת"ק, וגם המוכר לא נתחייב לו באחריות אלא בחמש מאות, ואסיקנא דהלכתא חמש מאה. ומיהו נראה שאם לא רצה לקבל הקרקע באלף אלא או אלף זוז או לטרוף האחד, וזה נתן לו אלף זוז כדי לסלקו מהם, ודאי כתבינן ליה טרפא מכל האלף שהפסיד. וכן כתב הריטב"א ז"ל.
מצוה על היתומים לפרוע חוב וכו'. אבל אין ב"ד יכולין לכוף אותן על כך, דמדרבנן היא. וכן הסכימו כל האחרונים ז"ל. וכן בדין, דאל"כ מאי איכא בין הלוה עצמו והיתומים בזה.
מצוה קא עבדיתו. המצוה היא מן הנכסים שהניח האב. ומיהו מקרקעי שהם משועבדים לב"ח אין בהם מצוה, דכבר משועבדים וקיימי, אלא מנכסי' שבאו לאחר מכן, שהיו ראויין לבא או משבח הנכסים ואלו כשפרעו לו החמשים סתמא נימא דמשום מצוה עשו.
דמי קטינא וכו', דה"ל כשאר מוכרין ולא כפריעת בעל חוב. וכיון שקנאוה מב"ח זה שוב אינו יכול [לגבותה לא הוא ולא בעל חוב מאוחר ממנו, ומיהו אם בעל חוב מאוחר קדם ויהבו ליה דמי והדר אתי בעל חוב מוקדם] לגבותה, כיון דקיי"ל דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה מפקינן [דמי] מיניה. וכן כתב הריטב"א ז"ל בשם רבותיו ז"ל. וכן נראה מן הירושלמי. והא דאמרינן דהוה כשאר מוכרין, לאו דוקא שטרפה והדר מכרה להם, אלא כשבא לטרוף ומתפשרין עמו, ואמרו ליה טול דמיה הוי כמכירה. וכן משמע מן הירושלמי בסוף פרקין, דאמר יכול הוא מימר ליה קום פושרי ואין טרף טרף פשר מן השני חזקה שהראשון בא וטורף פשר מן הראשון, א"ר פנחס אתא עובדא קומי רבי ירמיה אמר פשר פשר, כלומר אם התפשר עם הראשון, אין ב"ח אחרון יכול לחזור לטרוף ממנו. וכן כתב הרמב"ן ז"ל.
ההוא גברא דזבנא לכתובת' דאימיה וכו'. פירוש בעוד שהיתה נשואה. ולפיכך הוצרך למכרה בטובת הנאה שהוא דבר מועט, מפני שהיה ספק אם יחיה שיגיע ליורשיה. והמכר ודאי לא היה מכר, דמה שאירש מאבא מכור לך שלא אמר כלום מפני שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אלא שכל היכא שהוא לא יערער בדבר נמצא שיתקיים ללוקח.
לא מפצינא. כלומר אם אמי מערערת לא אקבל עלי האחריות לפצות ערעורה מעליך.
איהו במקום אימיה קאי. והלוקח הפסיד שסבר וקביל בלא שום אחריות. אחריות דידיה מי לא קביל. ודאי צריך להחזיר לו הדמים. פירוש אחר אם נפרש שהיתה אלמנה מאביו, א"כ כיון שהוא יורש והיא לא נשבעה עדיין, מה שמכר זה קיים הוא, אלא שחייב בכתובת אמו כשתתבענה. ואם מכר קרקע שהיה מיוחד לכתובתה יכולה לטרפו מיד הלוקח. ורבינו תם פירש כפירוש הראשון שהיה דבר שלא בא לעולם, ואפילו הכי המכר קיים, וכגון שברר לו ללוקח שדה זו. וכיון שהירושה עתידה ליפול לפניו לא חשיב כולי האי דבר שלב"ל, כי הוא אומר שלא נראה מהלכה זו שיציל את עצמו אלא מערעור אמו, אבל לא התנה שלא יהי' המכר מכר מעיקרו. ומביא ראיה לזה משלהי פרק מי שמת, דבן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת קודם אביו, בנו מוציא מיד הלקוחות, בטענה שיורש אבי אביו. ולא אמרינן טעמא משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. עוד פירש הריטב"א ז"ל שהמוכר הזה קבל עליו כל אחריות דעלמא מלבד אחריות אמו, וסבר רמי בר חמא למימר שהוא בכלל אמו ולא בכלל עלמא, ואמר ליה דכ"ש הוא אם שלא באחריות כלל קביל עלויה אחריות דידיה, כ"ש שקביל עליו אחריות דעלמא. משמע שאם היו אחרים יורשין עמו באותה כתובה, הם בכלל האם, ואין עליו לפצות ערעורם. וכן כשמקבל עליו אחריות כל באי כחו בכלל כמוהו, ובמקומו קיימי. ולפי הני דמפרשי בהני גווני שהמכר מכר, ואמרינן דאחריות דנפשי' קביל עילוי', א"כ משמע שאינו יכול לערער כלל בזכות שבא לו עכשיו על אותו קרקע, נמצא שאם מכר אדם לחברו איזה קרקע באחריות ואח"כ בא לו זכות עליו ממתנה או מירושה, שלא היה יכול לערער על אותו קרקע ולהחזיר לו מעותיו. ואלו בענין הגוזל שדה מחברו ומכרה ואח"כ חזר ולקחה מהנגזל, משמע דהא שזכה בה הלוקח הראשון אינו אלא משום דניחא ליה למוכר הזה שגזלה דלא לקריוה גזלנא, הא לא הכי משמע שהי' יכול לערער עליה ולהחזיר לו מעותיו. ולא אמרינן אחריות דנפשי' קביל עלויה שלא יוכל לערער. ונראה לחלק בין זכות שהי' ממתין שיבא בשעת מכירה, ככתובת אמו שהוא מכח אחריות דנפשי' קביל עליה. אבל מתנה או מקח או זכות ירושה המתחדשת אליו שיכול לערער על אותו קרקע לומר לא מכרתי לך זה, ויחזיר לו דמי מקחו. וכ"ש אם כשמכרו לו פירש לו שלא באחריות. וכן נ"ל דעת הריטב"א ז"ל.
אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון וכו'. פירוש שלא באחריות, שפירש לו כן. באחריות. אפילו בסתם, דאחריות טעות סופר הוא.
<h2>דף צב.</h2>
בעל חוב דראובן. דמקודם מכירה ראשונה שמכרה ראובן לשמעון. דינא הוא וכו', ומפצי ליה. כאלו מכרו לאיניש דעלמא באחריות. דאלו ראובן כבר היה מסולק ממנו שמכרו שלא באחריות לא קביל עליה ראובן.
אחריות דנפשי' מי לא קביל. נהי דאי אתא ב"ח דראובן וטרפה משמעון לא הדר עילויה דראובן, מיהו כי טריף לה מראובן לא הדר ראובן עילויה דשמעון, דלימא ליה במקומך קאימנא. משום דאמר ליה אנת מחייבת לפרוע לב"ח דידך מכל נכסך, ואפילו לקחת נכסים מאחר שלא נשתעבדו מעולם לבעל חובך. זו היא גרסת רבינו אלפסי ז"ל, ורבינו חננאל ז"ל. ואין חולק בה לענין דינא. וגירסת רש"י ז"ל נהי דאחריות דעלמא קביל עליה אחריות דנפשיה מי קביל עליה, שמעון קביל עליה אחריות דעלמא, אבל ב"ח דראובן לא קביל עליה, דהא כל נכסי דראובן דקני ודעתיד למקני משתעבדי לבעל חובו. ולענין דינא הכל עולה לענין אחד, דמכל מקום כל היכא שהשדה ברשות ראובן פטור שמעון מחוב ראובן, וכשהוא ברשות שמעון חייב ב"ח דיעקב כב"ח דעלמא דמי לגבי ראובן, ולא אמרינן יורש כרעיה דאבוה הוא, דכיון שנתחייב שמעון באחריות, וראובן לא היה משועבד מעולם לב"ח זה, שיוכל לומר לו שמעון כל נכסיך היו משועבדין לי, א"כ הוי כאלו בא המערער על חוב איש נכרי שמוטל על שמעון לפצותו כיון שנתחייב באחריות.
אמר רבה ראובן שמכר כל שדותיו וכו'. פירוש כל שדותיו בשטר אחד, דאלו בשני שטרות אין גובה מלוי, אא"כ לקח האחרונה, דאלו אותן שלפני אחרונה לא משתעבדי לב"ח, כיון שהיו ביד ראובן נכסים בני חורין בשעה שלקח שמעון קרקע זה ממנו, וקיי"ל אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום דאיכא בני חורין כדפרש"י ז"ל. וכן הסכים הריטב"א ז"ל. אע"ג שהרא"ש ז"ל לא כתב כן.
רצה מזה גובה. הבינונית, שיאמר דיני מוטל עליה, שדיני בבינונית. ולא מצי למימר לוי הלא זבורית ביד שמעון, משום דשמעון נמי לוקח הוא. דבשלמא אם היה ביד ראובן היה יכול לומר כן, דמפני תקון העולם כל זמן שיש לבעל חובו כנגד חובו לא יטרוף מלקוחות.
רצה מזה גובה. משמעון יגבה, ודוקא זבורית, משום דאמר ליה אתה לקחת כל השדות, ונכנסת תחת ראובן לחובין. אבל מן העדית שביד שמעון לא יגבה, שאפילו מראובן בעל חובו לא היה גובה כלל. ושלא כמו שכתוב בפרש"י ז"ל. ונראה שהיא שגגת סופר, (וצ"ל) וכן כתב הריטב"א ז"ל.
להכי טרחי. כשבא לטרוף ממנו זבורית מצי א"ל הכי. דאע"ג שדינו נמי בזבורית, מ"מ בינונית חזיא טפי לפי דעת רוב בני העולם. וכיון שלא לקח הוא כל שדותיו אין לו לגבות ממנו. ומיהו מן העדית פשיטא דלא גבי.
<h2>דף צב:</h2>
הנחתי לך מקום. כלומר מה [מכר] לו שמעון ללוי כל זכות שתבא לידו, וא"כ כי היכי ששמעון היה יכול לדחותו מבנונית זו לבנונית אחרת ה"ה לוי.
אמר אביי ראובן שמכר שדה וכו'. פירוש דינא הוא, אם הוא פקח יותר ויודע לטעון שפיר טפי, ורוצה לטעון כנגד הבעל חוב, לא מצי למימר ליה ב"ח לאו בעל דברים דידי את. ואע"ג דאנן טענינן ללוקח כל מאי דמצי טעין, אפ"ה נפקא מינה דאם אין שמעון בעיר יטעון ראובן בלא הרשאת שמעון. ואם יתחייב ראובן יצטרך לטעון פעם אחרת עם שמעון. כהנהו תרי אחי או תרי שותפי היכא דליתי במתא. כן כ' הרא"ש ז"ל בשם רבינו מאיר הלוי ובשם ריב"ם ז"ל.
<h2>דף צג.</h2>
אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו'. פירוש עד שלא החזיק בה, לא מבעיא למימר היכא שלא קנה בקנין הראוי לקרקע שיכול לחזור בו, כיון שלא נתן המעות, דהא פשיטא. אלא אפילו קנאה בקנין גמור, בחליפין או בשטר, יכול לחזור בו, ואע"פ שקנאה שלא באחריות. ואע"ג דקיי"ל פרק חזקת כרב זביד דאמר דאפילו נמצאת שדה שאינו שלו אינו יכול לחזור בו, דאמר לו המוכר להכי זבני לך שלא באחריות. הכא שאני, שלא הלך על מצרי השדה לראות ענין השדה ומה היא צריכה, והיינו דייש אמצרי. והיינו דקאמר הכא עד שלא החזיק בה, דדעת הקונה הוא לעולם דכל זמן שלא נתן המעות ולא הלך לראותה שאם יצאו עליה עוררין שיחזור בו. וההיא דרב זביד מיירי בשהחזיק בה כפי מה שאמרנו.
משהחזיק בה. הרי נתחייב במעות, אפילו באחריות אינו יכול לחזור. ולא אמרינן סוף סוף עליה הדר ואטרוחי דייני למה לן.
אחוי טרפך. שעשו לך ב"ד שיצא מידך בדין, ואשלם. אבל בלאו הכי לא אשלם, שהרבה עוררין אין זוכין בדין. וכן הלכתא דבעינן ממש טרפא מב"ד. כן כתבו פירוש הלכה זו הרא"ש ז"ל והריטב"א ז"ל. ונראה ג"כ דרכם ז"ל.
גמרא. זו משנת ר' נתן. א"ר אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו אלא חולקות בשוה. בפירוש שמועה זו נתחבטו הראשונים ז"ל, ואכתי לא מחוורא שפיר. ואני אכתוב הפירוש שהסכים בו רבינו אלפסי והרמב"ם ורש"י, והרא"ש ז"ל נראה נוטה לפירושם. וזה שחולקות בשוה דא"ר נתן, הוא בחולקות בשוה. דתנן כשאין שם אלא מנה דכי היכי דאמרינן דאע"פ שכתובה האחת מרובה משל חברתה חולקות בשוה, הואיל דלענין מנה יד כל אחת שוה, דכל אחת מהן אין לה פחות ממאה. ה"נ כשיש שם נכסים לסך מאתים או ג' מאות, יד כל אחת שוה, כל היכא שלא נטלה שעור כתובתה, הואיל שכל הנכסים הם משועבדין לכתובתה. הלכך כשיש שם שלש מאות, כל אחת נוטלת מנה, ואם יש יותר כבר נסתלקה בעלת מנה שנפרעה מסך כתובתה. הלכך אותו מותר חולקות בעלת מאתים ובעלת שלש מאות. ואם הנכסים הם חמש מאות, בעלת מנה נסתלקה במנה, והאחרות חולקות הד' מאות. נמצא שבעלת מאתים נסתלקה, שהרי נפרעת כל כתובתה. ואם היה יותר בנכסים תטול אותם השלישית בעלת ג' מאות עד תשלום כתובתה. ועל דרך זה חולקות לעולם, ואפילו הם מאה נשים.
וכן שלשה שהטילו וכו', אמר שמואל שנים שהטילו וכו'. פירוש השכר לאמצע, עד שיעשו תנאי מפורש. וטעמא דמילתא משום דמזלא דתרי עדיף ושכרן מתרבה ג"כ מפני שחלקו של זה המועט מסייע ליקח סחורה גדולה יותר. ועוד שזה מהפך בה וזה מהפך בה, וכדאיתא בירושלמי.
<h2>דף צג:</h2>
שור לחרישה פשיטא שהשכר לאמצע. מפני שחלק הא' בלא חלק חבירו לאו כלום הוא. אלא אפילו עומד לטביחה, ששבח אחר כן בבשר, ונמלכו לשחטו ושחטהו ומכרוהו לאבריו, חולקין לאמצע. והכי משמע סתמא דמילתא דשמואל וסתמא דבריתא דאמרו השכר לאמצע על אלו שהטילו לכיס ולסחורה, ולא מחלקינן בין אלו שקונין ומוכרין באיזה דרך מוכרין אם הסחורה יחד בחתיכות בגד למכור חתיכה שלמה או אם מוכרין לחתיכות קטנות לאמות אמות. והא דנקט רב המנונא שור לחרישה, אגב רבה דפי' מילתא בגמרא ואוקימנא דוקא בשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל מעותיו וזה נוטל וכו' הוא דנקט רב המנונא הכי. וגם מן הירושלמי נראה דאפילו טבחוהו יחלוק בשוה. אלא שרבינו אלפסי ז"ל כתב דכיון שמכרוה לאברים זה נוטל לפי מעותיו וזה וכו'. ולפירושו מתניתין דאמר פחתו או הותירו, כך הם חולקין לפי המעות כפי חלוקת הני בני מציעתא ובתריתא שחולקות לפי המעות הוה מצי לתרץ בשטבחוהו. והאי דמוקמינן לה בהאי דוחקא, בזוזי חדתי ואסתירי דצינייתא, ולא מוקמינן לה הכי. אפשר משום דאין בו שום חדוש כמו שכתב הרא"ש ז"ל, דפשיטא לי'. או כמו שפרש"י ז"ל דקאי אדשמואל דפליג אדרב המנונא, ד[לאו] בכל גונא אמר שמואל השכר לאמצע, אלא דוקא בזה שאין בו פחת ממש ולא מותר ממש דזוזי חדתי. אבל לרב המנונא אין ה"נ דמצי לתרץ כדאמרן. וצריך לומר לרב המנונא דקי"ל כוותיה ואמר דשור לחרישה ועומד לטביחה חולקין בשוה, כמו שאמרנו, דהיינו דוקא בשנשתתפו מתחלה לדעת דאדעתא דהכי נחות. אבל נשתתפו שלא לדעת, נעשה כאלו לקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו, דתניא שחולקין לפי מעות לדברי הכל. ולהכי אתיא שפיר הא דבב"ק שור שוה מאתים שנגח וכו' דמוקמינן לה כר"ע דמוקי לה בשותפי ואפ"ה חולקין ההפסד לפי המעות, וה"ה הריוח. והשתא לא תקשי כלומר דמוקמינן לה בשלא נשתתפו לדעת, שהכל תלוי לפי דעת השתוף. עד שנראה דעת רבינו אלפסי ז"ל דהא דלרב המנונא בשור לחרישה ועומד לטביחה שחולקין בשוה, דוקא בשלא שחטוהו הוא, משום דכיון שהוא חי עדיין השותפות קיימת, ותחלת השותפות נעשה לחרישה, שלקחוהו לחרוש בו, ואין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה כלום, ולפיכך הוי שחולקין בשוה. נ"ל מדעתו, דאלו לקחוהו מתחלה לטביחה ועומד לטביחה, אפילו מכרוהו חי שחולקין לפי מעות. אלא שלא כתבתי כן למעלה משום שלא פירש הרב ז"ל ממשכן. כל שאר המפרשים ז"ל כתבו דאפילו לא מכרוהו חי אלא שטבחוהו חולקים בשוה לרב המנונא ולפיכך הוצרך רב נחמן לדחוק ולתרוצי מתני' לרב המנונא ולאמר בזוזי חדתי, דבלא"ה כל היכא דאיכא פחת ממש חולקין בשוה. וכן משמע להו מן הירושלמי. ושטת רבינו אלפסי ז"ל ורש"י ז"ל אחת היא, דרב נחמן מתרץ מתני' לשמואל לא לרב המנונא. משמע דס"ל דלרב המנונא לא צריך למדחק כולי האי, כיון דלא אמר חולקין בשוה אלא בשור לחרישה ועומד לטביחה. ומעתה בידנו לומר דלרב המנונא בשור לטביחה ועומד לטביחה אפילו מכרוהו חי זה נוטל לפי מעותיו וזה וכו'. ואע"פ שבזה נתרחק מאד דעת רב המנונא מן האמת, לפי דעת שאר המפרשים ז"ל וירושלמי, מ"מ לא נרחיק פלוגתא דידי' עם רבא אלא לענין אחד, וזהו משור לחרישה ועומד לטביחה. אבל משור לטביחה ועומד לטביחה זה וזה שוין שזה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל וכו'. וכן שוין בשור לחרישה ועומד לחרישה שחולקין בשוה. ובגמרא לא חלקנו בשור לחרישה ועומד לטביחה אי מיירי בשמכרוהו חי או שחוט. ורבינו אלפסי ז"ל פירש בחי אם משום דכיון דשור לחרישה מיירי בחי שלקחוהו לכך, ושלא נחדש מעצמנו טביחה, אי משום דמסתבר לרב ז"ל דכששוחטין אותו דין הוא שיטול כל אחד לפי מעותיו, הואיל שנחלק לאבריו. ואם תלמוד דידן הולך בזה הדרך, הוא ז"ל אינו חושש לדברי הירושלמי.
מתניתין. מי שהיה נשוי ד' נשים וכו'. פירוש קודמת, ומיהו אף על פי שהשלישית נשבעת לרביעית, אינה משבעת לראשונה, כיון שנשבעה כבר לשניה. דשבועה לאחת שבועה למאה, כדאיתא בגמרא.
לא תפרע אלא בשבועה. והכי קיי"ל כבן ננס, דאפילו ביתומים גדולים אמרו, וכדאביי קשישא כדאיתא בגמרא.
ואין שם אלא מנה וכו'. משום דיד כלן שוה בו, דאין כתובה פחותה ממנה. הא אם כתובתן גדולה יותר ויותר ה"ה.
גמרא במאי קמיפלגי אמר שמואל כגון שנמצאת וכו'. פירוש שנמצאת כלומר אם נמצאת אחת מהן שאינו שלו, סבר בן ננס דמה שגבה גבה. ומשו"ה נשבעת אפילו לא נמצאת. אבל ת"ק דסבר לא גבה, א"כ אמאי משתבע, אם יבא הנגזל ויטרוף מזו תחזור היא על הרביעית ותטול ממנה מה שגבת, דהוי לה רביעית ב"ח מאוחר. ומחמת היתומים נמי לא משתבע, דאיירי כשחייב מודה, דהיינו הבעל, שלא גבתה כלום, והודאתו הודאה גבי יורשין, אע"פ שאינה הודאה לגבי ב"ח, דבמקום שחב לאחרים לא משגחינן ביה, ואין נאמנות שטר מועיל בזה, כדאיתא בפרק האשה שנתארמלה. וכן כתבו הרא"ש ז"ל והריטב"א ז"ל (דכ"ע) [וכדפירש] ר"ח. ורבינו אלפסי ז"ל ורבינו האי גאון ז"ל פסקו כמ"ד דמה שגבה לא גבה, כרב נחמן דאסיק הכי. ושמואל נמי מוקי ת"ק בהכי. וסתמא רבנן הם (ו)רבים, והלכה כרבים. מיהו דוקא במקרקעי דאית להו קלא כשהם משועבדים לבעל חוב מוקדם. אבל מטלטלין דלית להו קלא אין בהם דין קדימה, וב"ח שקדם וגבה מה שגבה גבה. ואע"ג דבפרק המניח גבי שור תם שהזיק קיי"ל דב"ח מאוחר שקדם וגבה לא גבה, שאני התם דשור שנגח דמיא טפי למקרקעי, דתורא נגחנא קרו ליה, ואית ליה קול, ודיינינן ליה כמקרקעי ולא כמטלטלי. כן כתב הרא"ש ז"ל.
<h2>דף צד.</h2>
שמא תכסיף. משום דלא חיישינן לשמא תכסיף לא אאריך בפירושו. דאביי קשישא כבר פסק רבינו אלפסי ז"ל כוותיה בפרק הניזקין.
איקלע רב נחמן לסורא שיילו הני תרי אחי או וכו'. לאו בעל דברים דידי את. פירוש אם יכול לומר כן השותף האחר לזה שנתחייב לו חברו. כלומר אני אדון עמך בחלקי, ואין כח ביד חברי להפסיד את שלי בטענותיו. ואלו ראשונה לשלישית לא קתני שיחזור לדון ולישתבע לה שבועה לאחר מה שנשבעת כבר לאחת, שאין לה משל בעל כלום, אותה שבועה תועיל לאחרות, שאין ריוח אם תחזור לישבע טענינא טפי הייתי זוכה בטענותי. הלכך לאו שליחותיה עבד.
דליתיה במתאי. כשבא חבירו לדין אז יכול לומר כן. אבל איתיה במתא היה לו לבא. וכתב הריטב"א ז"ל, וז"ל אם השותף קטן או אשה מסתברא כמאן דליתיה במתא חשיב. ובעל בנכסי אשתו אינו צריך הרשאה, מפני שידו כידה. ואפילו בעל כרחה יכול לתבוע, ואינה יכולה למחול. וכן דנתי לפני רבותי עכ"ל.
איתמר שני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר וכו'. פירוש היוצאין ביום אחד, דלא כתבי שעות, ולא ידעינן מי זכה תחלה. והכא בשטרי מכר או מתנה איירי, ומשו"ה קאמר שמואל דקיי"ל כותיה דעבדינן בהו שודא, כלומר שהדיינים יתנו לאשר ירצו. דכיון דסבר כר' אלעזר דעדי מסירה כרתי, כלומר דאלו שנתן הגט בפניהם עיקר והם עושים הכריתות, וה"ה בשאר שטרות שאפילו אין עדים בשטר גובה מנכסים משועבדים כיון שיש עדים במסירת השטר, שאין עדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם, שמא ימותו עדי מסירה. ומסתמא מסר לאחד קודם חבירו, ותיכף זכה בו, וכיון שכן הוא זכה לגמרי במכר או במתנה, ואין השני זוכה כלום בה, אלא שהטעהו במה שמסר לו אחרי כן. הלכך כיון שהכל לאחד ואין לשני בו כלום, אמרינן שודא, דשמא יבוא ליד זה שראוי לו הכל, כדעת הנותן שרצה שיהיה הכל לאחד. אבל בחלוקה יפסיד החצי, ואלו רצה הנותן כך היה נותן חציו לזה וחציו לזה. אבל שטרי חוב או כתובה לשעבוד הוא עשוי, ועקרו לנכסים משועבדים, משום דאית ליה קלא. הילכך אין לנו לדון בו אלא מהזמן הברור שמתחיל בו השעבוד, ויכול לטרוף דהוי מסוף היום ואילך מכח השטר. דאלו מקודם לכן אע"פ שיש לו עדים שהגיע לידו, ההוא על פה הוא, ולית ליה קלא. ולפיכך כיון שאין שניהם נדונין אלא מסוף היום, וזכות שניהם חלה כאחד חולקין. דהוה כעין לוה ולוה וחזר וקנה, דקיי"ל יחלוקו. ונראה דאפילו בשטרי בעלי חוב שיש בהם קנין, דודאי זוכין משעת הקנין, דמשעת קנין שעבד נפשיה, אפ"ה אמרינן חולקין. וטעמא דכל אחד מהם ראוי לחול. ואפילו האחרון גובה משעת טרפו, אם נפרע החוב הראשון ממקום אחר או נמחל. וכיון ששעבוד שניהם ראוי לחול מתחלתו ואפשר שיזכו שניהם, אמרינן יחלוקו. משא"כ במכר או במתנה.
ורב כר"מ. וכיון דעדי חתימה עיקר הקנין, ולא חשיבי עדי מסירה, ומתוך השטר לא ניכר איזה מהם קודם, ואע"פ שהא' מסתמא נכתב ונחתם קודם לחברו, כיון שהוא במקום שאין כותבין שעות, וגלו דעתייהו שאין מקפידין על הקודם לחברו, ואפילו זה שחרית וזה מנחה אין זה זוכה מזה. ומיירי במקום שכותבין שטר לחברו, דאלו במקום שאין כותבין שטר אלא לראיה, והקרקע נקנה בכסף ובחליפין ובחזקה, אפילו ר"מ מודה דאמרינן שודא, הואיל ואין השטר אלא לראיה, אין ניכר מתוך עדי חתימה איזה מהם קנה תחלה. כן כתב הרא"ש ז"ל. וצריכין אנו לדעת דאע"ג דאית לן כשמואל דעדי מסירה כרתי מיהו היכא שנכתבו שני שטרות בב' ימים, שניכר מתוך השטר שקדם זכותו של זה לזכותו של זה מודה שמואל גופי' לאביי דאמר פרק קמא דבבא מציעא עדיו בחתומין זכין לו. ומה שכתבתי הוא לפי הסכמת רוב המפרשים ז"ל.
<h2>דף צד:</h2>
כתבי הרשאה. יבקש מחברו בר חמש בניסן שימסור לו שטרו, ויכתוב לו הרשאה עליו, וילך לטרוף לקוחות אייר, ואם אומרים לו בר חד בניסן את, אומר להם אני בא לטרוף בר חמש בניסן מכח הרשאה זו שהוא קודם, ואם אמרו לו ממך יש לו לטרוף שאתה בר כ"ט בניסן, יאמר א"כ אטרוף מכם מחמת עצמי.
אימיה דרמי בר חמא בצפרא כתבתינהו לנכסיה וכו'. פירוש הך עובדא מתנת בריא הויא. ולפיכך היה יכול רב ששת לתת לראשון, אי לאו משום דלאו דיינא הוא. ועובדא דמי שמת מיירי במתנת שכיב מרע שיכול לחזור בו, והוי של שני. מכאן ראיה להסכמת המפרשים ז"ל דשודא הוא רצון הדיינים לבד בלא שום טעם, אלא שיש כח בידו לעשות כרצונו. ולפיכך אמר רב נחמן אנא דיינא, שיש כח בידי לעשות כן. דאי היה משום איזה אומד אפשר למי שאינו דיין שיעשה לפעמים אומד טפי ממי שהוא דיין. ומה שכתב רבינו חננאל ז"ל קבלה בידנו דדוקא בדיין מומחה כרב נחמן דהכא, כתב הרא"ש ז"ל שהרב ז"ל לא אמר כן אלא בשודא הבא לפני דיין, אבל בשליש עליו מוטל לעשות שודא דדייני כי האי דאמרי' מה שירצה שליש לעשות עושה.
ההוא דתרי שטרא דאתא לקמיה דרב יוסף. פירוש הסכימו המפרשים ז"ל דהני שטרי בין במכר בין בהלואה. במכר, שהיה באחריות ויצאו שתיהן על הקרקע א' זה אומר אני זכיתי בו תחלה והלה אומר אני זכיתי בו תחלה. אי בהלואות, כגון שבאו לטרוף משדה שמצאו ביד הלוה.
ונכתוב לי טרפא. על אותם שמכר מאייר ואילך.
<h2>דף צה.</h2>
הנחנו לך. אותו שדה של ה' בניסן הוא מן הדין שלך, שאתה מוקדם לו. וכתב הריטב"א ז"ל שמעינן מהכא שכל הבא לגבות שום שעבוד בלשון מסופק, עליו להביא ראיה, ואע"פ שחיובו ברור צריך לברר שעבודו עכ"ל. ונראה כן דעת רוב המפרשים ז"ל דבהלואה נמי מיירי כדאמרן. ומה שפרש"י ז"ל במכר, הם כתבו דלאו דוקא, אלא משום סוגיין דלעיל דמיירי במכר כדאמרן פי' כן. ומיהו מדברי הרמב"ן ז"ל היה נראה דוקא מכר, אבל הלואה יטרוף מן האחרון.
גמרא. וכי כתבה ליה מאי הוי וכו', לא אמר כלום. כדפי' לעיל ריש הכותב דהוי כאלו אמר לשדה הרי לעצמיך. וה"נ כיון שאם מכר הבעל נכסיו לא היה יכול למכור שעבודה שלא תטרוף. דלעולם יטרוף אותם בכתובתה חשובים לענין זה כאלו היו ברשותה, דלא אמרינן דבדבר שאינו בידו עדיין מהני לשון דין ודברים אלא בבעל שאמר כן לאשתו ארוסה דלא חשיבי לגבי דידיה כל כך, שהרי אם קדמה ומכרה מה שמכרה מכרה. וכן כתב הרא"ש ז"ל.
מקחו בטל. ואף ע"ג דהתם מוקמינן לה באותן ג' שדות דוקא שדה שייחד לה לכתובתה ושדה וכו', ומתניתין דהכא מיירי בכל ענין. לא קשיא, דהתם הוא לומר שהוא בטל לאלתר, אבל כ"ע מודו דכשתבא לגבות בגרושין או באלמנות יכולה לומר בכל ענין נחת רוח עשיתי לבעלי, כדאיתא בהדיא פרק חזקת. וה"נ הרי מכר הבעל תחלה ואח"כ כתבה וכו'. א"כ תימא נחת רוח וכו'. ואע"ג דאמרינן התם היינו דוקא כשאמרה היא ללוקח לך חזק וקני, אבל אם כתבה לו שטר קנה. היינו בשכתבה לו בשטר בפ"ע מלבד שטר הבעל. א"נ ששניהם נזכרין יחד, המוכרין. אבל הכא דקתני כתבה היינו שלאחר שמזכיר השטר מכירת הבעל לבדו באותו שטר עצמו כתבה שהיא ג"כ מסכמת באותה מכירה. ובכה"ג שפיר יכולה לומר נחת רוח וכו'. כ"כ רוב המפרשים ז"ל. וכתב הריטב"א ז"ל שהוא מקובל מרבו דכי היכי דאין לה דין ודברים עמו כדאוקימנא מתניתין, ה"ה עם יורשיו ובאי כחו. וכן הדין בכל דבר של זכייה או שעבוד. אבל בדבר שאין בו שעבוד אלא תנאים בעלמא או פטור או נאמנות, בהא אמרינן ליה ולא ליורשיו קאמר. ולא כתבה לראשון. שלא הסכימה דעתה להודות באותה מכירה.
תנן התם אין נפרעין מנכסים משועבדים וכו' ואפילו הן זבורית. כתב הריטב"א ז"ל בשם רבותיו ז"ל דאפילו היה כתוב בו שבח, וכדאיתא במסכת גיטין גבי שטר חוב היוצא על היתומים.
אשתדוף בני חרי. נכסים שנשארו לאחר שלקחו לקוחות שנתקלקלו.
תא שמע כתב וכו'. מהא משמע דלאו דוקא אשתדוף, אלא אפילו הם קיימין, אלא שאינו יכול לגבות מהם מאיזה צד שיהיה יכול לטרוף ממשעבדי. משום דלא דחינן מלטרוף אלא משום דאפסדה אנפשה שכתבה ללוקח, הא לאו הכי אע"פ שהם קיימין כיון שאינה יכולה לטרוף מהם מחמת שכתבה תטרוף מלוקח ראשון. וכן נראה דדוקא שיש נכסים בני חורין כאן במקום ההלואה, אבל במדינה אחרת אין לנו לומר שילך המלוה שם, אלא גובה מן המשועבדים, כיון שהיו נכסים אלו כאן בשעת ההלואה, לא עלה על דעת המלוה ללכת במדינה אחרת. כן דן הריטב"א ז"ל לפני רבותיו ז"ל.
<h2>דף צה:</h2>
והא מעשים וכו'. כלומר ומאי הוה מספקא ליה דהא פשיטא מילתא דגבי ממשעבדי.
לעשר שנין. במשכנתא דסורא דכתבי במשלם שניא אלין תפוק ארעא דא בלא כסף. ובהאי משכנתא דוקא הוי הכי דכי קש חייב לו הנשאר לפי חשבון השנים, דמה שנשאר באחריות מלוה גמורה היא. אבל במשכנתא בנכיתא, שהקרן שלו קיים, לא התירו אלא מטעם דאי לא עבדא לית ליה פירי. הלכך לא יגבה. ולא עוד אלא שאין לו לגבות כל חובו עד סוף הזמן שקבע. ואע"ג דלא אכיל פירי, כיון דפרדסא עביד דקיים, אדעתא דהכי קבלו במשכונה. ומיהו אם טרפוה ממנו גובה כל חובו לאלתר, דהא לא קבע כל אותו זמן אלא אדעתא דליכול פירי. אבל אינו יכול לכופו ליתן לו בכל שנה כדי הפירות ההם במשכונה אחרת דלימא ליה אדעתא דמשכנתא דידי ירדת. כן כתב הריטב"א ז"ל. קש. הזקין. וכתבו ליה טרפא. על הלוקח שלקח נכסים מבעל הפרדס אחר שמשכנו לזה.
והלכתא וכו'. הרי"ף והרמב"ם והרב בעל העטור ז"ל פסקו דאבדה לגמרי, דאיהי אפסידא אנפשה כדאיתא בגמרא.
אמר אביי נכסי ליך וכו'. פי' הנותן נכסיו לפנויה, ונשאת אחר כן, יש לו לבעל דין לוקח. וכיון דקיי"ל כרשב"ג דה"ק הנותן מה שתשייר יהי' לאחריך, משמע שאם ירצה הראשון לא יניח כלום, כדאיתא פרק יש נוחלין.
הבעל מוציא וכו'. דיש לו דין לוקח ראשון. אבל אחריך מוציא מיד בעל, כדמפרש ואזיל, דה"ק לה הנותן בעל לא ליקני. ומהא שמעינן דהנותן נכסים לאשה על מנת שאין לבעלה רשות בהם דתנאו קיים. וכן פסקו המפרשים ז"ל במס' קדושין.
ומוקמינן לכולהו בידא דלוקח. פירוש מעיקרא, כיון דסוף סוף מקיימינן להו בידא דלוקח, משום פסידא דידיה, אמאי מטרחינן בי דינא כל האי לטרוף זה מזה וזה מזה. כן כתב רבינו שמשון משנ"ץ ז"ל.
אלמנה נזונית מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם וכו'. פירוש דתקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה אפילו גבי בעל, והיתומים במקום בעל קיימי לענין המזונות.
יורשיה וכו'. שהרי בעלה תחת כתובתה חייב בקבורתה, עכשיו שאינו יורשה היא תקבור את עצמה, זה לרש"י ז"ל. ונתישב לי בו דאשמעינן דהיכא שאינו יורשה אף ע"פ שיורשיה ג"כ אין יורשין אותה, כגון דלית לה נכסים שאבדו או נשרפו שאינו מוטל עליו לקוברה, דהדבר תלוי משום מה שמגיע לידו ממנה. והשתא אתי שפיר מה שמקשין המפרשים ז"ל אמאי אצטריך למימר דיורשיה חייבים בקבורתה פשיטא שלא תקנו קבורתה אלא תחת כתובתה. והם ז"ל תרצו בשם ר"י ז"ל הדין שדקדקתי מלשון הרב ז"ל. וכתב הריטב"א ז"ל, וז"ל וצ"ע אם הניח הבעל נכסים, אלא שמתה קודם שתשבע, אם חייבין היתומים בקבורתה אם לאו, לפי דעת רבינו ז"ל ע"כ.
<h2>דף צו.</h2>
גמרא א"ר זירא אמר שמואל מציאת אלמנה לעצמה וכו'. פירוש משום דקיי"ל כאנשי גליל דכתבי את תהא יתבת בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך. וכלישנא דמתניתין דאמר' נזונית, דמשמע מן הדין, ושאינו תלוי ברצון היורשים לפרעה ולהפסידה מזונותה, אצטריך שמואל למימר דאפ"ה אין מציאתה ליורשין אלא לעצמה.
אמר ר' אלעזר אלמנה שתפסה מטלטלין וכו'. מדנקט אלמנה משמע דלאחר מיתה מיירי דמהניא תפיס' למזוני. ואע"ג דלכתובה לא מהניא תפיס' לאחר מיתה, אלמוה רבנן בתקנה דמזונות לגבי בני חרי, כיון דלא גבי' ממשעבדי, דאין מוציאין למזון וכו' מנכסים משועבדים. ובכתובה אם תפסה מחיים מהניא לה תפיס'. כן כתב רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל והריטב"א ז"ל והרבה מן המפרשים ז"ל. אבל לאחר מיתה לא. מה שתפסה תפסה. כלומר ונזונית מהם אע"פ שהם מטלטלין. והא אצטריך קודם תקנתא דרבנן בתראי שלא היתה נגבית הכתובה אלא ממקרקעי, וה"ה מזונות דתנאי כתובה ככתובה. אבל עכשיו שגובה ממטלטלי ה"ה שנזונית מהם, וא"צ לתפוס, דב"ד מוציאין למזונות מן המטלטלין.
דיסקיא. מכאן משמע דאם תפסה אפילו ממון הרבה אין מוציאין מידה. אלא מה שתשאיר לאחר מיתה יהיה ליורשי הבעל. וכתב הרמב"ם ז"ל דאמרינן לה אחוי מה בידך כדי שיחשבו עמה המזונות עד שתמות או עד שיכלו המזונות.
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא אלמנה ששהתה וכו'. וכתב בירושלמי דהיכא שלותה או שהיה בידה משכון אע"פ ששהתה לא אבדה כלום. וכתב הרמב"ן ז"ל דדוקא אלמנה, אבל אשת איש אפילו שהתה יום א' ולא תבעה אבדה מזונותיה דלמפרע, שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן, וכל שלא לותה או שלא היה בידה משכון מחלה אותם. וכתב הריטב"א ז"ל שראה רבו שדן אפילו באשה שהלכה לבית אביה מפני מריבה שהיתה לה עם בעלה שכיון שלא מסרה מודעא בעדים מחלה אותם. אבל להבא יש לה. וכתב הריטב"א ז"ל ומסתברא שדין רפואה כדין מזונות, דהא חיוב רפואתה מדין מזונות היא כדאיתא בפרק נערה.
בעי ר' יוחנן יתומים שאמרו נתננו וכו'. פירוש בתוך שתים שלש שנים, דאמרינן דלא מחלה אם אמרה כבר נתננו מהו. אבל לא בעי ממזונות שנה הבאה לכ"ע ל"פ דעל היתומים להביא ראיה. שאם אין אתה אומר כן מה הועילו חכמים בתקנתם, הא לעולם יאמרו פרענו, דבזמן חכמי המשנה עדיין לא נתקנה שבועת היסת, כן פירש רבינו אלפסי ז"ל, ובעלי התוספות ורוב האחרונים ז"ל. אע"פ שלא פרש"י ז"ל כן.
<h2>דף צו:</h2>
נשאת. ודקדק הרא"ש ז"ל מדלא משכח דעליה להביא ראיה אלא כשנשאת, משמע דאע"פ שנתקבלה כתובתה בב"ד כשאומרת לא נטלתי מזונות, על היתומים להביא ראי' כיון שלא נשאת. נראה שדעתו ז"ל דבמה שנתחייב לו מדינ' נשאר רשותה באותן נכסים טפי מכשנשאת.
והלכתא כדתני לוי. וכתב הרמב"ם ז"ל שאם לא הביאו היתומים ראיה, שהיא נשבעת כעין של תורה, כנשבע ונוטל, ואפילו במי שיש בידו משכון כתב הרב ז"ל, ורבינו אלפסי ז"ל שחשיב נשבע ונוטל, וחייב לישבע על מה שיש לו עליו, אע"פ שהרב בעל העטור והרמב"ן ז"ל חולקין בדבר.
<h2>דף צז.</h2>
כיצד מוכרת אמר אמימר הלכתא מוכרת לששה וכו'. אומר רבינו מאיר הלוי ז"ל שאם היה בענין שלא היו מוצאין לוקח כדי מזונות של ששה חדשים, שמוכרין ביוקר לפי ראות עיני הדיינין, כדי שיהיו לה מזונות, כי היכי דמזבנינן למזונותיה בלא אכרזתא. כתב הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל דמכאן נלמוד כשפוסקים מזונות לאלמנה שאינה ניזונית עם היתומים, אין נותנין לה לפחות משלשים יום. וכן לאשת איש, כדי שלא תצטרך להתבזות בב"ד בכל יום על מזונותיה.
בעו מיניה מרב ששת וכו', מאי כיון וכו', טרפא. ואפילו לרבא דאמר לעיל בהכותב דאחריות דנפשיה קביל עליה. התם הוא לפי שמכר בשלו ממש, אבל הכא זו אינה אלא שליח ב"ד דינא הוא דתהדר עלייהו, ולא תחייב באחריות דנפשה.
אחריות דנפשך קבילת. ואפילו לרמי בר חמא דאמר התם לא מחייב באחריות דנפשיה. התם הוא לפי שמכר ראובן לשמעון שלא באחריות בפירוש, אבל הכא שמכרה באחריות או סתם אימא קבלה עלה אחריות דנפשה.
מוכרת והולכת למזונות עד שלא יותר הקרקע ליורשין אלא שעור כתובה. והכי מוכח פרק שני דייני גזירות דדוקא כשאמרה גרשני בעלי אינה מוכרת אלא כשעור כתובתה, הא לאו הכי מתפרנסת והולכת עד לעולם. וסמיך ליה באותו השאר לגבותו בכתובתה הכל ביחד ואלו היה מוכרה אותו שאר מזונות אינה לוקחת אלא מיד פרנס ולשלשים יום לבד.
לא שייר לא. אינה חוזרת לטרוף מה שמכרה. ומיהו היינו דוקא בשום שעבוד שהיה משועבד לה באותו קרקע בשעה שמכרה. אבל אם בא לה זכות ממקום אחר כן חוזרת עליו. דהוי כאלו חזר הלוקח ולוה ממנה שיכולה לחזור על הקרקע עצמו.
איבעיא להו זבין ולא אצטריכו ליה זוזי הדרי וכו'. פי' שמפורסם לכל או אם אין הדבר מפורסם כ"כ צריך שיגלה הוא דעתו. ובשעת המכר דוקא שמכרו מפני שחפץ ענין כך באותן דמים, דאל"כ היו דברים שבלב ואינם דברים, דהרבה פעמים אדם מוכר קרקעותיו ואין ידוע לעולם למה מכרם ואינו דין שיחזרו לו המעות לאחר שמכר. ואם היה דבר שאין מוכיח ענינו אפילו בגלוי צריך תנאי. וכיון שצריך להתנות בפירוש צריך תנאי כפול. ומיהו בכל ענין דאמרינן ביה שהוא אומדנא דמוכח ממילא ניכר הענין וא"צ גלוי כמו מברחת, והכותב כל נכסיו לאשתו ושכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, וכן סבלונות וקדושין דהדרי, וכן מי ששמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים ונדרי זירוזין ולקח מן האיש וחזר לקח מן האשה והמקדש אחותו. כ"כ רבינו אלפסי ז"ל וכל המפרשים ז"ל.
גמרא. בשלמא מן הנשואין משום מזוני וכו'. פירוש משום מזוני התירו למכור שלא בב"ד כדי שיפטרו היתומים ממזונותיה כשתגבה כתובתה והכי מוכח פירושא בערכין פרק שום היתומים. ואע"ג שלא נשבעה שבועת אלמנה עדיין כשתשבע אחרי כן יהיו מתנתה או ממכרה קיימין למפרע. וכ"כ רבינו אלפסי ז"ל עד שהוא מסופק אם כתב הרב ז"ל כן, שהרי אפשר שאינה צריכה שבועה כגון שפטרה ממנו ומאחרים.
<h2>דף צז:</h2>
משום חינא. פירש רבינו חננאל שתמצאנה הנשים חן בעיני האנשים, דכשתגבה מהרה כתובתה בלא טורח יקפצו להן בעלים. וכיון שאמרנו שארוסה תמכור משום הני טעמי, כ"ש נשואה. וא"כ אפילו כי ליכא תועלת מזונות ליתומים, כגון שמכרה לעיקר כתובה שעדיין אית לה מזונות משום תוספת כדמפורש ריש אף על פי, מוכרת התוספת שלא בב"ד, משום הני טעמי. וכל שכן אם אינה מוכרת אלא למזונות דמוכרת כדפי' במתני'. וכתב הריטב"א ז"ל דנדוניא דלא מעכבא במזוני דינה כבעל חוב דעלמא ואינה מוכרת אלא בבית דין, דאף משום הני טעמא ליכא לאחמורי עלה. והא דאמרן שמוכרת שלא בב"ד היינו ב"ד מומחין, אבל צריכה ב"ד הדיוטות כגון גברי דמהימני ובקיאי בשומא.
מתניתין. מכרה כתובתה וכו' למזונות מכרתי וכו'. פירוש משום עצה טובה דלא ליקרו רעבתנית, שהרואה אותה מוכרת כל הקרקעות שלה סבור שמכרתן למזונות, ומוציא עליה שם רע, ושוב אין אדם נושאה. אבל עכשיו בשטר המכר מזכיר שמכרה כך למזונות, ויהיה ניכר שכל מה שראו שהיתה מוכרת לא היתה הכל למזונות. ומשום עצה טובה נמי לא תכתוב אלא מה שמכרה למזונות, אבל לא מה שמכרה לכתובה. מפני שהסתם יפה לה מפני לקוחות, שלקחו שדה מבעלה ותגבה מהם כתובתה, כי תאמר דמה שמכרה למזונות מכרה. א"נ שאם שתקה שתים או ג' שנים לא אבדה אותן מזונות, דנימא דלא מחלה אותם. ומה שלא תבעתם, מפני שקודם שתכלה הזמן ההוא מכרה למזונות. וליכא למימר וכי עושין לה רבנן יפוי כח כדי שתוציא מן הלקוחות או מן היתומים שלא כדין, דאדרבה כדי שלא תפסיד היא מדינה תקנו כן, דכיון שאפשר שסמכה דעתה בזה ולא תבעתם, אין לנו לומר שמחלה דינה. וגם הלקוחות אפסידו אנפשיהו, שלא היה להם ליקח עד שיניחו בני חרי כשיעור כתובה, כדי שיהא ידוע ומפורסם שלא תוכל האלמנה לחזור עליהם.
גרושה לא תמכור וכו'. רבי שמעון קאמר לה למאן דאמר משום חינא, אבל רבנן כי היכי דמן האירוסין שאין לה מזונות מוכרת שלא בב"ד משום חינא, כ"ש גרושה שצריכה חן מפני בזיונה.
<h2>דף צח.</h2>
ההיא אתתא דתפיסא כסא דכספא וכו'. פירוש ולא הוה בה שיעור כתובה. ומשו"ה לא הפסידה מזונותיה, כרבנן דסברי כר' מאיר דמקצת כסף הנשאר לה כאלו נשאר כלו, ויש לה מזונות. וכתב הריטב"א ז"ל דאע"פ שלא משכנה קרקע כתובתה בכל סך כתובתה, אם הקנתה למלוה כל זכות כתובתה לאותו משכון, כפרעון גמור חשיב לגבניתה.
שלח ליה רבה בריה דרב יוסף ילמדנו רבינו וכו'. פירוש מוכרת שלא בב"ד אחר ששמו לה ג' הדיוטות, כדאיתא פרק אלו מציאות, כדפי' לעיל היא הולכת ומוכרת. ושמא גבית יותר, או שמא מצאה יותר משומתן, שהלוקח היה צריך לקרקע, והמותר הזה מן הדין הוא ליורשין. לפיכך בעי אי משביעין אותה. אבל שבועת אלמנה פשיטא ליה, דמשנה מפורשת היא פרק השולח אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה כך פרש"י ז"ל. ובספר המקח לגאון ז"ל נראה כפירוש זה, שאמר ואף על פי שהיה המכר במעמד שלשה הראויים להעיד, לא נסתלקה השבועה מעליה, כמה הגיע לידה.
ותבעי לך הכרזה. כדתנן שום היתומים שלשים יום, כדי שימכר הדבר בשיוויו. ואם מכרה בהכרזה הרי הוא ידוע בכמה מכרה ואינה צריכה שבועה.
הכרזה לא וכו'. כלומר שאינה צריכה הכרזה. ולא קשיא מהא דתנן שום היתומים ל' יום. דהיינו כשב"ד מוכרין, דכיון דאם טעו בפחות משתות מכרן קיים צריכין הכרזה, כדי שלא יפסידו נכסי יתומים. אבל גבי האלמנה, שאפילו מכרה שוה מנה ודינר במנה תנן דמכרה בטל, אינו יכול לבא לידי הפסד יתומים.
מאן שם ליך. ממי קבלת מכירה זו, לא מב"ד מומחין. ואלו בית דין הדיוטות שהיו בשומא יושבי קרנות הם, ואין כח בידם להחזיקך בשל אחרים. וגם כן לא קבלת מן היתומים. והיא עצמה ודאי אין יכולה לקנות לה בלא מקנה. הילכך לא יצא הקרקע מרשות יתומים. כך פרש"י ז"ל והרא"ש ז"ל. וכתב הריטב"א ז"ל לפי זה בעל הבית שעשה שליח למכור לו קרקע אפילו בדמים ידועים, אינו יכול השליח ליקח בעצמו, דמצי א"ל מאן זבין לך, אין אדם מוכר לעצמו. אבל היכא דשמה לאחרים נפק מרשות היתומים שהרי נתנו לה חכמים רשות למכור.
מתניתין. אלמנה שהיתה כתובתה וכו' שוה מנה במאתים נתקבלה כתובתה, דהא מאתים לה. שוה מאתים במנה. היא אפסידא לנפשה, שהרי קבלה מאתים. ובירושלמי פריך ואין סופה לחזור מפני בטול מקח, ומוקי לה ר' יוחנן בשהוזל המקח או בשהוקר, כלומר ואין תועלת בחזרת המקח. ואע"ג דר"ל פליג התם עלה דרבי יוחנן ואמר אין אונאה לקרקעות, כמשנתינו בפרק הזהב. הא א"ר יוחנן דלעולם בדבר מופלג, כי הכא שהטעות הוא בכדי דמיהן, דשוה מאתים במנה, הוי בטול מקח אפילו בקרקעות. וכן דעת רבינו חננאל ז"ל. ורבינו תם ז"ל מוקי נמי הא דרב נחמן בפרק הזהב, אונאה אין להם ביטול מקח יש להם, בכדי דמיהן כי הכא, אבל פחות אפילו שוה פרוטה מכרן קיים. ובהכי מוקי הוא ז"ל הא דפרק המקבל, דאמרינן זבן במאתן ושויא מאה דאין אונאה, דלאו דוקא מאתן אלא פחות מעט. ונראה שכן דעת הרא"ש ז"ל. והריטב"א ז"ל כתב כפשטה, דהא דהמקבל דאין להם אונאה כלל.
מכרה בטל. שאותו דינר אין לה רשות למכור. נמצא כל המכר בטעות, שהרי בבת אחת היה. לעולם מכרה קיים. והיא תחזיר את הדינר ליורשין. עד שיהא באונאה כדי שאלו לא היתה האונאה היתה משתייר שדה היתומים בת ט' קבין שהוא שעור שדה. וכ"ש אם האונאה עצמה ט' קבין. או אפילו האונאה היא מועטת, אם יש ליתומים שדה אפילו הוא שלם, כיון שיכולין לצרף המועט הזה עם שדה שלהם, יכולין לומר אין רצוננו למכור קרקע הראוי לנו, כיון שיש להם איזה הפסד בדבר. או שעור גנה שהוא חצי קב שדה או רובע הקב לרבי עקיבא. של אחרון בטל. דמכירה בפני עצמה היא.
גמרא. מאי שנא שוה מאתים במנה דלית לה כתובה וכו'. פירוש את אפסידת, דכיון ששמו לה הדיוטות קרקע זה במאתים נסתלקו היתומים שהרי קבלה היא הקרקע. ולפיכך ההפסד שלה כמו בדבר שהיה שלה.
תימא אנא ארווחי. דכששמו לה במנה וקבלה הרי הוא כשלה, וא"כ מה שתרויח דין הוא שיהיה שלה. ונמצא שעדיין לא קבלה מן היתומים, ואנן תנן נתקבלה כתובתה.
<h2>דף צח:</h2>
הכל לבעל המעות. ר' סתם לן במתני' שהשולח שלוחו ליקח סחורה ולקח בזול הכל לבעל המעות. והכא נמי כיון שיש לה שם שליח ומוכרת בשל אחרים, אף על פי דכשקבלה הדבר קנוי לה, דין שליח יש לה, והריוח לבעל המעות. אבל ההפסד לא, אפילו לשליח גמור מצי משלח למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי.
הוסיף לו מדה. כגון קטנית שנמכר במדה. וה"ה דבר שנמכר במשקל ובמנין חולקין, שהרי ודאי לא מכרו זה המותר, שהרי נתן לו קצבתו, א"כ מתנה הוא. וכיון שספק למי נתן, השליח זוכה בו, שהרי הוא מוחזק, ואפילו יש לו שכר מן השליחות, מידי דהוה אם הגביה מציאה עם המלאכה שיזכה בה. אלא שהכא שמא נתנו המתנה לבעל המעות או הואיל שע"י מעותיו נשתכר דין הוא שיזכה בחציו. ומיהו לענין ראובן ששלח לקבל מעותיו מיד הגוי, וטעה הגוי ונתן לו יותר, אם יהיה הטעות לשליח או לבעל המעות או אם יחלקו, נשאלה שאלה לרבינו תם ז"ל, ונסתפק בתשובתה. מתחלה היה דן כדין הברייתא דהוסיף לו, דהא נמי תוספת הוה, וכיון דקיי"ל כר' יוסי יחלוקו. ושוב חזר בו, כיון שהוא טעות לא דמי לבריתא אלא למתניתין, והכל לבעל המעות. והרא"ש ז"ל סובר דאף למתני' לא דמי, דהתם בשביל המקח הוא שנתן, שסבר שכך הוא שוה. אבל הכא טעות זה דמי טפי לשליח שגנב או גזל שיהיה שלו. תדע שאם היה רוצה אפילו היה הטעות ביד בעל המעות, היה השליח אומר לגוי טעית בחשבון ויחזיר לו.
שאין לו קצבה. ופסקינן כסתם מתני' דהכל לבעל המעות.
איבעיא להו אמר ליה זבין לי ליתכא ואזל וזבין וכו'. פירוש זבין לי ליתכא, אמר לשלוחו מכור משדה שלי בית חצי כור. ולתכא מיהא קנה לוקח, ואם בא בעל הבית לחזור אינו חוזר. והכי הלכתא כדמסקינן איכא דאמרי.
<h2>דף צט.</h2>
דטבא לך. כתב הריטב"א ז"ל דה"פ מי אמרינן דודאי כי אמר ליה זבין לי כורא, עד כורא קאמר, וכ"ש דאי מזבין ליה בציר מהכי דניחא ליה, וטבא ליה טפי, שקשה לאדם למכור מקרקעותיו ואלו היה צריך למכור כורא ממש היה לו לפרש שלא ימכור פחות. וכל שלא פירש, לא משמע הכי עיקר שליחות. או דלמא אדרבה אי לאו דצריך למכור כור' ממש לא אמר הכי, אלא משמע שאין דעתו למכור לחצאין, כדי דלא לפשו שטרי עליה. הא אלו סבירא ליה לשליח דדעת המשלח לכורא ממש, ודאי היה מעביר על דבריו, ואין לו לומר דטבא לך וכו', דהכל הולך אחר דעת המשלח ואחר משמעות לשונו בשעת השליחות, ובלאו הכי לא מקיים שליחותיה כלל, וזה פשוט ע"כ.
<h2>דף צט:</h2>
ושל כלן מכרן קיים והא הכא דלזבונה בארבע מאות שלחוה ומכרה לראשון במנה, דהיינו דומי' דזבין לי כורא ואזל וזבין ליה ליתכא.
בקטיני. לא היו שדות הללו יחד, ואין ראויין לאדם (אחר) [אחד], הלכך מעיקרא אדעתא דהכי נעשה שליח. אבל בעלמא לעולם אימא לך דהוי מעביר על דבריו, משום דלא ניחא ליה דליפוש שטרי עליה. וכתב רבינו אלפסי ז"ל דהך בעיא לא איפשיטא להדיא, וסוגיין מעביר על דבריו הוי. וכ"כ רבינו חננאל. וכתב הרמב"ן ז"ל מקחו בטל הוא, ואוקי ממונא בחזקת מריה קמא, כיון דלא איפשיטא בעיין. אבל רבינו האיי גאון ז"ל פסק בספר המקח שלו בשער ששי דזבין לי כורא וזבין ליה ליתכא מוסיף על דבריו הוי. ונראה דעתו ז"ל שמוסיף הוי כשיפשו עליה שטרי שיצטרך למכור הכור לשני חצאין.
פשיטא אמר לחד קפידא אמר סתמא מאי רב הונא אמר וכו'. פירוש אמר לחד, מכור לאחד ודאי קפיד, ולא בעי דליפשו שטרי, דמשום הכי טרח לומר שימכור זה לאחד. סתמא. שלא פירש לו לאחד, היינו כזבין לי כורא דלעיל. ואפילו הכי מסקינן דאפילו למאה ולא קפיד אי מפשי שטרי. טעמא דהכא לא מיירי בגוונא דלעיל, אלא דגלי דעתיה דלא קפיד באפושי בעלי דינין שטורח לו שיצטרך לבא היום או למחר עם שניהם לדין. והיינו דקאמר פשיטא, דאלו בגוונא דלעיל שהוא בעיא דלא איפשיטא לאו אורחא דתלמודא למימר עלה פשיטא. זו דרך רבינו חננאל ובעלי התוספות והרמב"ן ז"ל, אע"פ שלא פרש"י ז"ל כן.
ואף על גב דטעה שליח. כלומר כיון שאתה מיפה כחו כ"כ שיהא כבעל הבית למכור בין ליחיד בין לרבים, נימא נמי שיהא כבעל הבית לענין טעות וכו'.
והא מר הוא דאמר. אף על גב דמשנה היא פרק הזהב, משום דרב נחמן ארווח בה למימר דאפילו בטול מקח אין להן עד פלגא, כדפי' לעיל, נקט הכי. דאלו במשנתנו איכא מ"ד אונאה אין להן אבל בטול מקח יש להם.
אבל טעה שליח. והכי הלכתא דטעה שליח אפילו בכל שהו אפילו בקרקעות חוזר ובטל המכר. דלאו שלוחו הוא לכך, ומעשיו בטלים. שהרי מכר קרקע שאינו שלו, שהרי אינו שליח למכירה כך. וכן בכל דוכתא דאפשר לן לבטולי מעשיו מבטילינן, ולא אמרינן שישלם השליח אלא היכא דלא אפשר לן לבטולי, כי ההוא מעשה דאבימי דיהב זוזי מקמי דלשקול שטרא דלא אפשר לן לבטולי מעשיו, דהא יהב זוזי, הילכך משלם, דפושע הוא, וממונא אפסיד מיניה דלאו בשליחותיה. ומיהו הך דאמרן במוכר דוקא, אבל שליח שנעשה שליח ליקח, וטעה באותו מקח, עליו לשלם. ואע"ג דלגבי המשלח בטל המקח, דלאו שליחותיה עבד, וגם השליח נמי יכול לומר איני שלוחך, ולעצמי אקח. מיהו לגבי מוכר לא מצי א"ל אנא לצורך פלוני זבני, דאיהו לדידיה זבין, ולאו לההוא פלני', שהרי לא אמר לו שלוחו של פלוני אני ולצרכו של פלוני אני לוקח. ומשום הכי חייבי' רב נחמן לההוא גברא דזבן ארעא לצורך ההיא אתתא שלא באחריות שיקחנו הוא ויחזור למכור לה באחריות שרצתה היא וגם הוא. דאם לא כן מעשיו בטלין בשליחות, ובידה לחזור, או בידו לומר לצרכי אקח, דלאו שלוחך אני, בפרק גט פשוט. ולא אמר דמעשיו בטלין ויחזור הקרקע לבעליו. כן כתב הרמב"ן ז"ל.
מתניתין. שום הדיינין שפיחת שתות או הותיר וכו'. פירוש שום הדיינים, שב"ד יורדין לשום קרקע של יתומים, ואחר השומא מכריזין שמא ימצאו יותר משומן. ואם לא מצאו יותר משומן מוכרין. ואם לא אפילו שומן אין מוכרין בפחות, אלא אומרין לבעל חוב להפרע ממנה בשומן, והיינו שטרי אחליטתא. ובזה ניחא דאם הותיר הלוקח שתות ממה ששוה שמכרו בטל, ואף על גב דאין אונאה לקרקעות, כיון דבשומתן הוא יורד, אם פחתו לו, הדין נותן להחזיר. זה דעת הרמב"ן ז"ל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל.
אגרת בקורת. והכי קאמר אם המותר הוא ע"י בקורת, כשם ששוה מאתים במנה מכרו קיים כך שוה מנה במאתים נמי קיים, שהרי הוא עצמו בקרו וידע שכך דמיה, ואין כחו יפה משל יתומים. וכל שכן דאתי שפיר מתני' במטלטלין, דאם הותיר או פחת שתות מן השומא המכר בטל, אם המותר או הפחת על פי הבקורת קיים. וכתב הרמב"ן ז"ל דדוקא שוה מאתים במנה, אבל פחות ממנה לא. וכן שוה מנה במאתים, אבל אם יותר ממאתים מכרן בטל. והכי דייק תלמודא בפרק מי שמת גבי מתניתין דתנן אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר וכו', אמר רבה דוקא דינר אבל פחות מדינר לא, ואקשינן פשיטא דינר תנן, אלמא כל כי האי לישנא דוקא הוא, ואף על גב דקתני אפילו.
גמרא. איבעיא להו שלח כמאן אמר רבא אמר רב נחמן וכו'. פירוש שליח, הכא בעי בשליח ב"ד, דאלים כחו כאפטרופוס שמנוהו ב"ד. דאלו בשליח אחר הא אמרן לעיל דמצי א"ל לתקוני שדרתיך, ואפילו בפחות משתות, כדאיתא פרק האיש מקדש. ורבא גופיה אמרה תמן. כן כתב רבינו תם ז"ל והרמב"ן ז"ל. וכן הסכימו רוב האחרונים ז"ל.
<h2>דף ק.</h2>
הלכה כחכמים. שאם הדיינים פחתו או הותירו שתות מכרן בטל, ולא אמרינן כח ב"ד יפה אלא היכא דליכא טעות כבסמוך. אמר המחבר. או אם פחתו משתות יפה כחו טפי מאלמנה ואמרינן מכרן קיים. ומיהו צריכין להחזיר האונאה. ואפילו הכי אין לומר א"כ היכי אמרינן דבטעות לא יפה כחו, משום דלעולם לא מקרי ייפוי כח אלא עד שתהיה מכירתן כאילו נעשית ע"י בעלים עצמן, שאין להם אונאה בקרקעות עד פלגא. דהכי הוה לן למימר אי הוו ב"ד יד יתומים ממש, ואפילו אי מיירי במטלטלין אין להם ייפוי כח, דאלו בעלים שמכרו וטעו אינו בטל המקח אלא ביותר משתות, כדאיתא בדוכתא כנ"ל.
שבאו לחלוק. ואין שום אחד מהם מוחה, כך העלה הרא"ש ז"ל בתוספות. וכתב ז"ל וגם רבינו תם מפרש דוקא שניהם רוצים, אבל אחד רוצה ואחד אינו רוצה לא.
אפוטרופוס. פרש"י ז"ל לכל אחד ואחד מהקטנים. אבל הרא"ש ז"ל כתב דאפוטרופוס אחד קאמר, אלא שמעמידין אותו לשמור לכל א' חלקו בפני עצמו, ולא כמו שהיה עד עכשיו לשמור הכל ביחד. ובוררין להם הב"ד או האפוטרופסים אם רבים נינהו חלק יפה בגורל ובשומת ב"ד. כן פירשו רבינו חננאל ז"ל ורבינו תם ז"ל. ואפילו בגורל מקרי חלק יפה שיטול שדה אחת בפני עצמו ולא חלק שדה. ומיהו אין חולקין אלא בדבר דלא שייך למימר ביה גוד או אגוד, והכי משמע מדקאמר אין יכולין למחות ברוחות, ולא אמר בגוד או אגוד שהיה יותר נכון.
ברוחות. טוב לי ליקח חלק מזרחי, שיש לי (אצל השדה) [אצלה שדה] שנפלה לי מבית אמי.
אמר רב יוסף ארמלתא דזבינה אחריותא איתמי וכו' קמ"ל. פירוש שאם באין אחר כן עוררין, יטרפו ממנו, והלוקח יחזור על היתומים. שמעינן מהכא דב"ד שמכרו בהכרזה, אם יש לשום אדם זכות באותו קרקע לא הפסיד זכותו אף על פי שלא ערער. וכן בדין, דאמאי מפסיד זכותיה, דילמא השני נוח לו והראשון קשה ממנו. ואפילו המכריז אומר כי מי שלא יראה זכותו יפסיד, אין בכך כלום. אבל יש מקצת מקומות שהסכימו בני העיר בענין ההכרזה, והסכמתם הסכמה לענין בני העיר והנלוים אליהם. ובלבד לגדולים, אבל לקטנים או לאותם שאינם מבני העיר אין בהם כח להתנות. (מפי') [מפי] רבינו ז"ל. וכתב רבינו הרמב"ן ז"ל בתשובת שאלה, דכל מנהג שהוא נהוג פשוט בעיר, מעמידין אותו בחזקתו. ותולין שכן הסכימו עליו ראשונים שלהם, ולפיכך דנין בו, וכן כתוב בתשובת רבינו אלפסי ז"ל.
<h2>דף ק:</h2>
אמר אמימר משמיה דרב יוסף ב"ד שמכרו שלא וכו', פירוש וחוזרין, ואין אומרין מה שעשה עשוי וישלם מביתו, אלא הדרי זביני ל' יום. התם בערכין אמר רב חסדא להכריז רצופין ל' יום בשני ובחמשי ששים יום. ואע"ג דכי חשיב מר ליומי הכרזה לא הוו אלא תמני סרי יומי, כיון דמשכא מילתא שמעי אינשי.
בקר וערב. ואמרינן התם [ערכין שם] מ"ש בקר וערב, אמר רבה בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים, ואומר שדה פלוני בסמניה ובמצרניה כך היא יפה ובכך היא שומה, כל הרוצה ליקח יבא ויקח. על מנת לתת לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו. למה לי למימר הכי, משום דאיכא דניחא ליה באשה דשקלה לה. ואיכא דניחא ליה בבעל חוב דמיקל בזוזי.
כאן בדברים שמכריזין. פירש הריא"ף ז"ל רישא דקתני פחת שתות או הותיר מכרן בטל אע"ג דאכרוז, בדברים שאין מכריזין עליהם או בשעה שאין מכריזין או במקום שאין מכריזין. דכיון דלא בעי הכרזה לא מהניא להו. וסיפא דקתני אפילו שוה מאתים במנה מכרן קיים, בדברים שמכריזין עליהם או במקום שמכריזין או בשעה שמכריזין, דכיון דאכריז עלייהו כדחזי בין פחתו בין הותירו מכרן קיים.
והשטרות. אע"ג שהשטרות לאו בני גוביינא נינהו, מפני שאין גופן ממון, כדמוכח בפרק בתרא גבי שנים שהוציאו ש"ח וכו'. הכא מיירי שאין ליורשין נכסים אחרים.
בשעה שאין מכריזין, כבר פירשתי לעיל דלאו דוקא הני, דה"ה לכל צרכי היתומים, דבגמרא דכריתות לא נזכר שום ל' אלא לכתובת אשה משום חינא. אלא הכא מיירי שלוו מאחרים לצורך הני תלת מילי, ואין מאחרין המלוין מלפרוע עד ימי משך האכרזתא, כדי שלא תנעול דלת, כדפי' בתוספות, והרמב"ן ז"ל הסכים לדבריהם.
מתניתין. הממאנת והשניה והאיילונית אין להם וכו' ולא פירות וכו'. פירוש מנכסי מלוג אין לה מה שאכל. ולא דין פירות, דהיינו אם נשבית שאינו חייב לפדותה, דתנאי כתובה ככתובה, והא אין לה כתובה. ואפילו באיילונית שהוא מקח טעות אין לה פירות, דמחילה בטעות שמה מחילה, כדאיתא פרק איזהו נשך. וממאנת נמי אין לה פירות, אפילו אותן שהן בעין בבית הבעל, כן כתב הרא"ש ז"ל. וכן בפרקונה מצינן למימר, כגון שלותה לצורך פדיונה, שכיון שמיאנה אח"כ אין הבעל חייב כלום. ובענין אחר א"א לאשכוחי שיהיה בו שום חדוש.
ולא מזונות. בממאנת, כגון שלותה ואכלה ואח"כ מאנה, אין הבעל חייב בכלום. שניה. בין בחיי הבעל ועומדת תחתיו, בין לאחר מיתת הבעל, אין לה מזונות, שהרי אלמנה לכ"ג אין לה מזונות מחיים, דילמא תתעכב עמו, אלא דוקא לאחר מיתת הבעל. ואמרינן פרק יש מותרות, אלמנה יש לה מזונות, שניה אין לה מזונות, אלמא אפילו לאחר מיתה אין לה. אלונית. פשיטא דאין לה כיון שלא הכיר בה. אלונית אע"פ שהוא מוציאה מדעת, כיון שאין בלאותיה קיימין (פטירין לה) [פטרינן ליה], משום שלא היה לו להעלות בדעתו שתמצא אלונית, אבל דנכסי מלוג דברשותה קיימי ישלם לה. ומיהו אליבא דהלכתא קיי"ל כרב נחמן דפירא הוי וברשות הוציא, ולית לה כדמפורש לקמן בגמרא. אבל איתנהו אית לה. וכן כתב הריא"ף ז"ל. ובממאנת אפילו בלאות דנכסי מלוג לית לה, כיון שאינן קיימין. דמצי למימר מה שהוצאתי על דעת שתהיה אשתי הוצאתי, ושלא אתחייב לפרוע עד שאגרשנה או לאחר מיתה. ובשניה בין שיהיו הבלאות קיימין או אינם קיימין, אותן של נכסי מלוג לית לה, ואותם של נכסי צאן ברזל אית לה הכל כדאיתא בגמרא. אבל ממאנת ואלונית אם הם קיימים אידי ואידי אית לה. ואם מתחלה נשאת יש לה כתובה, וה"ה פירות ומזונות ובלאות, וחדא מיניהו נקט. ומדקא מפליג באלונית בין הכיר ללא הכיר, ש"מ דבשניה בין הכיר בין לא הכיר לית לה. וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל. ועוד דייק לה ז"ל מהא דפרק יש מותרות, דאמרינן אלמנה יש לה מזונות וכתובה, ומוקמינן לה לקמן בשהכיר. דכי קתני תנא לאלמנה אפלוגתא דאלונית קאי, כלומר דומיא דאלונית דמחלקינן בשהכיר, ועלה אמרינן התם אבל שניה אין לה כתובה, משמע אפילו בשהכיר.
אלמנה לכהן גדול וכו' יש להן כתובה. כבר פירש' דמיירי בשהכיר בהן, ומשום דע"י נשואין אלו היא פסולה ולדה פסול, היא אינה מרגילתו אלא הוא מרגילה להנשא לו. ולפיכך קנסו אותו שיתן כתובה. וכי היכי דאית להו כתובה ה"ה תנאי כתובה פירות ומזונות ובלאות. אלא שהמזונות אין להם אלא לאחר מיתת הבעל, אבל מחיים לא, דהא בעמוד והוצא קאי. ואפילו לותה נמי לית לה, כדאיתא התם בההוא פירקא ביבמות. ואמרינן בתוספתא דכיון שהכיר בה הרי היא כאשתו לכל דבר וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה. וכתב הריטב"א ז"ל דכיון דמחיים אין לה הא דזכאי במעשה ידיה, היורשין הם הזוכים שנותנין לה מזונות.
גמרא. אמר שמואל ממאנת אין לה כתובה. יוצאה בגט וכו'. פירוש והא דשמואל מתני' היא אלא דאשמעינן היכא דאינה צריכה להמתין ג' חדשים לאחר מיאונה משום דעקרתינהו לנשואין ואינם בכלל תקנה שגזרו חכמים לכל הנשואות שצריכות להמתין אחר יציאתן מבעליהן ג' חדשים. אבל יוצאה בגט צריכה להמתין דאע"ג דליכא לספוקי במעוברת דהא קטנה היא לא פלוג רבנן בתקנתם בנשואות. יוצאה בגט יש לה כתובה וכדתנן רבי יהושע אומר בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה. כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר. ואע"ג דנשואין דידה אינן אלא מדרבנן ואיכא טומאה דאוריתא, כתבו כל המפרשים ז"ל דדינה כמת מצוה, הואיל ויורשיה לא ירתי לה, קריא להו ולא ענו. ותניא איזהו מת מצוה כל שקורא ואין אחרים עונין אותו.
<h2>דף קא.</h2>
ולא בלאות, אמר ליה רב הונא בר חייא וכו', איפכא וכו'. פירוש דברשותה, דסבירא ליה לרב כהנא (עילה) [עיילא] ליה גלימא קרנא הוי. אבל אנן קיי"ל אליבא דהלכתא כרב נחמן דאמר לעיל פרק האשה שנפלו [ע"ט ע"ב] (דעילה) [דעיילא] ליה גלימא פירא הוי ומכסי לה עד דבלי. וא"כ בדליתנהו, דברשות הוציאם, לית לה.
(לדידיה) [לדידה] בדידיה. היינו נכסי צאן ברזל שהם ברשותו ובחזקתו. ומוציאין אותם מרשותו בעל כרחו, (ויחזור) [ויחזיר] נכסי צאן ברזל שהיה סבור להחזיק בהם.
(ולדידה) [ולדידיה] בדידה. דלית לה כתובה, או בנכסי מלוג שהן שלה, אליבא דרב כהנא דסבר דבלאות נכסי מלוג קרנא הוי. וראויין להיות שם משום קנסא לא יהיו לה. והיינו מתני' דאמר ולא בלאות. ומיהו לרב נחמן, דקיי"ל כותיה, דאמר דבלאות נכסי מלוג פירא הוי, לא היה חדוש למתניתין ולא בלאות, אלא לדידיה בלאות דמתניתין הן של צאן ברזל. וא"כ לא קנסינן ליה בבלאות של נכסי צאן ברזל. אלא דבהא כרב כהנא קיי"ל דקנסינן ליה בבלאות של נכסי צאן ברזל. וכן פסקו הריא"ף והרמב"ם ז"ל. אמר המחבר, וקשה לי לפי זה, דקיי"ל כרב כהנא בהא, א"כ מתניתין דאמר ולא בלאות דנכסי מלוג קאמר, ולרב נחמן מתניתין מאי קמ"ל, דאפילו שדה לית לה, לימא דרב נחמן פליגי אמתניתין, דאע"ג דרב נחמן מצי לפרש מתניתין בצאן ברזל, מ"מ אנן דקי"ל כותיה, וקי"ל נמי דמתניתין מנכסי מלוג קאמר. מה נתרץ. ושמא נאמר דולא בלאות לא אצטריך, אלא אגב אחריני נקט, כדתנא גרושה וחלוצה אגב גררא בהרבה מקומות, כנ"ל.
אין להם כתובה אמר שמואל לא שאנו וכו'. פירוש שאמרו חכמים אין לה כתובה, לאו בלשון אין להם או בלשון תצא תליא מילתא, אלא הכי קאמר נשים שאמרו חכמים שאין להן כתובה מתחלתן, שנשאו בטעות או באיסור, היינו מנה מאתים, אבל תוספת יש להם. דכיון שמדעת עצמו הוסיף ולא חשש לטעות ולאיסור, רצה ליזוק בנכסיו. וכל זמן שתרצה לישב עמו יש לה. אבל בזמן שאינה רוצה בו, אע"פ שיוצאה כדין, כגון ששהתה י' שנים ולא ילדה ובאה מחמת טענה, אע"פ שנוטלת כתובתה, דשמא לא זכה להבנות ממנה, אין לה תוספת, שע"מ לשמשו כתב לה מדעת עצמו כל זמן שתשמשנו בין כדין בין שלא כדין הרי עמדה בתנאה, וכל זמן שתהא רוצה לצאת אין לה. וכן הדין באלמנה ובכל שדינן שאין להן כתובה בין הכיר בין לא הכיר בהן ונשים שאמרו חכמים יוצאות וכו', דהיינו שזנו או שחטאו וצריכין להוציאן מתחת ידי בעליהן, אין להן תוספת. דקלקלו מעשיהן, ולאו אדעתא דהכי כתב לה, ואין להן שום תנאי מתנאי כתובה. זהו שיטת רבינו אלפסי ז"ל וכל הגאונים והרמב"ן ז"ל ורוב האחרונים ז"ל. וכן נראה מן הירושלמי שאפילו מאותן שהכיר בהן מיירי.
עוברת על דת. בהמדיר וחברותיה נמצאו עליה נדרים או מומין. ונ"ל טעמא באלו אע"פ שהיו ג"כ בטעות מיהו אין בהם חבה. והמקללת יולדיו בפניו כדאיתא התם. שם רע, שזנתה.
מה שבפניה. בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל, כיון שהם קיימין אין חייב לשלם מה שפחת או אבד או נגנב לו. כן כתב רבינו אלפסי והרמב"ם ז"ל.
<h2>דף קא:</h2>
אם מתחלה נשאת לשם אלונית וכו' אמר רב יהודה אחת אלונית וכו'. פירוש אשה, פעמים היא כאשתו, שיש לה כתובה ותנאי כתובה, בשהכיר בהם. פעמים אינם כאשתו, שאין להם לא כתובה ולא תנאי כתובה, בשלא הכיר בהם. אבל תוספת לעולם יש להם כדפירש לעיל. ומזונות בהכיר בהן, דאלמנה לכ"ג או גרושה וחלוצה לכ"ה או ממזרת או נתינה לישראל או בת ישראל לנתין ולממזר, אין להם אלא לאחר מיתה, כגון שלא הספיק להוציא עד שמת. אבל בחיי הבעל כיון דבעמוד והוצא קאי לית להו כדפירש במתניתין. אבל בשלא הכיר אין להם לא מזונות ולא בלאות. וכתב רבינו אלפסי ז"ל ובלאות דקאמרינן דלית להו, מסתברא לן כיון דדינא דידהו כדין אלונית, ודינא דאלונית בלא הכיר, דאי איתנהו לבלאות אידי ואידי אית לה. ואי ליתנהו, נכסי מלוג דברשותה קיימי אית לה, נכסי צאן ברזל דלאו ברשותה קיימי לית לה, הני נמי כיוצא בה.
כנסה בידוע. שהיא אלמנה, שנשאה מתחלה לשם כך.
אפלוגתא דאלונית, לאחר שחלק ופרש הכיר בה, יש לה כתובה, שנשאה לאלמנה אצלה. וקאמר אף אלמנה נמי שהכיר בה ונשאה לשם אלמנה יש לה כתובה, דדינא דידהו כדין אלונית בין הכיר בין לא הכיר.
הנושא את האשה ופסקה עמו וכו'. פירוש ופסקה, אפילו באמירה בעלמא, כיון שעמדו וקדשו ע"פ אותן תנאים, וכדאיתא בגמרא. והא דתנן והיא ניזונית מנכסי' משועבדים, היינו בשקנו מידו כדאיתא בגמרא. או א"נ שנתן לה שטר שהיה כתוב בו פלוני חייב לזון בת אשתו ה' שנים. ואינו כתב ידו, דא"כ פשיטא דמהני כיון שנותן לה בפני עדים. או שהוא כתב ידו ואין שמו חתום בו אלא שכתב אני חייב לתת לבת פלוני ה' שנים מזונות. וכיון שנותן לה שטר זה בפני עדים ישקול וגובה ממשעבדי. ואע"ג דלא אמר לעדים אתם עדי, כיון שנתן השטר בפניהם והוא מודה בדבר שמוטל עליו ליתן לה מזונות, הוי כאלו הודה ואמר לעדים אתם עדים שאני מודה שיש בידי פקדון או מלוה של פלונית וקבלתי בעבורה לזון את בתה ה' שנים. וטעמא דעדיפא בהודאה, משום דאלימא מילתא דשטרא, הואיל ובפני עדים מסר לה וכדאיתא בגמרא. וה"ה בכל חוב דעלמא. או א"נ נוכל לפרש דאלימא מילתא דשטרא שלא מדין הודאה שהיה חייב כלום מכבר, אלא מטעם שרוצה לשעבד עצמו ונכסיו לחיוב זה מעתה. ואע"ג דמטלטלין המיוחדין אין נקנין אלא במשיכה, שעבוד חוב מהני. ואע"ג דאלו אמר לעדים אתם עדי שאני מחייב לו עצמי אין ספק שפטור לכ"ע, דאין שעבוד (ליה) בדברים, השתא דכתב ליה בשטר מהני, דאלימא שטרא וכדאמרן. ואם הוא בכתב ידו לבד מהני לגבות מבני חרי, ואע"פ דאיכא דסבר הא דתנן הוציא עליו כתב ידו וכו' גובה דעדיף מדין הודאה, ליתא אלא מהני מדין שעבוד גמור מעתה וכדאמרן. ואם הוא שטר גמור בעדים גובה ממשעבדי וזה הדין בכל חוב כדאיתא בגמרא.
חייב לזונה ה' שנים. ראשונות בין ביוקר בין בזול, דמאן דמתנה סתמא דעתו על זמן ראשון וכדאיתא בירושלמי. ומפרש עוד שם שאם גרם הבעל ולא זן אותה שנים ראשונות ואח"כ הוזלו המזונות, שחייב ליתן כפי היוקר שהיה. ואם היא גרמה נותן בזול. ואם היה זול מתחלה והוקרו בין שהיא גרמה בין שהוא גרם נותן בזול. ושמעינן מהא דהמתחייב עצמו בדבר שאין קצוב חייב. וכן דעת כל המפרשים ז"ל חוץ מהרמב"ם ז"ל. והרב נתן טעם אמאי מתחייב הכא, וכל המפרשים חלקו עליו. וכתבו המפרשים ז"ל ריש פרק הנזקין דמזונות חמש שנים מידי דלא קיץ נינהו, מדאמרינן פרק אף על פי [לעיל נ"ט ע"א] מעה כסף תחת מעשה ידיה [מידי] דקייץ ממידי דקייץ, לאפוקי מזונות דלא קייצי, אלמא מזונות ש[ב]כל יום ויום נמי לא קייצי. (ד)התם לאו במזונות דלעולם קאמר, דא"כ אפילו מעשה ידיה לא קייצי, וכן הוא ודאי, שהרי פעמים שהשער מתיקר ומוזיל, ושלא כפרש"י ז"ל שם.
נשאת. האם לאחר, מפני שגרשה הראשון. לכשתבא אצלי. כלומר אלו הייתי מקיים את אמה הייתי זנה. אלא מוליך מזונות. כתב הריטב"א בשם רבו ז"ל דה"ה במי שנתחייב סתם לזון חברו שחייב לזונו במקום שהוא. אלא דבת הוא רבותא טפי שכשהתנה היה עם אמה על שלחנו. נותן לה דמי מזונות. כתב הריטב"א ז"ל שהרשות בידה לברור, ליטול מזונות או מעות.
נשאת הבת, הבעל חייב במזונותיה. ולא אמרינן שאין לה מזונות בכל אותן שנים כמי שהתנה בפירוש על מנת שאין לה עלי מזונות. והם נותנים, אע"פ שמזונותיה על הבעל, לא אמרינן שלא פסקו לה אדעתא דהכי. וכתבו כל המפרשים ז"ל שיתנו לה כל מזונותיה שלמים, ולא לפי ברכת הבית. וה"ה לפוסק מזונות לחברו. דדוקא באלמנה דמתזנא בבית בעלה אמרו כן.
מתו. אלו שפסקו המזונות. בנותיהן ניזונות וכו'. דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, והיא אותה הבת. ניזונית מנכסים משועבדים שהיא כבעלת חוב שיש לה עליהם שטר חוב. אבל לא בעלת חוב ממש שאם מתה אינו משלם ליורשיה, והכי איתא בירושלמי חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה. והרשב"א ז"ל למד מירושלמי זה שאם הסכימו צבור לפטור נכסי אדם א' ממס זמן ידוע מפני איזו הנאה, ומת בנתים חייבין יורשין לפרוע מס מאותן נכסים. והריטב"א ז"ל למד מן הירושלמי הזה דאמר חלתה כמי שנשאת, כלומר וחייב לתת לה דמי מזונות, שהמחוייב לזון את חברו וחלה אינו חייב ברפואתו, אלא דוקא המזונות שהיה צריך כשהיה בריא. ורבותיו הודו לדבריו.
כל זמן שאת עמי. ומשמע מן הירושלמי שאם מתה או גרשה אע"פ שהחזירה מ"מ הרי אינה עמו מנשואין הראשונים, הלכך פטור מן המזונות. והכי איתא בירושלמי מתה אינה עמו נתגרשה אינה עמו.
גמרא. איתמר האומר לחברו חייב אני לך מנה בשטר וכו', פירוש שמסר לו שטר בפנינו וכתוב בו פלוני חייב לפלוני מנה. ואינו כתב ידו, דאי כתב ידו הוא הא תנן הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין. דאע"ג שכתוב בריש מגלתא מוכח בפרק גט פשוט דלא מהני מידי, היינו כשאין הכל כתיבה אחת, שהרי מוכיח מסופו שהערימו עליו. אבל כשהכל כתיבה אחת ודאי מהני. וכ"ש דמיירי כשלא חתם לבסוף, דאי חתם בסוף אפילו כל שאר הכתיבה מכתב אחרים מהני. אלא הכא איירינן שאינו מכתב ידו כלל, אלא שמסר לו בפני עדים. ואע"פ שלא אמר לעדים כלום אלימא ליה לרבי יוחנן מילתא דשטרא שמסר בפני עדים כאלו אמר לעדים על פה אתם עדי שאני מודה שחייב אני לו מנה. זו היא שטת רש"י ז"ל. וכתב הריטב"א ז"ל בשם רבו שאמר בשם רבותיו ז"ל שאפילו כתב בכתב ידו אני חייב לפלוני מנה ולא חתם שמו לא בתחלה ולא בסוף, אלא שמכירין בב"ד שהיא כתיבתו, כיון שלא מסרו בפני עדים וטוען שלא נתחייב לו מעולם אלא שכתבו כעין מזכרת אלא שהיה רוצה לחתום בו וכעין טופס שטר בעלמא, לא מהני מידי. וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל. ואע"פ שהרמב"ן ז"ל כתב בתשובה דמהני, מהא דתנן גבי גטין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים כשר. ומפרש בירושלמי גטין הללו גובין מנכסים בני חורין וכתב ידו, דומיא דסופר קאמר, מה התם כתב ולא חתם אף זה כן. כתב הריטב"א ז"ל דסוגיא דהתם כשהבעל מודה או שיש עדים שנתנו לה לגרושין, ודכותה אמרינן בירושלמי שגובין. ובזאת התשובה כתב הרב ז"ל שהשותפין מוציאין זה על זה כתב ידן וגובין מנכסים בני חורין. וכ"כ הריטב"א דמנהג השותפין הוא. וכיון שכתוב בפנקסיהן למדין מהם לנכסים בני חורין. ושטת רבינו תם ז"ל והרמב"ן ז"ל ורוב האחרונים ז"ל דה"פ אלימא לי' מילתא דשטרא, כשהוא מחייב עצמו לכך וכותב לו שטר חיוב על המנה אני פלוני בן פלוני מחייב עצמי ונכסי לפלוני ויגבה בו מבני חרי, או אם שעבד עצמו בשטר גמור בעדים, יגבה ממשעבדי, ואע"פ ששניהם מודים שלא היה חייב לו כלום מעיקרא, אלא שרוצה לשעבד עצמו ונכסיו עתה, כיון שהוא בשטר אלימא לי' כאלו הודה שחייב היה לו מתחלה, מחמת הלואה או פקדון, דאתם עדי בכל מקום הודאה היא. והכל עולה לענין דינא.
<h2>דף קב.</h2>
אמר רב גדל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו'. פירוש כמה אתה, שפוסקין תנאים אבי החתן ואבי הכלה בפני עדים בלא שום קנין אלא באמירה לבד. ומיהו אמרו בירושלמי דדוקא אב, אבל לא האח ע"י אחותו, ולא אשה ע"י בתה, ואפילו היא קטנה. ואמרו שם דאפילו האב לא אמרן אלא דוקא בנשואין ראשונים.
עמדו וקדשו. כתבו הרמב"ם והרמ"ה ז"ל דדוקא עמדו וקדשו באותו מעמד, אבל במעמד אחר צריך קנין. ודעת הגאונים ז"ל דמהניא הא דרב גדל אפילו כשפוסק על עצמו מטבע ודבר שאינו ברשותו שאינו נקנה בחליפין, דהא דרב גדל מהניא למילתא דלא מהני בקנין, וכל דמהני בקנין מהני הכא. כן נראה כמו שכתב הריטב"א ז"ל. אבל לענין גביה לא הוי כקנין, כדבעינן השתא בסמוך.
<h2>דף קב:</h2>
והאלהים. וש"מ דיכול איניש לומר כי האי גונא על מילתא דלא שמיע ליה כיון שהוא ברור לדעתו.
אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו נתנו ליכתב וכו'. פירוש נתנו ליכתב. יש עיקר לכתיבתו לגבות ממשעבדי. או לא נתנו ליכתב. דאע"פ שנכתבו אין עיקר לכתיבה, ולא טריף ממשעבדי כיון דלא הוי בהו קנין. ואמר ליה לא ניתנו ליכתב. שאע"פ שנכתבו לא יגבה ממשעבדי. כן פירש הריטב"א ז"ל לדעת רש"י ז"ל. וכן רבינו חננאל ורבינו תם ז"ל הכי פירשו דלא גבי ממשעבדי כיון דלית בהו קנין, אע"פ שפי' בדרך אחרת, דעתם עולה שאינו גובה אלא מבני חרי.
אלא מדעת שניהם. משמע הא מדעת שניהם כותבין, אלמא ניתנו ליכתב.
שטרי ארוסין ממש. שטר שמקדש בו האשה, הרי את מקודשת לי. כותב בשטר, ומוסר לה. ואשמעינן דצריך שיכתוב על פיה כרב פפא ורב שרביה. וכיון דתרצה רב אשי כרב פפא ורב שרביה אלמא דהלכתא כותיהו. וכן פסק הרי"ף ז"ל. וטעמא דידהו משום דאיתקש הויה ליציאה, מה יציאה בעינן דעת מקנה דהיינו הבעל, אף הויה בעינן דעת האשה המקנה עצמה לבעל.
כבעלת חוב. ואי לאו דנקיטא שטרא מי משעבדי. בשקנו מידו. ריש פרק הנזקין הוכיחו סתם קנין לכתיבה עומד. אלא כדפירש רבינו חננאל ז"ל התם דבקנין אלים טפי, דשעבד נפשי' אבל לא בכתב. ודלא כפרש"י ז"ל שפירש סתם קנין לכתיבה עומד. אבל לגבות מבני חרי לא בעי קנין ולא כתיבה לדעת רבינו חננאל ורבינו תם ז"ל.
צררי אתפסינהו. לפני מותו מסר להם כספים למזונותם. משום דאיכא תרי טעמי חדא דניחא ליה בהרווחת בתו, ועוד דהיא בתנאי ב"ד. ונפקא מינה שאם פסק לזון בתו מחיים א"נ לאחר מיתה לאחר שתבגר היתה גובה מן משעבדי, דלית בה אלא חד טעמא, שהרי נסתלק טעם תנאי ב"ד ומהני ליה נמי קנין היכא דהות בשעת קנין, כגון שגרשה אמה והחזירה והיא היתה שם בשעת הקנין. והשתא אתי שפיר הא דלא אמרינן צררי בעלמא כי הכא, דכודאי משוינן. ולפיכך לא גבו ממשעבדי אפילו בשבועה. אבל גבי חשש צררי דכתובה גביא בשבועה.
לא יאמר הראשון, אמר רב חסדא זאת וכו'. פירוש זאת אומרת, דקתני למקום שהיא אמה ולא קתני לבית אחיה, ומשמע אפילו היא גדולה מדלא קתני למקום שהיא דהיינו במקום שהיא אמה, דהא ידעינן שפיר מבן שאין מניחין אותו אצל מי שראוי לירשו דבבת אחת הא איכא עשור נכסי. א"נ מדאצטריך למימר למקום שהיא כלל שמעינן דמקום מקום יש לפי גדלה, דאל"כ לא לימא אלא לא יאמר הראשון וכו'. אלא למוליך מזונותיה למקום שהיא למה לי. והשתא דפסיק ותני טפי למקום שהיא אמה ש"מ לעולם היא אצל אמה ואפילו גדולה. אבל בבן לא מצינו אלא דוקא בקטן אבל גדול אפילו אצל יורשי האב, כן נ"ל.
<h2>דף קג.</h2>
מתניתין. אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז וכו'. פירוש נותנין לה מדור וכו'. כתב הרשב"א ז"ל מכאן נראה שאינה משתמשת עם היתומים יחד, אלא שנותנין בית מיוחד לפי כבודה באחד מן הדיורין. וכן כתב תלמידו הריטב"א ז"ל. אין לך מזונות. מפורש בגמרא שיש לה אלא שמנכין לה מברכת הבית.
שהיא ילדה. כתב הריטב"א ז"ל שה"ה לאשה בחיי בעלה שיצאת מביתו והלכה לה, שאם נתנה טעם לדבריה חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא. אבל אם לא בררה טעם לדבריה אינו נותן לה מזונות, שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו, וכן הוא באלה הדברים רבה על פסוק למען ירבו ימיכם, אבל בשאינה יושבת עמו ואינה באה בטענה אין לה דין מזונות כלל. ולכ"ע גרעה ממורדת שיושבת עמו אלא שמצערתו מתשמיש. וכן דעת רבותיו ז"ל. וכבר כתבנו לעיל פרק הכותב ת"ל דאף בשהלכה בטענה אם שתקה ולא תבעה מזונות מחלה להו לשעבר.
אמר רב נחמן יתומים שמכרו וכו'. פירוש יתומים שקדמו, שמכרום קודם שהורידו ב"ד בנכסים, הכי פירש רש"י ז"ל. וכן מסתבר לדעת רוב המפרשים ז"ל, דאלו לאחר שהורידוה בנכסים בטלת תקנת בנות.
לא תפיסה מחיים. כלומר שזכייתן לאחר מיתה, ולא תפישי ממש. אבל האלמנה זכתה במדור זה מחיים, שנשתמשה בו בחיי בעלה. וכן יש ספרים דגרסי הכא תפסה התם לא תפסה. דמשמע כדפרישית דלא תפסו הבנות עדיין כלל.
[אין] חייבין לבנותו. הרשב"א ז"ל כתב לאו למימרא שאם בנאוהו שתהא זוכה בו, אלא מתוך שנפל נסתלק זכותה ממנו.
שיפצה. שם דבר, ופירוש אם נתרועע הבית אלא שלא נפל מהו שישפץ, כלומר שיחזק הסדקין. ועלתה בתיקו הלכך לא ישפץ. ורש"י ז"ל כתב שפצה, חזקה סדקיה מהו, מי אמרינן לא מפקי לה כל הימים שיוכל להתקיים, או דילמא אמרינן לה לאו כל כמינך ע"כ. ונראה שכיון שעלתה בתיקו לא מפקי לה.
<h2>דף קד:</h2>
חמותיה דר' חייא וכו'. הני והני וכו'. פירוש נכסי ר' חייא ונכסי המת. נכסי דמיתנא אינון, מפני שמגבה לה מהם. ולא היא זמנין דמגבי לה משלו כדי שתשביחם. ונכסי הבעל מכספי שלא ישביחם היורש, מפני שהוא בטוח שיחזור ויקח את שלו מידה ויאמר טולי שלך המשועבדים ליך, ואתי לאפוקי לעז על ב"ד שלא עיינו בתקנה של זו, ולפיכך פסלוה עד דכתב ואשתמודענא.
<h2>דף קה.</h2>
שני דייני גזירות וכו'. ולא תשבע בתחלה וכו'. פירוש בשעת גבוי מזונות. ונראה בעיני האחרונים ז"ל דה"ה לאלמנה שיוצא שטר כתובה מידה ותבעה מזונות שנותנין לה בלא שבועה בתחלה. ומייתו ראי' מפרק השולח, דההיא אתתא דחשידא אשבועתא ותבעה כתובתה, ואמרי דלית לה, משום דחשידא, ותבעה מזונות ואמרו מזונות נמי לית לה דאמר שמואל התובעת כתובתה אין לה מזונות. ואם איתא דלא יהבי' לה מזוני בלא שבועה למה לי משום דשמואל, תיפוק לי דהא חשידא. וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דדוקא במי שהלך בעלה אבל באלמנה אין כותבין לה מזונות אלא בשבועה דחיישינן.
<h2>דף קה:</h2>
אמר רבא מ"ט דשוחדא וכו'. פירוש למה אסר הכתוב ליטול שוחד לזכות הזכאי. לא לידון. לא באוהב ושונא דאיירי ביה ר' יהודה לענין עדות שונא שלא דבר עמו ג' ימים אוהב שושבינו, דהנהו פשיטא. אלא הכא מיירי באוהב כהנך דבסמוך פרח גדפא ארישיה, ושונא נמי כיוצא בו בדבר מועט. דאינו אלא חומרא בעלמא דרך חסידות שהיו מחמירין על עצמן, אבל אין הדין פסול בשביל זה.
תנו רבנן. שוחד לא תקח אינו צריך לומר שוחד ממון אלא שוחד דברים נמי אסור. מדלא כתיב בצע לא תקח היכי דמי שוחד דברים כי הא דשמואל הוה קא עבר במעברא אתא ההוא גברא יהב ליה ידא א"ל מאי עבידתך. אמר ליה דינא אית לי, א"ל פסילנא לך לדינא. אמימר הוה יתיב וקא דיין דינא פרח גדפא ויתיב ליה ארישי' אתא ההוא גברא שקליה א"ל מאי עבידתך דינא אית לי, א"ל פסילנא לך לדנא. רב ענן איתי ליה ההוא גברא כנתא דלגדאני דבי גילי א"ל מאי עבידתך א"ל דינא אית לי לא קביל מיניה א"ל פסילנא לך לדינא א"ל דינא דמר לא בעינא קבולי לקבל מר א"ל לא, א"ל מ"ט לימנען מר מאיקרובי בכורים דתנינא ואיש בא וכו'.
<h2>דף קו.</h2>
רב ענן אייתי לי' וכו', אסתתם טענתיה. ואע"ג דאמרינן פרק שבועת העדות דלצורבא מרבנן שרינן תגריה ברישא, אלמא דלא חיישינן לאסתתם טענת בעל דיניה, היינו כשהחבר עצמו בא לדין, כי ידוע הוא שראוי לכך, ולאו משום חנופה הוא, וגם לא קרובו. אלא הכא שהיה סבור רב נחמן שהוא קרובו היה סבור בעל דינו דמחניף ליה ואסתתם טענתיה. וכתבו מן האחרונים ז"ל דלצורבא מרבנן שריא תיגריה ברישא אע"ג דפתחו בדינא דאחריני, מיירי כדי שלא יתבטל מלימודו, ומשום כבודו, ואע"ג דמצוה לדון את הבא ראשון מדכתיב כקטון כגדול תשמעון, עשה דכבוד תורה עדיף, אבל משום כבוד קרובו אינו אלא מדרבנן, הלכך היכא דפתחו בדינא דאחריני לא דחינן עשה דאורייתא. והכא גבי דינא דהאי גברא עדיין לא פתחו בדין של יתומים, הלכך ליכא אלא חד עשה דושפטתם צדק, ומשו"ה עשה דהאי דס"ל דהוה קרובו של חבר ואיכא כבוד תורה עדיף.
<h2>דף קז.</h2>
איתמר רב אמר פוסקין מזונות לא"א וכו'. פירוש הסכימו רוב המפרשים ובעלי התוספות ז"ל דמיירי באשה שהלך בעלה והיא תובעת לב"ד שיפסקו לה מזונות מנכסי בעלה כדי שיהא לה מה לאכול. וקיי"ל כרב שב"ד יורדין לנכסיו ופוסקין מזונות לאשתו. אבל אם תבעה לפרוע מה שלותה ואכלה אין פוסקין לה כלל, דהא אלו הוה הכא בעל מצי טעין פרעתי. אבל במזונות דלהבא דאלו הוה בעל הכא ואמר כבר פסקתי לא מהימן, דהא משועבד לה למזונות, הלכך פוסקין. ומודה לי אבא. שמואל היה קורא לרב אבא דרך כבוד.
בשלושה חדשים הראשונים. ומיהו ודאי מי שיצא למקום קרוב על דעת לחזור לאלתר כדרך בני אדם, ואחרי כן נשתקע שם או כיוצא בו, לכ"ע פוסקין אפילו תוך ג' חדשים. הריטב"א ז"ל, וכן הודו לו רבותיו ז"ל.
תניא. מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות וכו'. פירוש הלכתא כחנן. והא דאמרינן ואשתו תובעת וכו'. ואם בא ולא פסקו לה מזונות, והיא תובעת מה שלותה ואכלה, והוא אומר כבר פסקתי ונתתי לה מזונות, נאמן ובשבועה. ולא יפרע כלום למלוה, כיון שבא קודם שפסקו לה. אבל אם פסקו לה ולותה ואכלה, והשתא כשבא תובעתו, נאמן להצריכה שבועה, אפי' לחנן דאמר לא תשבע אלא בסוף בשעת תביעת כתובתה. וכיון שתשבע שלא פסקו לה ולא הניח לה מה שצריכה למזונותיה יפרע הבעל מה שלותה ואכלה. כן כתבו בתוספות ומקצת האחרונים ז"ל. ושלא כפירוש רש"י ז"ל דנאמן בשבועתו ומחזרת מה שנתנו לה, דא"כ ליתנייה גבי נשבעין ונוטלין. ועוד מה כח ב"ד יפה. ועוד שלא תמצא מי ילוה לה. ואין לפרש דאם תבעה מזונות כדי שתאכל מכאן ולהבא שיהא נאמן לומר כבר פסקתי להבא לעשר שנים או לפחות מכן, שאם אתה אומר כן אין לך אלמנה שיש לה מזונות, דטענינן להו ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון. ועוד מי שהלך למדינת הים מה טעם פוסקין לה מזונות, נטעון לי' הכי ולא נוציא ממון ממנו בלא ראיה, אלא ודאי אינו נאמן אלא לשעבר אבל לא להבא. כן כתב הרמב"ן וכל האחרונים ז"ל.
תניא אידך מי שהלך בעלה למדינת הים ואשתו וכו'. פירוש ה"נ אשתו תובעת מה שלותה ואכלה לשעבר, והוא אומר הרי את יכולה לעשות, ולא אמר לה כשהלך וקבלה עליה הדין עמו.
ואם קדמו ב"ד. משמע שאלו בא הבעל קודם לכן לא היו פוסקין לה כלום ממה שתבעה. ושמעינן מינה שאין פוסקין לה מזונות אלא להבא.
מה שפסקו פסקו. כתב הרמב"ן ז"ל דמכאן שמעינן דמי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות לא יאמרו לה ב"ד שתעשה ותאכל, אלא פוסקין לה מזונות, ולכשיבא בעלה אם לא עשתה כלום הפסיד. וכן דעת הרמב"ם ז"ל. ועוד כתב הרב ז"ל שאפילו ספקו מעשה ידיה למזונותיה, כיון שלא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך, ונמצאת שלותה ואכלה ולא עשתה, אין הבעל מחשב עמה על מעשה ידיה, אלא אם עשתה יטול ואם לא עשתה הפסיד. וכן היא היכא שלא ספקו לה מעשה ידיה ודחקה עצמה במלאכה ולא לותה, אע"פ שלא אמר אליה צאי מעשה ידיך וכו', עכשיו כשתובעת מזונות שהוציאה, הוא יכול לומר לה איני משלם לך כלום, אלא מה שעשית יהא לך במזוניך. ונראה שהרב ז"ל מפרש הך ברייתא הכי, שתובעת מזונות שהוציאה היא, וכשהוא אומר לה כן רשאי.
תניא. מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת וכו'. פירוש אי מיירי כשהבעל חי, א"כ דין הוא דפוסקין מזונות, דוקא לאשתו דמשועבד לה, ולא לבניו ובנותיו דלאו משועבד להו אלא מצוה הוא דקעביד, ואם היה דעתו לזונם יניח להם כספים. וכן תכשיט נמי לא יפסקו לה, שאין בעלה בעיר שתתקשט לו. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק י"ג מהלכות אישות. וכ"ש שאין מוכרין מנכסיו לצורך עניים, כדאמר בגמרא מ"ד תכשיט כ"ש צדקה. ואיכא דמוקמי לה בגמרא דמיירי שבא עד א' ואמר שמת בעלה היא דבעד א' מצי מנסבא מזוני נמי יהבינן לה. וכתב הרמב"ם פי"ג מהל' אישות שהורו רבותיו שאין לה מזונות מב"ד עד שתשבע שלא עכבה משל בעלה כלום, שהרי זו באה ליפרע מנכסי יתומים. והוא ז"ל כתב דלזה דעתו נוטה, וכן ראוי להורות. וכתב הרמב"ן ז"ל בחדושיו בששמעו בו שמת אין פוסקין לה מזונות במספקת אלא מחשבין לה. ואין לסמוך על מה שאמרו בירושלמי בענין זה עכ"ל. והרמב"ם ז"ל כתב פי"ח דדוקא כשהיורשים קטנים מחשבין, אבל בגדולים פוסקין לה מזונות, ואין מחשבין עמה עד שיבאו היורשים ויתבעוה.
בניו ובנותיו. דאי בעו למיחת לנחלה בעד א' לא מצו נחתו למכור בנכסי', כדאיתא ביבמות באשה שאמרה מת בעלי שאין אחי הבעל יורדין לנחלה. ומיהו למכור בפירות רשאין, כדאיתא בהמפקיד גבי שבוי שנשבה שאין מורידין קרוב לנכסיו, ואם שמעו בו שמת בעד א' מורידין קרוב בנכסיו למכור בפירות וכדמוכח התם. וה"נ הא דאמרינן אבל לא בניו ובנותיו היינו למכור בנכסים לצורך מזונות, אבל פירות מוכרין. כן העלה הרא"ש ז"ל בתוספות.
<h2>דף קז:</h2>
תניא. היבמה שלשה חדשים הראשונים וכו'. פירוש ג' חדשים שאינה יכולה להנשא ולא להתיבם, כדי שיודע אם היא מעוברת, נזונית משל בעל. אינה נזונית. עד שתתבע בב"ד שיכנוס היבם או יחלוץ. עמד בדין. היבם וצוו לו לכנוס או לפטור. וברח. או חלה, וכן כתב רבינו חננאל ז"ל שמצא בירושלמי פרק אע"פ דה"ה חלה. נזונית משל יבם. כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"ח מהלכות אישות שנזונית משל יבם בלא שבועה כלל. ומוכח הכא בגמרא דלא מצי יבם למתבע לה מעשה ידיה, דלא משעבדת ליה למעשה ידיה ואע"פ שחייב לזונה. וכתבו בתוספות טעמא דמילתא דקנסינן ליה, משום דלא כנסה מיד אחר ג' חדשים ואחר שעמד בדין.
מתניתין. מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס וכו'. ופרנס, פרש"י ז"ל שלא אמר לו הלויני ואני אפרע. משמע מפירושו ז"ל דלא הוי הלואה אלא בכגון זה שתאמר לו הלויני ואני אפרע, דאז היא תובעת לבעלה וישלם. וכ"כ הרא"ה ז"ל דכל המפרנס אשת חברו סתם, הוא שלא בתורת הלואה. וכ"ש כשיאמר לה בפירוש על בעליך אני סומך, שמגלה דעתו שאינו מלוה לה על מנת שתשלם לו. וטעמא דמלתא שלא יפרע זה הפרנס, אע"פ שמהנה חברו שמפרנס לו אשתו ומצילה ממה שהיה מחוייב הוא לעשות, משום דכל הוצאה שיעשה אדם בשל חבירו שלא מדעתו אינו דין שיתחייב עליה ואע"פ שמהנהו, אא"כ ההנאה בעין, שא"א לומר שלא ההנהו. כמו הנוטע שדה חברו שלא מדעתו דקיי"ל ששמין לו שבח, וכן הבונה חורבתו של חברו דנותן לו מה שההנהו. ומטעם זה הוא הא דאמרינן בהגוזל, שטף נהר חמורו וחמור חברו, ושלו שוה מנה ושל חברו מאתים, והניח את שלו והציל את של חברו, אין לו אלא שכרו, כלומר שזהו מה שההנהו בודאי שהיה צריך לתת שכר למי שיצילנו, אבל דמי [חמור] חברו לא ישלם לו, כיון שגם הוא היה מוצא מי שיציל אותו בשכר. דע"כ בהכי מיירי שיכול להצילו ע"י הדחק, דאם לא, יזכה בה המציל מדין הפקר. ויש דברים אחרים שהיה פטור מלשלם מדינא, אלא שתקנת חכמים היא שישלם כדי שיעסוק כל אחד להציל ממון חברו. ואע"פ שאין ההנאה ממש בעין, אלא דומין למבריח ארי מנכסי חברו דפטור מלשלם. ומשו"ה אמרינן בשלהי השוכר את הפועלים שומר שכר או שומר חנם שקדמו ברועים ובמקלות להציל בהמת חברו מה שהוציאו נוטלין מב"ה. וכן תנן פרק אלו מציאות גבי השבת אבדה היה בטל מן הסלע, אומדין כמה היה פוחת משכרו לעשות במלאכה קלה כזאת, וכך יתנו לו. וכן המציל קרקע חברו מיד אנס גוי, אמרינן הבא מחמת(ו) [חוב ומחמת] אנפרות מחזיר לו את הקרקע. והעלו בתוספות שישלם לו מה שהוציא. וכן פירש רבינו גרשום בתשובה, דאע"ג דלא הוי אלא כמבריח ארי, חייב לשלם, מידי דהוה אקדם ברועים ובמקלות בשכר ומשיב אבדה, דאל"כ אין לך אדם מציל של חברו מיד גוי. ודלא כפרש"י ז"ל שפירש שמחזיר הקרקע בחנם. אבל פורע חובו של חברו ומפרנס אשתו למה יש לנו לעשות תקנה על זה. וגם אין ההנאה בעין ומבוררת, דשמא האשה היתה מצמצמת ודוחקת במלאכה אם לא היתה מוצאת מי המפרנסה. דאע"ג דפסקו לה ב"ד כדי דלא ליקרו לה רעבתנא היתה מצמצמת. וכן הפורע חובו של חברו שלא מדעתו, מצי למימר ליה מפייס הוינא ליה, ואפילו בחוב שיש עליו משכון, וכדאיתא בירושלמי, וכ"כ הרי"ף והרמב"ם ז"ל.
<h2>דף קח.</h2>
גמרא. תנן התם המודר הנאה מחברו וכו'. פירוש תפול הנאת השכר להקדש. ומיירי כגון שהמשיב יקר רוח, ואינו רוצה ליקח ממנו שכר טרחו. והמודר אסור בו, כדי שלא יהנו ממנו, הלכך יהיה להקדש. אבל אין לומר דמיירי בששניהם מודרין זה מזה, דהא אם היה נוטל זה שכר טרחו לא היה נהנה כלום מן המודר, אלא משל עצמו, דשכר טרחו הוא. ואע"פ שפרש"י ז"ל כן, כתב הריטב"א ז"ל דלא דק הרב.
תורמין. את הלשכה בג' קופות. על האבוד. כשהגיע ליד הגבאי ונאבד. ועל הגבוי. שהיה ביד השליח להביאו ונאבד. ועל העתיד לגבות. לבסוף. הלכך כיון שתורמין, ויש לו חלק בקרבנות, אע"פ שלא נתן שקל אין מפסיד כלום. מצוה קא עביד. ואינו נותן לו משלו כלום. משתרשי ליה. מרויחו, שא"צ לו להוציא מעותיו לפרוע החוב, וזה נותנם משלו בעבורו.
אבד מעותיו. ואין יכול לומר את חובך פרעתי שלם לי. ה"נ אע"ג דמ"מ ההנהו, כיון שא"צ לשלם לא מתסר, שאינו אלא גרמא בעלמא. ודמי לההיא דאין בין המודר [נדרים מ"ג ע"א], המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו פלוני מודר הנאה ממני ואין לו מה יאכל נותן לו וחוזר ונוטל ממנו. אע"פ דעל ידו משתרשי ליה מזונות שרי, הואיל ולא נתן לו מידו, אלא גרמא בעלמא ע"י חנוני. ולא דמי לעושה לו מלאכה דאסור, אע"ג דלא מצי קא תבע מיניה, דהתם מדידיה לדידיה קא מהני ואין יד אחר באמצע. כן כתב הרא"ש ז"ל בתוספות.
<h2>דף קח:</h2>
אמר רבא היכא דאמר ליה מלא עשרה כדי וכו', יש בלשון הזה וכו'. והוה ליה כאלו טענו חטים ושעורים והודה לו בא' מהם דחייב מטעם מודה במקצת, דאמר רב נחמן אמר שמואל טענו חטים ושעורים והודה בא' מהם חייב. וקיי"ל כאדמון, מדאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון, הלכך מי שהודה לחברו כדי שמן אינו יכול לומר לא הודיתי לך אלא שמן אבל כדים לא.
<h2>דף קט.</h2>
גמרא. מתניתין דלאו כי האי תנא דתניא וכו'. כבר פסיקנא לעיל דבכל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו, ובין במשנה בין בברייתא משמע. אלא דודאי היכא דפליגי תנא דידן ותנא דברייתא לא שבקינן תנא דידן משום תנא דברייתא, וכדכתב רבינו אלפסי ז"ל. ומיהו הכא לגבי אדמון דהלכתא כוותיה לא פליג תנא דברייתא, דאפילו פסקה היא על עצמה יכולה לומר כסבורה אני וכו'. ואלו אני פסקתי לעצמי וכו'. איכא דמפרש דלא פליג אלא ה"פ דמיירי בפוסקת לאחר מיתת אביה או שפסקה בפירוש מנכסי עצמה, כדכתב הרמב"ן ז"ל. ולענין הלכתא כתב רבינו אלפסי ז"ל דהשתא דתקינו רבנן למורדת למיתב לה גיטא לאלתר לא שנא פסק עליה אביה ולא שנא פסקה איהי כדאמרה ליה או כנוס או פטור, כייפינן ליה ויהיב לה גט בעל כרחיה.
ואינך לא. האחרות שלא אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון לית הלכתא כאדמון. כמותו וכיוצא בו. משום דאיכא כיוצא בו דהיינו רבן יוחנן בן זכאי דמסייע ליה. א"נ הלכתא כיוצא בו, שאמר במקום אחר, כי הא דרב הושעיא דלעיל [ק"ח ע"א], דאמר חנן היא דהלכתא כותיה. ולא כיוצא בו. כלומר שאין למדין למקום אחר שדבר אדמון, כי הא דאמרינן בשבועות טענו שור ושה וחמור והודה לו בא' מהם חייב, וא"ר חייא בר אבא תלמוד ערוך הוא בפי רבי יוחנן הא מני אדמון הוא.
מתניתין. העורר על שדה וכו', אבד את זכותו. פירוש דהואיל שעשה מעשה שחתם, הודה שאין לו חלק בה. אבל אם לא עשה מעשה, אלא שנתיעץ עמו ואמר לו קנהו, או שהיה שם בשעת המכר ושתק, הא קיימא לן בפרק חזקת דבהאי גונא אפילו רבנן סברי כאדמון. וכתב הריטב"א ז"ל דהיכא (שאי אפשר למחתם) [שאין חתום] בשטר אלא זה המערער, דאפילו חתם לא אבד את זכותו, שיכול לומר דמשום דלא חשיב שטרא לא חיישינן לחתום בו, וקיי"ל כרבנן, דהא לא קתני ר"ג רואה אני את דברי אדמון, וכדכתבנו לעיל.
עשאה סימן לאחר. אם המערער או המחזיק מכרו שדה שהוא במצר זה, וכשמכרו המערער כתב בשטר שדה שלי שמצרנו לצד מזרח שדה פלוני, אמר כן מאותו שהוא מערער עליו עכשיו לומר שהוא שלו, כולי עלמא מודו שאבד את זכותו, שהרי הודה שהיה של מחזיק. דעכשיו לא שייך למימר השני נוח וכו', שהרי כבר היה של שני כשכתב זה. ואם המחזיק מכר והמערער חתום בשטר, הרי הודה ששדה המצר היה של מחזיק כמו שכתוב בשטר, כיון שחתם (שבו) [שמו] בו ולא ערער עליו.
גמרא. אמר אביי לא שאנו וכו'. והדיינין חותמין על השטר אע"פ שלא קראוהו. פירוש ומיהו א"כ הוא שלא קראוהו כלל, ואינם יודעין שמות בעלי דבר, ושמא הם קרובים לעדים, צריכין המקיימין לכתוב בפירוש שמות המעידין על החתימות, כדי שיודע הדבר. כן כתב הריטב"א ז"ל.
<h2>דף קט:</h2>
עשאה סימן לאחר וכו'. אמר אביי ל"ש וכו'. פירוש אבל לעצמו, אם מכרו המערער למחזיק, ומצר לו שדה פלוני של פלוני הלוקח, יכול לערער עליו לאחר מכן, ולא אמרינן כיון דהוא גופיה מצר השדה בשם המחזיק אבד את זכותו. דמצי למימר אלו ערערתי עליו לא היה לוקח אותו, ואני הייתי צריך למעות. ומשו"ה נמי לא רצה למסור מודעא, שחשש חברך חברא אית לה, ושמא יגיע לאזניו. כן פירשו הגאונים ז"ל, וכן מוכח בירושלמי. אבל רש"י ז"ל פירש ההפך, שמכרו המחזיק למערער, ומצר לו לצד כך שדה פלוני שלי, ושתק המערער ולא ערער עליו, לא אבד את זכותו בשביל כך, דמצי אמר אי לאו ששתקתי לא היה מוכרו לי, ומשום זה שתקתי, וגם חששתי למסור מודעא, ולא אבד את זכותו. וכ"ש הוא, דאי משום חשש שיקח ממנו מה שהוא מוכר לא אמרינן לא אבד וכו'. ואע"ג שאם זה לא יקנהו ימצא קונין הרבה, כדאמרינן זבין אביד, כ"ש שיש לחוש כשרוצה המערער לקנות, כדאמרי אינשי זבין קני, וא"כ ודאי לא אבד את זכותו.
ההוא שעשאה סימן לאחר שכיב ואוקי אפוטרופוס וכו', הוה טעין ואמר תלם אחד וכו'. פירוש (ממענת) [מענית] המחרישה שהולך על פני כל השדה, וכשאמר מצר פלוני קרקע ראובן, מאותו תלם קאמר. ודוקא שכתב כן, אבל אלו כתב מצר פלוני, יש לו תלם של בית ט' קבין שהוא שעור שדה. וכללא דמילתא לעולם אינו נוטל בעל השטר אלא כפחות שבלשונות, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל.
זיל והב ליה תלם. אחר שהביא האפוטרופוס ראיה שהיתה של אבי יתומים. ואע"פ שהיה השדה ביד המחזיק לענין זה נאמן, ואינו נוטל אלא כפחות שבלשונות, וכמו שכתב הרב ז"ל.
חזרתי ולקחתיו נאמן. ודוקא כגון שאבי יתומים הוציא הקרקע מיד הגזלן מחיים והחזיק בו שני חזקה או שדר בו חד יומא והיתומים החזיקו שלש, כדאיתא פרק חזקת, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל, ולאחר שמת תבעה לה ליתומים ואמר אביכם הודה לי זה, נאמן לומר חזרתי ולקחתיו, מכיון שהוא מוחזק. והאי פירושא דייק ליה לרבינו אלפסי ז"ל מדקאמר אביי זיל הב ליה, דמשמע שהיה ברשות היתומים. ובענין אחר מצינו נמי שהיה נאמן, וכגון שאין כתב ידו יוצא ממקום אחר, שהרי היה יכול לטעון מזוייף, דכיון שיש עדים שהיה שלו. אבל א"א לומר טעמא דנאמן, דכיון שאין לגזלן זכות בו אלא על פיו של זה שחתם בה, הפה שאסר הוא הפה שהתיר, בשאומר חזרתי ולקחתיו ממנו. דאטו מי שאמר לחברו שדה זו של אביך היתה, ולאחר זמן מרובה אמר לו חזרתי ולקחתיו ממך מי מהימן. דדוקא תוך כדי דבור הוא דנאמן, וכמו שכתבו כל המפרשים ז"ל, ותמהו על פרש"י ז"ל בזה מאוד.
גמרא. שפיר קאמר אדמון אמר רב יהודה אמר רב וכו' אי ציתת וכו'. פירוש אי שתקת שתקת. אמר המחבר. ומוזילנא גבך, ואע"ג דקיי"ל בפרק קמא דב"ק גבי מי שהיה לו עידית וכו' וכתובת אשה וב"ח וכו' אמרינן התם דכתובה גובה מן הזבורית משום דאם שתקת שתקת ולא מצי למימר ליה לכי תהדר. ונראה טעמא משום דכיון שאינו מגרע כחה, שדינה בזבורית, כמוחזר דמי, ולא מצי למימר הב לי עידית או בינונית, ואם לאו אלא בזיבורית אמתין לכי תהדר, א"כ הכא אמאי צריך למוזיל גביה, הרי אינו מגרע כחו, דמתחלה נמי לא היה יכול להוציא דרך הראשונים, ולא מצי למימר ליה לכי תהדר, דכמהודר דמי, כדאמרינן בכתובות. ואפשר לומר דכיון שיש לו דרך מדינא, ולא היה מפסידו אלא מטעם דחיה אי לא מוזיל ליה, הוה אמר ליה לכי תהדר. זה נ"ל ליישב קצת פירוש רבינו תם ז"ל שהוצרך לפרש ומוזילנא וכו' דמשמע שאלו לא היה רוצה לתת לו דרך כלל, כמו שהיו עושין הראשונים, היה יכול לומר לכי תהדר להו ע"כ.
מהדרנא. ודוקא בכתיבה ומסירה, ודאי אהדורי שטרא בלחוד לאו כלום הוא. מהדרנא שטרא למריהו. לומר דזכות הבאה על ידו יכול להפקיע ולהעמידו כמו שהיה קודם שבאו השטרות האלה לידו. אבל לא מצי למימר מזבניהו לארבע דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיהו, שאינו יכול להפקיע דינו ע"י מכירתו, הואיל ועתה הוא ראוי לזכות בו. כן כתב הרא"ש ז"ל בתוספות.
ההוא דאמר דיקלא וכו' קרו אינשי וכו'. פירוש ועל כרחה ידה על התחתונה, שהרי הנכסים בחזקת היתומים, וזו אינה באה עליהם אלא מכח הצוואה. הלכך אע"פ דדיקלא דקל שלם משמע מסתמא, כיון דאית להו, מ"מ כיון דקרו אינשי לתרי פלגא נמי דיקלא ידך על התחתונה.
<h2>דף קי.</h2>
מתניתין. המוציא שטר חוב וכו' זה היה פקח וכו'. שלפעמים נמצא שיהיה זריז ונשכר, שלא יכול למשכנו אלא מזה. אבל דוקא דאפילו היה לו כמה שדות ללוה לא אבד המלוה את זכותו. וכדאיתא בגמרא דטעמא דרבנן משום שהיה לו למלוה לחוש שאם ימסור מודעא ואם יתבע את שלו ימנע זה ולא יקחנו. וכן פרשו כל המפרשים ז"ל. וכן איתא בירושלמי בפירוש כמו שכתב הרמב"ן ז"ל.
גמרא. אתמר שנים שהוציאו שטר זה על זה וכו'. פירוש דליכא למיחש דילמא לית ליה זוזי לחד ויהיב ליה ארעא ולחד אית ליה זוזי ויהיב ליה בחובו, דלא הוי הפוכי מטראתא, שהרי יש ריוח לזה שמקבל קרקע, כדאמרי אינשי זבין קני, דהא כי אתי זוזי לידיה מהדר ופריק ארעא דיליה, דשומא הדרא לעולם. כן כתב הרא"ש ז"ל בתוספות.
לית ליה אלא זיבורית. והשתא ממה נפשך איכא ריוח לבעל זיבורית, דאי בעל בינונית גובה ראשון מבעל זבורית, גובה ממנו הזיבורית. דאע"ג דדינו דב"ח בבינונית, כיון שאין לזה אלא זבורית, ודאי זבורית יגבה ממנו. וכשיגבה בעל הזיבורית מבעל העידית והבינונית, יגבה ממנו בינונית, כיון שיש לו. ואם בעל הזבורית גובה ראשון יגבה מן הבינונית כדינו, וכשיגבה חברו ממנו לא יגבה אלא מן הזבורית, משום דקיי"ל כרב נחמן דאמר בשלו הן שמין. ולגבי דידיה הבינונית שגבה הוי לו עידית, שאין לו משובח ממנו, ואחריו אין לו משובח מהזבורית, שהוא גבי דידיה בינונית. א"כ מגבי ליה מיניה, כי מאחר שהוא עידית לו, לא מגבי, שאין דינו דב"ח בעידית. הלכך כה"ג לא הוי אפוכי מטראתא לרב נחמן, דבשלו הן שמין כדאמרן. הלכך אע"ג שהחובות הן שוין, אמרינן זה גובה וזה גובה דכאלו אינם שוין הוי, כיון שיש ריוח לא' יותר מחברו. אבל לרב ששת דסבר בשל עולם הן שמין, הלכך הבינונית שגבה מגבי ליה, דאע"ג דלדידיה הוי עידית, לא שיימינן אלא לגבי דעלמא, ואינו אלא בינונית, ולית הלכתא כותיה לגבי רב נחמן וכדכתיבנא. והיכא דמטא זמן שטר של ראשון קודם שילוה משני, והוא באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא. כ"ע לא פליגי דב' פטור. דמצי למימר ליה אם איתא שלא פרעתיך היה לך ליפרע את שלך כשלוית ממני, ואין לו שום טענה, לא משום שהיה דעתו שיגבה ממנו הזבורית שלו. ולפיכך לוה, שאין דרך [בני] אדם ללוות כדי למכור נכסיהן, דאדרבא כלם מקפידין שלא למכור, וכמו שהאריך הרמב"ן ז"ל בחדושיו. הלכך הראשון חייב והשני פטור. אבל אם הוא באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי, א"כ שני השטרות קיימין הן וחשובין, שהרי נוכל לומר דמה שלוה זה הוא מטעמא דאמרי רבנן במתניתין דלעיל זה היה פקח שחובו עכשיו יותר בטוח שיוכל למשכנו על אותה הלואה שבידו, וא"כ הוי דינם כשנים דעלמא שהוציאו שטר זה על זה וכבר נתבאר דינו.
והא דאמרינן דגביות שוות הוי אפוכי מטראתא, אפילו מת א' מהם והניח יתומים קטנים אמרינן כן. דאע"ג דקיי"ל פרק שום היתומים דלא מגבינן מיתומים קטנים עד שיגדילו, וא"כ אין הגביות שוות, שאלו יגבו עכשיו והני לא יגבו עד שיגדלו היתומים. לא קשיא, דהיינו דוקא לגבות מהם, אבל הכא שהוא תופס ואביהן של יתומים לא מצי לאפוקי קרקע זה מידו, כדאמרן דלענין אפוכי מטרתא זה עומד בשלו וזה וכו', יתומים נמי לא מפקי לה דתפיסה דמחיים היא וכיון דתפס תפס. והכי מפורש בגמרא הכא עלה דרב ששת. ונפקא לן לענין דינא כרב נחמן דהלכתא כוותיה, דהא לא פליגי בעידית וכו' שהגביות שוות, כדמפורש לעיל בגמרא. וכן הדין לענין מטלטלין דהאי דינא אפילו מטלטלין משתעבדי לב"ח. ובכל זה הסכימו רוב המפרשים ז"ל.
מתניתין. ג' ארצות לנשואין וכו'. משמע מדברי כל הגאונים והרמב"ם ורש"י ז"ל שמוציאין ואין מוציאין קאי לבעל, שהוא הכופה ולא היא. וכתב רבינו אלפסי ז"ל והרא"ש ז"ל דבתוספתא מפרש דהיינו דוקא כששניהם מיהודה או שניהם מגליל וארסה שם במקומה. אבל אם הוא מיהודה וארס אשה בגליל כופה אותה לצאת וללכת למקומו, שע"מ כן נשאה. וכתב הריטב"א ז"ל דכל שתי מלכיות שאין שיירות מצויות, דינם כארץ ישראל וגליל לענין זה. ופשיטא דכל היכא שיצאה מדעתה מגליל מקום מולדתם ליהודה ורוצה להחזירה שם כבתחלה שיכול לכופה לחזור וכ"ש הוא.
<h2>דף קי:</h2>
רשב"ג אומר וכו'. קיי"ל כותיה, דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו, אלא שהולכת סוגיית האמוראים כלה דלא כותיה. והלכך אפילו באותה מדינה אינו מוציאה אלא מן דומה לדומה, כמו מכרך לכרך או מעיר לעיר או מנוה יפה לנוה יפה. או מנוה הרע לנוה הרע דוקא, ולא לנוה יפה, שנוה היפה בודק את גוף, שמשנה הנהגתו, ומתוך כך חלאים רבים באין עליו. וכדמשמע בגמרא.
מתניתין הכל מעלין לארץ ישראל. ואחד הנשים וכו'. פירוש אפילו האשה כופה את בעלה לעלות ולדור שם. כתב הריטב"א ז"ל, וז"ל הכל מעלין, ואפילו לאחר החורבן. דאכתי הוי חבת הארץ, וכדאיתא בגמרא. ומיהו שמעתי מרבינו דדוקא כשיש שם ישוב ארץ ישראל ושאין סכנה בדרכים ושאינו צריך לעבור ים מפני שהוא בחזקת סכנה עכ"ל.
תנו רבנן. הוא אומר לעלות וכו'. הוא אומר לצאת, אתא לאשמעינן דאפילו הוא מחוצה לארץ ונשא אשה בארץ כופין אותו שלא לצאת, ואפילו מיהודה לגליל בהאי גונא כופין, כדפירשנו לעיל. כן כתב הרא"ש בתוספות.
גמרא. נשא אשה וכו' הא גופה קשיא דקתני וכו' מקולי כתובה. ונותן לה לעולם ממעות ארץ ישראל שהם קלים. וכתב הרמב"ן ז"ל חכמים תקנו לבתולה מאתים של מדינה, וכך היא גובה במפרש, שכתב לה דחזו ליכי, או במקום שאין כותבין וכיוצא בזה. אבל כתב לה מאתן זוזי, וכתוב בה בבבל, גובה ממעות בבל או מן המקום שנכתב, כדאמרינן הכא בשאר שטרי חוב. או ממקום שגרשה, שכן קבל עליו כשכתב סתם. ובלבד שלא יפחות מקיצתן של חכמים. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל. והני אינשי דכתבי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא, טעותא הוא בידיהו. ואי משום כתובה דידהו לא גביא מיניהו אתתא ולא מידי, דמן התורה לא מחייב [לה] ולא מידי, וגביא מתקנתא דרבנן במקום שאין כותבין, עכ"ל הרב ז"ל, דסבר כפסקא שפסקו כל הגאונים ז"ל דקיי"ל כרבנן דאמרי דכתובה תקינו לה רבנן. והכי ריהטא סוגיא בכולי תלמודא, כתובה מ"ט תקינו לה רבנן. וליתא לדרשב"ג, דאע"ג דקיי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו, ליתא לההוא כללא, וכדכתיבנא בגט פשוט בשם רבינו אלפסי ז"ל וכל המפרשים ז"ל, ועוד שאין סומכין על הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ, ולא פירש באיזה מקום נכתב.
מה שירצה לוה מגבהו. ואפילו איסרין. אהייא קאי. הא דאמרינן, משא"כ בכתובה. אסיפא. דכתוב סתם או ארישא דמגבהו ממעות שנכתב בו. ארישא. משני דארישא קאי, דאם נכתב בקפוטקיא לא יתן לה ממעות קפוטקיא, אלא מא"י שהם קלים, ודלא כרשב"ג.
